נושא האפוד תרנ

שבועה שלא לגרשה בע"כ אינו רשאי להאמין העד אפי' שיהיה כשר והגון י"ש בדק"ן ע"ג ומעתה שפטו נא איך הפה יכולה לדבר לאסר אסר אשה זו לבעלה מאחר דאיכא כמה ספקי אשר נוכל לעשות בהן ס"ס ועדות הנערה חלף הלך לו כ"ש דלגבי עדות האיש מצרי איכא עוד דלכ"ע במכחישתו אינו נאמן וכמ"ש שם בדק"ן ע"ב לך נא ראה שם דמבואר הכל באר היטב

ח ובכן מ"ש בסוף דבריהם דאי משום דאיכא שבועה ולפי דברי הדב"ם בח"ג סי' יוד חזר הדין למ"ש מור"ם דמנדין ולהציל מזה כתבו וז"ל אך משני טעמים אלו אין לנו למחות בידו חדא אם בחרם שהוא חמור מהשבו' וכו' ביארנו בנ"ד שאין בו משום תקנת רגמ"ה כ"ש שאין בנ"ד איסור שבועה אך יען שיש דעת אחרים שסוברין ששבועה חמורה מן החרם לכן הוצרכנו לטעם השני והוא דאדעתא שתהיה פרוצה לא נשבע שמי יכניס לתוך ביתו רשעה וכו' ולרווחא דמלתא נתיר לו השבועה בבואו לגרשה וכו' אלו דבריו ויאמינו רבותי כי בטני כאובות חדשים יבקע איך יצאו מפיהם דברים הללו משוללי ההבנה דאם פטרוהו מחרגמ"ה בטענה שעתה לא יש חרגמ"ה או מטעם שכבר עבר הזמן או כי בינינו הספרדים לא נתפשט חרגמ"ה איך בדברים הללו ינצל מן השבועה שכתבו מעלתם דכ"ש שאין בנ"ד איסור שבועה איך ובמה נוצר הכ"ש מאחר דגבה טורא בינייהו מחרם רגמ"ה דליתיה עכשיו לאיסור שבועה גם במה שכתבו להצילו מאיסור שבו' בטענה דאדעתא דהכי ל"ן שתהיה פרוצה כאשר ירדף הקורא ימלא שחק פיו דאיך איפשר לומר כן הלא הרדב"מ ורבים מהפוס' שכתבו דבעבור השבו' אינו יכול להאמין העד איך לא עלה על לבם דבר זה דאדעתא דהכי ל"ן אבל האמת דאין שייך לומר כן בכה"ג דהא דאמרי' הכי היינו בדידעינן בודאי שהיא פרוצה ע"י ב' עדים ובאנו לעכבו עבור השבועה אז שייך שפיר לומר אדעתא דהכי ל"ן אבל הכא היא גופא בעייא דרישה אם האמת שזנתה איפשר דנקתה האשה וטהורה היא ומי גרם לה האיסור האמנתו של בעל ובעבור האמנתו מגרשה בע"כ הלא השבועה מעכבתו מלהאמין והרי היא בחזקת טהרה. ומה שייך לומר עוד שהתיר שבועתו בעת הקידושין הא אינם יכולים להתיר בלי רצון האשה כיון שנשבע עד"ח וכנודע סו"ד שהדברים הללו אין להם שחר ומלבד שהדברים פשוטים ואינן צריכין ראיה עכ"ז בחפשי' מצאתי הדבר מפו' בס' שערי רחמים אה"ע סי' א' דבד"ה ע"ג נכנס במבוכה זו דאיכא למימר דאדעתא דהכי שתשמשהו נדה והוא יקיימנה לא נשבע ואחר שהאריך בענין אומדנא בד"ט ע"א כתב דכיון דאין להחשיב האשה מכלל עוברת ע"ד ע"פ דבורה הקל כי אם ע"פ ב' ע"כ דוקא וכיון שכן מאין הרגליים לומר אדעתא דהכי ל"ן וכו' וה' בני אברהם סי' י"ט עמד בכעין זה והיה העדות מפי נשים והעלה דכיון שהעדים הם נשים והוא מכחישתם אינו עדות כלל וכיון שמה"ד מותרת לו אינו יכול לגרשה בע"כ מחמת חרגמ"ה ומחמת השבו' עכ"ל עש"ב

ט אשובה אראה עוד במ"ש בתוך דבריהם וז"ל ועתה שהאמין הבעל לעדים לפני עדות זה גם בשאר דבריהם הרוחנו שאין עלינו לנדות לבעל בזה"ז כמ"ש במור"ם סי' קע"ח סי"ט שיש חרגמ"ה לאומר שמאמין לעד שגרם לבטל חרגמ"ה שזהו דוקא אם מאמינו רק לדבר הזה אבל אם מאמינו גם בשאר דברים אין מנדין וכ"נ מדברי הכנה"ג סי' קט"ו אות ל"א וז"ל דהרבנים הללו מדברים כשזה אינו מאמין לשאר דברים רק לדבר הזה יעו"ש א"ד והגם שאינו משלנו ענין זה דאנן קיימינן בשבועה והר כתבו הפוס' אפי' דנימא דאין חרגמ"ה מעכבתו מלהאמין בשבועה יודו וכמ"ש א"ה שם. מ"מ שפתי לא אכלה מלהגיד מאי דק"ל ע"ד הכה"ג דהתם קאי עמ"ש מוהריק"ו בשורש ק"י דאם אומר שמאמינו די"א דמנדין אותו על שביטל חרגמ"ה הקשה הרב דלכאורה הוא דבר תמוה דאם רוצה להוציא רשעה מביתו ולצאת מידי ספק אמאי מנדין אותו וכתב דבביאורו לסמ"ג עשין מ"ח יישב דהרבנים הללו (שכתבו דמנדין) מדברים כשהאיש הזה אינו מאמין לדברי אשתו בכל הדברים אלא דוקא לדבר הזה משו"ה מנדין אותו כיון שאינו מאמינה לשאר דברים אבל אם מאמינה בכל דבריה ימים מקדם בזה לא דברו הרבנים ואין מנדין אותו אדרבא תע"ב ובכנה"ג כתב הרמב"ם ז"ל דחייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה ולא פליגי וכתב שהרצה דברים אלו לפני רבו מוהרימ"ט וא"ל יישר ע"כ והי"א בהגב"י ס"ק ל"ג כתב כדברים האלה על בלי הגיד מבטן מי יצאו הדברים והן הנה דברי הרב דד"ח דנ"א ע"א. ומריש הוה אמינא דחילוק זה ה"ד לגבי דידה שאומרת שזנתה אבל לא היכא דאיכא ע"א שדברי הרב המה באו בדידה. אך נראה דאף במאמין לע"א דחייב להוציאה יד"ש דעת הרב דאין מנדין אותו כשהוא מאמינו בכל דבריו שהרי ע"ד הרמב"ם קאי והרמב"ם כתב או שא"ל אחד מקרוביו וכו' וגם דבריו שבס' דד"ח הנם מיוסדים ע"ד הרמב"ם שכתב שהוא סומך על דבריו והיינו אפי' לגבי ע"א ואם האמת כן לא זכיתי לירד לסוף דעת הרב דהא הא דחייב להוציאה כשא"ל ע"א שזנתה הוא דוקא היכא שמאמינו בכל דבריו וגם בזה. הלא"ה אעיקרא אינו יכול להוציאה וכמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' קל"ג והובא ביד"א הגהב"י סק"ל וכתב משם מוהריק"ו בשו' פ"א שכן דעת הרמב"ם וגם ה' דד"ח עצמו שם בד"ן כתב שכן הוא דעת הרמב"ם ומעתה מה מקום לחלק ולומר דהא דמודין אותו היינו כשאינו מאמינו בשאר מילי הלא אם אינו מאמינו בשאר