נושא האפוד תרפא

ביניהם הדברים הללו דעדים אין כאן והיא האומרת כן. אבל המקדש מכחישה ואומר שמה שדברו מקודם היה היה באהבה ואחוה והעדים אינם יודעים מזה מאומה. וז"ל ה' המכת"מ שם והנראה בהדייא מדבריו שאותה ההפחדה שהפחידה הבעל לא היה נודע לשום אדם אלא דברים שבינו לבינה ולכן קאמר הרא"ש בטעם השני דכיון שאין האונס ידוע לאו כל כמינה אחר מעשה שתאמר שמפני האונס מחלה דאילו היתה מוסרת מודעא קודם מעשה אז הגם שאין העדים מכירין באונסה היתה נאמנת כיון דבאותה שעה היתה בידה שלא למחל שזהו שאמרו בפ' חזקת אי דגטא ומחנתא גילוי מלתא הוא ע"כ והדבר מוכיח שלא היה כאן אונס שהרי היא נשארה לבדה בגן כשהלך המקדש לקרא העדים והעדים העידו שכשהלכו עם המקדש לגן מצאוה שם ואי איתא דהכל היה לאנסה למה לא ברחה למאי דביני ביני ובמכתב קובלנא שהגיעה אלינו כתבה שהיא הלכה לגן לזה. שכבר נועדו מקודם להיות שם אך מה שהלכה הוא בעבור שיראה מהאונס ועוד בששאלו ממנה העדים אם היא היתה רצויה בקדושין היה לה להגיד להם או בצנעא או בפרהסייא שאינה מתרצית או להראות להם פנים זועפות או לזרוק הטבעת וכמ"ש מוהר"ש שם והיא לא די שלא עשתה אחת מכל אלה כי אם שעלתה ואמרה הן כל זה מוכיח שהכל היה מדעתה ורצונה ועתה היא חזרה ומי היודע מאיזה סיבה

ולרווחא דמילתא אמינא דיש כאן ס"ס להחמיר כי הוא זה ספק אם אמת היה הדבר שהגזימה דלמא שקורי קמשקרא ואין כאן אונס דהפחדה ואת"ל דהאמת כדבריה שמא הלכתא אזלא כס' האומרים דהפחדה לאו שמיה אונס וקידושיה קידושין. וכזאת וכזאת מצאתי לה' פתחי תשו' סי' מ"ב שכתב בש' מוהראד"ב סי' ח"י על אשה אחת שנתקדשה שנים אומרים שנתקדשה מרצונה וב' אומרים שנתק' באונס פחד וכתב דהיא מקודשת ודאית ולא תפסי בה קידושין מאחר משום דאיכא ס"ס להחמיר ספק אם האמת כדברי האומ' שנתקדשה לרצונה. ואת"ל נתקדשה באונס ספק אי חשיבי אונס או לא ע"כ. ואין הס' בידי לראות באיזה מין אונס קאי אך הפ"ת שם רמז לההיא דסי' ר"ה ס"ה בהגה והיינו מאי דקמן והוי הס"ס כעין שלנו. ועגמה נפשי כי אין לח"ר מצוי אצנו דכפי מה שהעתיק הפ"ת הוא דהלח"ר פסק דהוי מקודשת ואילו הכנה"ג בריש סי' מ"ב כתב וז"ל אפי' הפחידה ונתקדשה הוייא מקודשת מספק ותפסי קידושי כ' הרא"ש סי' ח"י מוהראנ"ב סי' י"ט ע"כ. ולא ידענא מאי אידון ביה אם לא שנאמר דדברי הכנה"ג אינם אלא כשאין עדים שנתקדשה לרצונה דאין כאן ס"ס ונקט מיהא דכשנתקדשה בעבור אונס דפחד מידי ספקא לא נפקא. גם במ"ש מוהרא"ש ז"ל שפתי לא אכלא מלומר דאנכי הרואה בדברי מוהר"ש עיקר ספק היה מפני שלא השליכה הטבעת מידה וכונתו דכיון דהיה יכול להשליכו מידה אין כאן אונס או איפשר דלא היה אופן להשליכו וכו' אך לעיקר המחלו' באונס דהפחדה כבר החליט בתחילת דבריו דלענין איסורא אונס דהפחדה שמיה אונס וכן העתיקו הכנה"ג בסי' ר"ה הגהב"י ס"ק ל"ב והמט"ש שם ס"ק כ"ב ועי' חסד לאברהם אה"ע סי' ה' ד"ך ע"א דעשה ס"ס והספק הא' הוא אי גיזום והפחדה הוי אונס איך שיהיה חזרנו על כל הצדדין לעקר ולשרש הקידו' הנ"ל כי כך היא חובתינו לשבר מלתעות עול ולקצר ידי הרמאים ולא תעשינה ידיהם תושיה. ולא מצאתי שום צד וביטול לקדושין והאמת יותר אהובה אצלנו ודתא נפקת דהרי היא מקו' גמו' וצריכה גט

ועל מה שבא בשאלה דהעד הב' הוא פסול מדאורייתא בעבור שמגלח זקנו בתער וגם פותח חנותו ביום השבת זה ימים ושנים שעמדתי ע"ז והעלתי דאין להתירה בעבור זה יען שנעשה להם כהתר ואינם יודעים שעי"ז נפסלים לעדות ע' בזה בארוכה בסה"ק אבני האפד בח' התשו' סי' ד' וסי' ח' ובמ"ב בכתובים קחנו משם. הנלע"ד כתבתי זה וה' ינחנו ע"ד אמת חותם יד ימינו והוא הצעיר דוד ב" אברהם פיפאנו ס"ט סימן כג אייר התר"ף על הענין הקודם מקדושי פליב'נה

אחר (א) הדברים האלה הקול נשמע כי אחד מהדיינין מקבלי העדות לא מאותם שפסקו את הדין הוא יעץ תחבולות להמקדש הנז' שיעשה כדברים האלה ובעבור זה כת המתקדשת רצה לפסל הקב"ע באמרם כי אחד ממקבלי העדות הנה הוא נוגע בדבר מחמת הנאה שהיה לו במעשה הנ"ל. ואם כנים הדברים לפום ריהטא כיון שהוא נוגע בדבר הוא פסול לקב"ע כפי מה שפסק מרן בחה"מ סי' כ"ח דקב"ע צריך ג' מומחים וכו' וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר ונוגע בעדות הוא פסול לדון וכמ"ש מרן בסי' צ"ז ושמה תראה בטור בסוף הסי' שכתב מ"ש הרמב"ם פי"ו מה' עדות ופסקו מרן שם וז"ל אם ידע שיש לו להעד שום הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ה"ז לא יעיד בה וכשם שלא יעיד בדבר הנוגע בעדות כך לא ידין וכל הפסלות בדרך שפוסל בעד כן פוסל בדיין. וכיון שאחד מהדיינים הוא פסול ל"מ למ"ד דגם בדיינים