נושא האפוד תרס

נכוחים ברוך שחלק מחכמתו נמצינו למדין דע"כ ל"ק הריטב"א דאין כופין לחלץ אלא במקום דליכא עיגון דאי בעי חליץ ואיבעי מיבם אבל כל היכא דאינו רוצה לא ליבם ולא לחלץ ורוצה לעגנה דעתו הוא דכופין אותו כדי שלא תשאר עגונה ומאחר עלות בירור דברי הריטב"א דלא נאמרו אלא ברוצה לייבם אבל כשאינו חפץ ליבם ולא לחלץ כופין אותו בשוטים מבואר דליתנהו להני מילי דכתבו ה' אוהל יצחק והרד"ק ז"ל ולדבר הזה יסלחו הצדיקים דלא עמדו על הענין יפה. וכבר עלה ע"ד לישב הרד"ק דמ"ש אם אינו מתרצה היבם כלל וכלל אנדון דידיה קאי דהיינו זמן היב"ח ואינו מתרצה כלל לחלץ כ"א רוצה ליבם ואנחנו באים לכופו לחלץ וכו' ואתי שפיר דהיינו כדינו של הריטב"א. אך לא נתיישב אצלי המשך המאמר שכתב בע"ד ונ"ד שאינו רוצה לחלץ וליבם וכו' ועוד כתב אבל כשהיא באה מחמת טענה והוא אינו מתרצה לכ"ע דין הוא שיכופו אותו אלא שאין אנו כופין שלא תהיה חשש חליצה מעושה וכו' דמבואר מכל זה דאאינו רוצה לחלץ ולא ליבם קאי ועוד לא ידעתי למה חזר ממ"ש שם בדקצ"ג ע"א דכשבא בטענה מפורשת כייפינן ליה בשוטים ובכן דינא יתיב בנ"ד דכופין את גדול האחים בשוטין שיחלץ ליבמתו הנז' כי חייובא עליה דידיה רמייא. וכ"כ ה' חו"ש ח"א סי' ח"ל וע' זל"ח ח"ב דס"ד או"ד ובצדק תמה עליו ה' שד"ח ע' חליצה סי' א' או"א ע"ע

קושטא קאי דחזינן למוהרח"ש ז"ל שם בתשו' סי' מ"ט שהמציא לנו דאע"ג דמדברי התוס' נראה דלעולם כופין את היבם ולא בעינן באה מחמת טענה מ"מ האיכא סברת מוהרי"ח הביאו התה"ד סי' ר"ך ונלוה עמו ס' הרשב"א דס"ל דלא כייפינן אלא בבאה מחמת טענה אבל כל שלא באה מחמת טענה לא כייפינן ליה ובנ"ד שהאשה טענה שרוצה להנשא אולי יתן ה' לה בן הו"ל כבאה מחמת טענה שרוצה בן להשען עליו ושוב נסתפק דהא דאמרינן הכי ה"ד בבחורה אבל בזקנה שאינה ראויה לילד לא שייך הך טעמא והכריע מדברי הנ"י דאף בזקנה שייך רק דמדברי הרמב"ם היה נראה להפך ולכן עשה ס"ס ספק אי בעינן באה מחמת טענה דדלמא הלכה כהאומ' דל"ב באה מחמת טענה ואת"ל דבעינן דלמא הך מקרי טענה ושוב יישב גם לדעת הרמב"ם והעלה דמאחר דחזינן לגדול המורים שעשה לכפות אף באינה באה מחמת טענה ואף שנרצה להחמיר בנד"ז שבאה מח"ט יש להורות שכופין אמנם לצאת ידי פקפוק הנכון דאף אם נאמר שלא לכפות עבדינן הרחקה דר"ת ע"ש והביא קצת דבריו הכנה"ג בסי' ק"ס הגה"ט סק"ו ונסתפק בדברי מוהרח"ש אי גם בבאה מח"ט עבדינן ליה הרחקה דר"ת או"ד בנד"ש שלא אמרה טענתה בפי' רק טענה אולי יתן ד' לה בן אבל בטענה ודאית כיפינן ליה. והרד"ק שם דקצ"ג פשיט ליה דאאינה באה מח"ט ודאית אלא שטענתה מסופקת קאי מוהרח"ש ז"ל י"ש ולפ"ז בנ"ד דהוא כמו טענה זו יש להסתפק אך נראה לע"ד דע"כ לא חשב מוהרח"ש ז"ל טענה מסופקת אלא בנ"ד דהיתה זקנה ואינה ראויה לילד דלא שייך טעמא דבעינא חוטרא לידי וכו' לפי דעת הרמב"ם ז"ל אבל בבחורה דשייך שפיר הך טעמא הו"ל טענא ודאית ובכה"ג באה מחמת טענה מקרי וכייפינן ליה לכ"ע. ואע"ג דהיא האשה דנ"ד לא אמרה בפי' בפני ב"ד דרוצה להנשא היינו מפני הבושה אבל כבר נודע ומפורסם לעיני הב"ד דמה שטענה יבום או חליצה היינו שעתה רוצה להנשא כי זה שבע שנים שנתארמלה ולא תבעה מאומה אך עתה נתגלה שהוא אינו רוצה ביבום ויען היותה עדיין רכה בשנים. וקפצו עליה אנשים והיא רוצה להנשא אין לך טענה גדולה מזו ודינא הוי דכופין אותו לכ"ע. (ובענין זה דבאה מחמת טענה עמ"ש עוד בתשו' לקמן סי' ג"ל ש' ת"רדף)

וברור הדבר דהיכא שלא נתרצה לא ליבם ולא לחלץ דחייב ליתן לה מזונות דכיון דכופין אותו לחלץ וכל שאינו חולצה אגידה ביה חייב לזונה. והנה אמת דמדברי הב"ש בסק"ב נראה לכאורה להפך דעל ההיא דקי"ל דעמד בדין ונתרצה לייבם וברח מחמת אונס דחייב ליתן לה מזונות כתב וז"ל ואם לא ברח אלא נתעכב אינו חייב במזונות אא"כ כשתבעו ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם ע"כ דמשמע דוקא משום שנתרצה לייבם והיא תובעתו או שייבם או שיתן לה מזונות אבל אם לא נתרצה לא לזה ולא לזה אינו חייב וכמ"ש בראשית דבריו גבי ברח ולא נתרצה כלל דפטור ממזונות עי"ד. אמנם כל קבל דנא מתבאר מדברי מוהראנ"ח ח"א סי' ע"ח דאפי' במקום שאין כופין אותו חייב במזונות בעבור שהוא מעגנה כ"ש במקום דכופין וכמו שדקדק מדבריו ה' אדמ"ק ח"א סי' נ"א והעלה להלכה דהוא חייב במזונות היכא שלא נתרצה לא לזה ולא לזה ושכ"כ הרדב"ז ח"א סי' רס"ו ורמז דבריו היד"א בסי' ק"ס הגה"ט סק"ד ומהתימא על היד"א שלא זכר דברי הב"ש שנראה דעתו להפך. אולם ראיתי לה' בני אברהם חאה"ע סי' ל"ה שגם הוא פסק להלכה שאם תבעתו לדין והוא אינו רוצה לחלץ ולא לייבם ואינם יכולים לכופו והיא תובעת מזונות דחייב לתת לה ואע"פ שלא ברח כיון דמעונות מחמתו וכתב שכ"ד הב"ש (והיינו כמ"ש שם קודם לכן ואם ברח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות אפי' לא נתרצה לייבם אלא לחלץ מהיכא תיתי שיהא חייב במזונות) דע"כ לא מחלק הרא"ש בין ברח או לא ברח כ"א דוקא היכא שנתרצה לייבם ונתאחר מלייבם ולא תבעתו לדין שיתן לה מזונות עי"ד נמצא דהדבר שנוי בלי מחלוקת דלכ"ע בכנה"ג חייב לזונה וכן