נושא האפוד תרעד

עתה. ולכן שפיר טוענים היורשים לתת לה באנקא נוטא דהיינו מטבע הנז' בכתובה

וכי תאמר בלבבך דאילו היה שכתוב בכתו' נאפו' סתם אזי פשיטא דיכולין לדחותה בבאנקה נוטא מאחר שגם היא נקראת נאפו' סתם. אכן מאחר שכתוב בכתו' נאפו' זהב י"ל דתיבת זהב לאפוקי אתא שלא יתנו לה באנקא נוטא כי אם נאפו' זהב. הדבר הזה השמיענו הרה"ג מוהרש"ך ז"ל דליתא להא דבח"ב סי' ר"ל נשאל על כתובה שכתוב בה שהכניסה לו סך אלף ומאתיים אישקודוס זהב בזהב והאשה טוענת שיפרעו לה סכי כתובתה בזהב ממש כפי מה שכתוב בכתו' ויורשי הבעל טוענים שאין להם לפרוע רק כל כמה שיעלו האישקודו' כמו שהיו שוין בשעת הנשו' והשיב הרב הנ"ל יראה מדברי השואל שרוצה לזכות להאלמנה שתגבה האישקודוס אלף ור' כמספרם אע"פ שעתה בשעת הפרעון שוין יותר לפי שכתוב בשטר התנאין זהב בזהב לפי שהוא לשון מיותר וכל לשון מיותר לטפויי אתה וכו' ואומר דמשום הא לא ארייא דלעולם מצינן מימר דלא תגבה זה הסך אלא (תיבת אלא ברור שהוא ט"ס ודוק) כשער של עכשיו ומ"ש זהב בזהב הינו לומר שיפרעם לו בזהב ולא בדבר אחר ולעולם כפי מה שהיו שוין בעת הנישו' בדהבה פריכא. אמנם מצד אחר זוכה האלמנה מטעם דכתוב בשטר שהיא תגבה כל כתובתה משלם ושוב הוסיף ופירש שהם אלף ור' מה שלא היה צריך בודאי הכונה לומר שתגבה אותם על הערך שהם שוין בשעת הפרעון וכו' עי"ד. הרי לך גדולה מזאת דאפי' שכתוב שם תיבת זהב בזהב יתרה מלבד מ"ש אישקודוס זהב עכ"ז כתב דל"מ מידי ויכולים היורשים לפרוע לה מה שהיו שוים בשעת הפרעון רק שיפרעו לה בדהבא פריכא כ"ש הכא דאינו כתוב רק נאפו' זהב דיכולין ליתן לה באנקא נוטא מך' ליבוס בערך שהיו שוים הנאפו' בשעת הנישו'. ומתקיימים דברי הרמב"ם דנותן לה מטבע ידוע כמו שהלוהו. ולפי דברי מוהרש"ך ז"ל צ"ל דמ"ש הרמב"ם ואם כתוב מטבע ידוע דצריך לשלם לה כמו שכתוב בכתו' היינו שנפרעת הסך מאותו מטבע ולא במעות אחרות אבל לא לענין יוקרא וזולא. דאי לא תימא הכי הלא בנדונו היה כתוב בכתו' אישקודו ולמה לא חייבן לפרוע לאלמנה אישקו' כי אם בעבור שכתוב בכתו' שתגבה כתובתה משלם. אלא ודאי דמהני הך לישנא דמטבע ידוע שתתן לו הסך העולה בעת הנישו' כמטבע הכתוב בכתובה והוא ברור

ואם ראה תראה למוהרימ"ט בח"ב חאה"ע סי' ב' שנשאל על כתובה שכתוב בה סך לבנים ובזמן הנישו' היו הלבנים גדולים ששוים כל ששים זהוב אחד ואח"ך פחתו הלבנים ממשקלם בענין שעתה בזמן הפרעון שוים כל ק"ק מאלו הלבנים זהוב אחד כיצד יהיה הפרעון והשיב דהכא הוי כמי שפירש מטבע ידוע שכן כתב לה כו"כ לבנים מהמטבע הנהוג היום בפ' מתא וכתב הרמב"ם וכו' ומדכתב לה ממטבע פ' הרי חייב אותו המטבע שהיה נוהג אז וכאילו פירש משקל שהיו כל ד' לבנים וחצי דראם אחת וכיצד יתן לו לבנים של אח"ז ט' וכו' עי"ד. דמשמע שצריך ליתן לה אותו מטבע ממה שכתוב בכתוב' אע"פ שהוזלו אח"ך וצריך ליתן לה כפליים מאותו מספר ומינה דה"ה אם הוקרו צריך לתת לה אותו מטבע ממש אע"פ שמגיע פסידא ליורשים וזהו הפך דברי מוהרש"ק שכתב שנותן לה האישקודו כערך הנישו'. הא ודאי בדותא היא דהחילוק מבואר דהתם הוא שנחסרו מהמשקל דנמצא דנשתנו ממה שהיו בחוש ואם נותן לו לבנים של עכשיו אינו אותו מטבע הידוע אבל בנדון מוהרש"ך דהאישקו' לא נשתנו רק שהוקרו כל שנותן לה הסך העולה לפי הערך שבזמן הנישו' ונותנם לה באישקו' הרי נתן לה המטבע הכתוב בבתו' וזה מדוייק בדברי מוהרימ"ט שכתב וכאילו פירש שיהיו כל ד' לבנים וחצי דר' אחת ובא להוציא מטבע שנשתנה לאחר זמן ושוב האיר ה' את עיני ומצאתי הדבר מפו' במוהרימ"ט ז"ל בתשו' אחרת הלא היא שם באה"ע סי' ה' שכתב וז"ל דהיכא שפחתו מן המטבע במשקלו או בכספו שעירבו בו סגים פורע כשעת השעבוד וכו' ומה שהביא מעכ"ת מתשו' מוהרש"ך ח"ב סי' ר"ל דבין יעלו בין ירדו נותן כשעת הפרעון אין דבריו שם אמורים כשנשתנו המטבעות כי אם כשאותם המטבעות שבשעת הפרעון הן הן אותם שבשעת שעבור אלא שהוזלו וכו' וכה"ג פסק ככמה דוכתי הוא ומוהרש"דם ז"ל בהלואות שבין אדם לחברו כ"כ לבנים וניתוסף הגרו' והוזלו הלבנים שיפרע כדהשתא אבל בזה הנדון שנשתנו המטבעות ידיע פחתייהו שהיו בתחילה כסף צרוף ושוב עשאום כסף סגים איך תקבל האשה וכספו תהיה לסגים וכו' עכ"ד הרי בהדייא בחילוקינו דבקוקרו והוזלו לא דבר מוהרימ"ט ז"ל ומאליו דדינו של מוהרש"ך יוצא בדימוס דאפי' שכתוב בכתוב' א אישקודוס' זהב והוקרו עכשיו נותן לו הסך העולה כערך שעת הנישו' אע"פ שכתוב בו מטבע ידוע

אך דא עקא דכפי האמור מוהרש"ך ז"ל ה"ן נסת"ר מחמת"ו דהכנה"ג בחה"מ סי' ע"ד הגה"ט ס"ק ט"ו וי"ח הביא משם מוהרש"ך ח"א סי' ס"ב וע"ב וקי"א וח"ב סי' ג"ן דדעתו כל שלא נפחתו משקל הגרו' אע"ג דהוזלו מחמת גזרת מלך נותן לו כמו שהלוהו יעו"ש וכמו שרמזתי לעיל באות ותשו' מוהרש"ך הראשונות אינם תחת אהלי אך תשו' מוהרש"ך דח"ב דישנם אתי מבואר מתשו' דסי' ג"ן דבין הוקרו בין הוזלו חייב להחזיר לו? אותו הסך שהלוהו הפך ממה שפסק פה בסי' ק"ן ואין לומר דכיון דבסי' ק"ן איירי בכתובה הו"ל מקולי כתובה דכבר כתב הרב בסוף התשו' דקאי בנדונייא שהכניסה