נושא האפוד תרסו

דהיכא דקדם עדות טומאה אז פלגינן דבוריה ומהימן ואת"ל דגם בזה הלכה כהפוסלין דלמא הלכה כהנוב"י דגם הרשב"א לא אמרו כי אם לעשות בה משפט כתוב בא"א שזנתה אך לא לאסרה על בעלה דהתם נאמן ומתהפך שפיר והרי כאן ב' עדים המעידים עליה והכחשתה לאו כלום

האמנם הרינו חלנו וילדנו רוח שהרי כתב ה' זכרן יוסף בסי' ז' וה"ד הפ"ת בס"ק ל"ב דאם העיד ע"א בתחילה והכחישתו ואחר זה העיד אחר והכחישתו דמיד שהכחיש את הראשון עדותו בטלה דקי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום וכבר בטלה עדותו לגמרי וכי אתי שמעון בתר הכי ומסעיד לא מהימן אפי' כי לא מכחישתו משום דלא הוי אלא ע"א בדבר ערוה וכ"ש היכא שמכחישתו יעו"ש והיינו כנ"ד דבתחילה כשנתקבל העדות מהמילדת הכחישה ונתבטלה עדותה אפי' אם היה איש כשר והגון לפי דעת כמה מהפוס' ואח"ך בא הנער והעיד שבא עליה אפי' אם היינו מכשירין אותו בלתי שום ספק עכ"ז אין כאן אלא ע"א לפי דעת ה' זכ"י ואינו מצטרף עם הראשון. ואע"ג דה' פ"ת בח"מ סי' ל' סק"ט כתב דה' שער משפט השיגו וס"ל דהגם דהוכחש העד הראשון מהבעל דבר מ"מ כשבא העד הב' חוזר ונעור העדות הראשון ומצטרפינן להו עי"ד וע' בתשו' שבס' אבני האפד סי' ו' דקא"ז ע"ד ומ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ובאיזה כח נוכל להתיר לבעל השבועה שנשבע שלא לגרשה בע"כ או לישא אשה אחרת עליה ודוק. וכל זה משנה שאינה צריכה לנ"ד דאין כאן עדות הראשון לפום מאי דאמרן בתחילת דבר כי אם עדות השוחט כי בא להשחית ודבריו כאין וכנז"ל, זהו הנלע"ד קטן לפי קטנו והוא הצעיר דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט. סימן כ"א שבט התרע"פ

שאלה. אשה שבאה לגבות כתובתה וכתוב בה שהכניסה לבעלה במעות מדודין סך עשרים נאפול' זהב והוסיף לה בעלה סך ארבעים נאפול' באופן שעלה בין הכל סך מאה ועשרים נאפול' זהב לבד ממאתן זוזי ובשעת הנישו' היו שוין הנאפול' עשרים ליבוס האחד יהיה נאפול' מזהב יהיה נאפול' מנייר דהיינו באנקה נוטה אשר כתוב בו זהב. ועתה בשעת גבייה מכח המלחמות הוקרו הנאפול' זהב ועלו למעלה עקרבים לסך מאה וחמשים ליבו האחד ואת העודף כי לא נמצא זהב בעין. והאשה טוענת שהיא רוצה לגבות הכל כתובה ותוספת בנאפול' מזהב או שיעורן בליבוס כמו ששוה הנאפול' זהב עכשיו. ויורשי הבעל טוענים שהם רוצים לתת לה על הכל שווי הנאפול' כמו שהיו שוים בשעת הנשואין דהיינו באנקא נוטא משיווי עשרים ליבוס האחד דגם אלו היו להם שם נאפולייאוניס מה שוה"ד נותן

? תשובה. כל קורא בספרי הפוס' ראשונים ואחרונים בעיניו יראה דכולם מלאים יתבין ועסקין בשאלות כאלה ולא היה צריך הכתוב' לאמרו. אולם המעמיק בהם יראה דיש ויש עדיין לעמד בעבור איזה שינויים בנוסחאי הכתובות ואנוכי עמדתי בע"ר על כל דבר ודבר את מקורה הער"ה והיו לאותותי וכאשר ירדף הקורא לראות את אשר הקרה לפניו ומה יעשה בה ישים עיניו בו את אותותי אשר שמתי בם להקל מהקורא ולא יהיה לו למשא לשוטט עיניו אנה ואנה וזה החלי בס"ד

ראשית ביקורים (א) לנו לדעת כתובות שלנו מה דין יש להם אי דין קולי כתובה או דין חוב. בעבור דיש בכתובה חובות משונות זו מזו. א' המדודין. שנית הנדונייא. ג' מעות התוספת. ד' הק' והר'. ונחלקו הפו' באיזו מהם יש להם דין חוב ובאיזו מהם דין כתובה. דבמדודין הסכמת רוב הפוס' רובא דרובא לבד הרמב"ן דהרי היא בעלת חוב ואין לומר קי"ל כהרמב"ן, ובנדונייא ונצ"ב איכא פוס' דס"ל דאמרי' ביה מקולי כתובה ויש דס"ל דיש להם דין חוב שהם מערכה מול מערכה. ובקו"ר ובפרט בתוס' שליש איכא הכי ואיכה הכי לבד בקו"ר ליכא מאן דפליג דלכ"ע אמרי' ביה מקולי כתו' וכמו שאסף וקבץ בזה הפמ"א ח"א סי' ץ' עש"ב

אלא (ב) דה' עדוב"י ז"ל בסו"סי מ"ז חדית לן דבכתובות שלנו שאנו רגילין לכתב וקבלם עליו החתן הנ"ל כמלוה ורשו וכנצ"ב אשר בתנאי הזה בכתובות כאלה לא שייך למימר מקולי כתובה שנו כאן וכבר נשתנו דין כתובות שלנו ע"פ תנאי זה מכמה דינים הנאמרים בכתובות שלהם כאשר זאת התורה ג"ך החומה ניתנה מאת הרשב"ץ בפי' הכתובה שלו. גם ע"פ תנאי זה סמי מכאן אותו המחלוקת דאיפליגו רבוותא ז"ל אי נצ"ב ונדונייא הם בכלל כתובה או לא דכתובות שלנו מכח תנאי זה כל אפייא שוין דכתובה ונדונייא חד דינא אית להו ע"כ. וממנו נסתייע מוהרד"ף ז"ל בס' מכת"ל חאה"ע סי' ו' דקנ"ד ע"ג והרב יצחק צבי ז"ל שם בתשו' ס' י"ג דקס"ז ע"ב. וכ"כ מהרש"ג ז"ל בס' משפטים ישרים ס' מ"ט וגם הוא נסתייע מדברי הרשב"ץ בפי' הכתובה ושכ"כ מוהרימ"ט בח"ב חאה"ע ס' ב' עי"ד

כל קבל דנא מצינו לה' פמ"א שם דבא בשאלה טענה זאת בפי האשה ולא הועילה מאומה והרב בתשובתו לא הזכירה אפי' בהעברה בעלמא מוכח מינה דדעתו דתיבות הללו אינם אלא טופסא דשטרא. ורואה אנכי למוהר"ש מאטאלון ז"ל בס' עבודת השם חאה"ע ס' כ"ד