נושא האפוד תרעט

לא תבא בשום אופן. וגם לרבות שעמד לפני ב"ד אחיה הגדול וכבר כתב מרן בתשו' דיני קדושין סי' ב' וז"ל ואע"ג שנתקבלו העדוייות שלא בפני המקדש והמתקדשת וכו' ועוד דכיון שקרוביו וקרוביה היו שם שבאו כל כך בעד אחד מהם הוי כבפניהם וכמ"ש הרשב"א בתשו' דאפי' במקום שצריך אפורטרופוס שלו הרי הוא כמוהו עי"ד. ומאחר שהקב"ע היתה כהוגן נקומה ונעלה לענין הקדושין

ואומר דלפי ע"ד הם קדושין גמורין ויהי הקשר אמיץ דלית נגר דיפרקיניה. ל"מ לפי העדות השני שעשה הכל כתיקונו וה"ן בלשונו מלה הכל כתחז"ל דשפיר הוו קדושין. ואפי' דלפי דברי העד השני חסר תיבת לי הלא כיון שמקודם היו מדברים עמה ועם העדים ע"ע קידושיה כמו שהעידו שניהם וענו ואמרו שקראו המכתב וחתמוהו מקודם ובאותו מושב עמד וקדשה כל כה"ג לא איכפת לן שחסר תיבת לי וכמ"ש מרן באה"ע סי' ז"ך ס"ד. אלא אפי' לפי דברי העד הא' שהעיד שבשעת נתינת הטבעות במרמה דבר ולמדו לומר לה ברוך מחדש חדשים וכו' נראה דזה אינו מגרע כח הקידו' דהם דברי הבאי והסר מכאן כל שיח וכל שיג ולו יהיה שנתנם לה בשתיקה כל שדברו מקודם מענין זיווגם ושניהם נתכונו לשם קידו' שפיר מהני וכמו שפס' מרן באה"ע שם. וכי תימא דבכה"ג מגרעות נתן שיח שפתיו דבשלמא אם היה נותנם בשתיקה שפיר אבל שהיה כאן פתחון פה שמא אין כונתו לקדשה בשתיקה כי אם בדיבור וכל שהדבור שוא ואין בו ממש נאמר דגם הקדושין אפס ותהו. הא ליתא והראיה לזה ממאי דאיתא בש"ס קידו' ד"ו כשא"ל הרי את עזרתי עצורתי וכו' קבעו בש"ס במאי עסקינן אי בשאין מדבר עמה עע"ק מנא ידע ואי במדבר הא קי"ל אע"ג דלא פרש ומשני הב"ע במדבר עע"ק ואי דיהיב לה בשתיקה קה ה"ן הב"ע דיהיב לה בהני לישני והכי קמבעיא ליה הני לישני לקידו' אמר לה או"ד למלאכה קאמר לה וסלקא בתיקו ופסקו הפוס' דהוויא ספק מקודש'. וע"כ לא כתבו דהוו ספק אלא משום דהלשון משתמע לתרי אנפי דאיכא למימר למלאכה קאמר לה אבל אילו היה הלשון שדבר עמה הרחק מהענין ואין לו שום קשר ושייכות עם הקדושין לא הוה גריע כלל והוייא ודאי מקודשת משום דאמרינן הסר מכאן הדברים האלה כיון שהיו מדברים עע"ק די וז"ל ה"ה בפ"ג מה' אישות על דין זה אבל היה מדבר עמה עע"ק ודאי לא גרע מאם שתק ולא א"ל כלום שהיא מקודשת ושכן העלה הרשב"א ז"ל עי"ד ואע"ג שהעד עשה זה בערמה והשוחט רצה להשחית הקדושין מה יועיל זה הלא לא אזלינן בתר כונתו אלא בתר כונת המקדש והמתקדשת. וגדולה מזאת כתב המר' בשם מוהר"ם והביאו מור"ם בהגה דאע"ג דלשונות אלו לא מהנו אם לא דבר עמה עע"ק כל ששניהם מודים שהנתינה היתה לש' קידו' הוו קדושין אלא שהח"מ והב"ש חלקו בזה ומ"מ היינו בעבור שלא דברו עמה מקודם משא"כ בנ"ד דפשיטא דהוו קדושי ודאי וע' בסה"ק אבני האפד סי' ז"ך אות מ"ו ובמ"ב שהבאתי שם להקת הנביאים דאפי' כשהקידו' היו בלשון גרוע מהני מה שהיו מדברים מקודם עי"ש ואפי' להחולקים היינו מפני שהוא לשון גרוע ובא זה ואבד את זה משא"כ בנ"ד וק"ל. ואפן דאכתי יש מקום לעמד באלו הקידו' מפאת הכחשת העדים כנוסח אמירת המקדש דאע"ג דלדברי שניהם היא מקו' גמורה וכדאמרן מ"מ הם מכחישים זא"ז הכחשה גמו' וכל שיש הכחשה באמירתן אעפ"י דלדברי שניהם היא מקו' הו"ל הכחשה בבדיקות וכל שאינו בגוף המעשה במחלו' הוא שנוי בין הפוס' דמוהרימ"ט בחה"מ סי' ל"ח מחאה"ע כתב להדייא דהעדות בטל כיון דחד מנייהו שקורי קמשקר ובהדי סהדי שקרי למה לי וכן מתבאר מדברי ה' בני משה סי' ל"ה דמ"ו רע"ב וה' פ"מ ח"ב סי' כ' מלבד דלא חלק על מוהרימ"ט גם עשאו סניף לדבריו וכמ"ש משמו ה' פרי הארץ ח"א חאה"ע סי' ג' דצ"ד ע"ד וע' מוהרם אלשקר בסי' פ"ג והו"ד בכנה"ג סי' מ"ב ס"ק ע"ג דיש לצדד דקאי בסברא זאת. ומדברי ה' חת"ס חאה"ע סי' פ"ב מבואר דאזיל בשיטת מוהרימ"ט כל קבל דנא מצינו למרן מוהריק"א בתשו' לאה"ע דיני קידו' סי' ב' ולמוהרשד"ם באה"ע סי' י"א שכתבו ופסקו דכל שלדברי שניהם מקו' גמורה היא לא גרעי הקידו' בעבור הכחשה עי"ד וכ"ד מוהריט"ץ בסי' כ"ט דכל שהוכחשו בבדיקות לית לן בה ומחלקותם תלוי אי דיני קידו' הוו כד"מ דאם הוכחשו בבדיקות כשר העדות לבד כשהוכחשו בחקירות דהיינו בגוף המעשה דהת' לא מהני העדות עי"ד. וע' בס' שערי רחמים ח"א סי' כ"ג דאחר שהביא דברי מוהרימ"ט ומרן ועמד על תשו' מוהריק"א כתב דהתם דרבים מגדולי האחרונים נסתייעו מדבריו של מוהרימ"ט אף אם הוכחשו בבדיקות וליכא נפקותא ביניהם לענין דינא דאפ"ה עדותן בטלה כמ"ש בפ"מ ח"א סי' כ"ח וכ"ט וח"ב סי' ס' וה' כהונת עולם סי' מ"ה ובפרי הארץ שם. מ"מ הרואה יראה דלא סמכו ע"ז רק לסניף בעלמא אחר כמה ריעותות אחרות שהיה בנדונם. וגם הוא אסיק להלכה כדברי מרן מאחר דאתריה דמר הוא עי"ד וכן תראה לה' סם חיי סי' ז' די"ג ע"א שכתב דאין טעם זה מספיק לבטל סהדותייהו אם לא בהצטרפות הטעמים דלעיל. וגדולה מזאת מצינו להר' דברי ריבות בסי' כ"ז בקידו' שהיה הכחשה בין העדים שהא' מעיד שהאמירה היתה בשעת מתן מעות והב' העיד שהאמירה היתה לאחר מתן מעות ופסק דהיא מקודשת אע"ג דמכחישין בגוף העדות לא הוי העדות בטל