נושא האפוד תרמ

ותו איכא דכבר הסכימו הפוס' כולם פה אחד דכל שמעיד בדבר ברור לא בעינן שום אחד מהנהו תלתא וכמ"ש בסה"ק הנ"ל אות רל"ה וה"ן העד המעיד הזה הוא בא להעיד על ג' אנשים הנ"ל שהוא מכיר לכולם ויודע על מי מעיד רק שלא היה מכיר שמו של הנעלם אבל הוא יודע שהיא מעיד על בעלה של זו והרי זה כההיא דכתב מוהרש"דם בסי' ס"א דכל שמתוך דברי העד אנו מכירים על איזה איש הוא מעיד ודאי אין אנו צריכים יותר ואחר שידענו שלא היה בשלוניק כהן עושה פאנדיריקוס רק זה כבר נתברר לנו בפירוש שעל בן היהודי חמיה של אשה זו העיד העד י"ש באופן דכפי הטעמים הנ"ל עדות הלוי הלזה הוא ראוי והגון ויש בו כדי להתיר אשה זו בלי שום פקפוק

אחר הדברים האלה הביאה האשה הזאת לפנינו מכתב משר צבאו של בעלה כתי"ח מיום 26 דיקימברי 1915 וכדין כתיב בגוים (מנעתק ללה"ק הדברים הנצרכים לעניינינו) שטאר מהפולקי מ"ב מעיד כי איש הצבא וכו' נינייו ליאון אפרים (מנהגם לכתב הכנוי בתחילה) וכו' מעיר המלוכה סופיאה בהיותו בן חייל מבעלי התותח הוא לגמרי אבוד ביום ו' אוקטומברי 1915 במלחמה עם הסורבים וכו' יקבלו היורשים מלגמרי אבוד הקצבה סך פ' לחדש וכו' וחתימי עלה שני שרי אותו הצבא. וכפי מה שאמרו לי הבקיאים בלשון בולגאר ובנימוסי הצבא שהדרך לכתב כן כשברור להן שלא נשבה וגם אינו חי ועל פי זה הוא שנותנין לו הקצבה מצד המלכות דאם לא נתברר להן אינם נותנין וכיון שהערכאות מעידין עליו שמת כבר פשטה ההוראה להתיר ע"י עדות הערכאות וכמ"ש בחידו' לאה"ע בנדפס ובכ"י. ובכן אפי' נאמר דל מהכא העדוייות דבכולהו איתיילייד ריעותא מה שאינו הרי איכא הכא טעם מספיק להתיר. האמנם היה נראה דהמכתב הלזו הכניסו במבוכה אחרת דיש כאן הכחשת העדוייות בזמן. דלפי הערכאות הנה מיתתו ביום 1 אוקטו' וכפי עדות היהודים הוא שמת בחדש דיקומ' ויש ביניהם הפרש שני חדשים וחצי אך במעט קט אתה תראה דאין כאן תברא דכבר הסכימו הפוס' דהכחשת זמן לא הוי הכחשה כל ששניהם מודים שמת וכמ"ש היד"א במ"ק הגה"ט ס"ק כ"ו וכן העלה הגאון מוה"ר בשע"א סי' ט' דמ"ט ובס' טו"ב דס"ד ע"ג והעיד בנו שפשטה הוראה בין האחרו' להקל בן בהכחשת זמן ובין בהכחשת המקומות ושם הביא משם ה' בית יעקב סי' קכ"ח דאפי' שיש ביניהם הכחשת שנים. עכ"ז לית לן בה עי"ש ואם תאבו ושמעתם דמ"ש בערכאות דהוא אבוד לגמרי ר"ל דדוקא נאבד ואין ר"ל שמת או אפשר לקיים דברי שניהם דבאחד לחדש אוקטו' דאבד והיינו שנשבה ובחדש דיקימ' מת ואין ן כאן הכחשה רק דנסמך אעדות הראשון

כללא דמילתא דלפי כל הנ"ל אשה זו מותרת להתיבם או לחלץ ע"פ כל הנ"ל. וה' יצילנו משגיאות ויזכינו לכוין אל האמת דבר דבור על אופנו. דאם הצעיר דוד ב" אברהם פיפאנו ס"ט סימן ט"ו

מעשה בא לפנינו באיש שבא לישא אשה וכפי מה שהגידו לנו שהוא חרש שאינו מדבר ואינו שומע. אך קראנוהו לפנינו ובדקנוהו וראינו שאינו שומע כלל. אולם יען עמד בבית חינוך החרשים אשר מקרוב נתיסדה פה למד לדבר באופן זה דכשכותבין על הנייר בלשון בולגאר הוא קורא אותם התיבות בכבדות ובהפסקות ונעשה הנתינה לכתב תיבות הרי את מקודשת וכו' בנייר במכתב בולגאר והוא קראם באופן זה ה-רי-את-מ-קו-ד-ש-ת לי וכו' והוא חריף מאד ומתעסק במו"מ ונו"ן עם אחרים ברמיזות ובתיבות גסות שאינם מבינים אותו שמכיר ברמיזותיו ואינו מדבר בדרך כל הארץ אפי' בכבדות פה. ונכנסנו לבית הספק אי יהבינן ליה דין חרש דבעלמא שצריך ליכנס ברמיזה ולחייבו ע"י ב"ד או יש לו דין מדבר ואינו שומע שישתנה דינו. ויען העת היה נחוץ אנכי ציויתי לסדר הקידושין בכל סדר קידושי חרש ולכתב לו כתובת חרש כנוסח שסדר רב אחאי כמוהר"ר ב"ש נר"ו בספרו נהר מצרים דרי"ב ויסדתו ממוהר"י פראנגי ז"ל בתשו' כי באה בס' גו"ר אה"ע כ"א סי' י"ב רק שנכתבה הכתיבה בב' דפים כפי מנהגנו ואחר שגמרנו הסדר לרווחה דמלתא וכתבו תיבות ה"א מיקי' וכו' על הנייר וחזר ונתן לה הטבעת ואמר לה נוסח הקידושין ע"פ הכתב ונכתב למטה בשטר הכתובה כך כל שמש"ל ואינו מדבר הוא טעות יען כי האיש הזה למד בבה"ש של החרשים וכשכותבים על הנייר הוא יודע לקרות אותם הדברים בכבדות ונסתפקנו אם נקרא מדבר ואינו שומע ונכנסנו בסלע המחלקות אם יש לו דין חרש כנודע ולצאת מידי כל ספק מלבד הרמוזות כתבנו תיבות ה"א מקודשת וכו' על הנייר ואמרם לכלה הנז וזאת תהיה למזכרת לעת הצורך ושו"ב גם ברכו ברכת אירוסין בלי שו"מ וכמו שהעתיק ה' שמח נפש בערך אירוסין מש"ס הנו"ב מ"ב סי' א', הגם ש"ה כתח תשו' בסי' ל"ד סק"א לא העתיק כדברים האלה משם הנו"ב גם ה' בית סופר ב"ד אחר שהביא ספקו של הנו"ב כ"כ מדנפשיה מ"מ שאין ס' נוב"י מצוי אצלי סמכנו על דברי ה' שמח נפש. ולא השבענו אל החתן כנהוג ולא ניטל ממנו קגומ"ך. ואחר מעשה הנה באתי לעיין על הדבר אם נעשה כדין וגם לתקן להבא אם בא יבוא ענין כזה כי עתה. נתחדש באופן הזה להשיח אלמים ולדעת מה יעשה ישראל?