נושא האפוד תרלב

ציוה את יהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה א"א לקיומי ע"י שליח אינו יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלונית ר' זוז חלץ לה הלכך לאו תנאה הוא לבטל החליצה וכן פי' בתוס' ובשטמ"ק שם בשם הריטב"א והרא"ש שם ובתשו' כנ"ב סי' ו' וכ"כ הנמק"י בחידו' לכתו' שבס' איש ה' ובנימוקיו על הרי"ף ביבמות פי"ב וכ"כ המאירי ביבמות לד"קו וכ"כ הה"מ רפ"ו מ"ה אישות בדעת הרמב"ם וכ"כ רש"ל ביש"ש יבמות פי"ב סי' כ"ט וז"ל אבל חליצה דא"א ע"י שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו אע"פ שלא נתקיים התנאי המעשה קיים ע"כ הרי לך שמנה נסיכי אדם רש"י תוס' הרמב"ם הרא"ש הריטב"א נמק"י המאירי ורש"ל שכתבו בפירוש דחליצה לא מצי למעבד ע"י שליח

איברא דחזינא למרן כ"מ בפ"ו מ"ה אישות שחלק על ה"ה ורוח אחרת איתו בסוגיית הש"ס ומר קאמר דלא קיימא הכי סוגיית הש"ס אלא טעמא דחליצה מוטעית דכשרה הוי דכיון דעביד מעשה אחולי לתנאיה ולדעתו אע"פ שהתנאי א"א לקיימו ע"י שליח מהני תנאה והלח"מ שם בתחילה הראה פנים לדעת הרכ"מ ולבסוף העלה כדעת הה"מ ואנא חזינא דסברא זו של הרכ"מ מבטן הראשונים יצאה שכ"כ ה' המאירי שם וז"ל ואיתמרו בה בפ' המדיר תרי טעמי חד דמדחלץ אחולי אחליה לתנאיה ולטעם זה אם הזכיר התנאי בשעת חליצה הרי היא פסולה ואין הלכה כן אלא כאידך טעמא שכל תנאי בדבר שא"א לקיימו המעשה ע"י שליח אינו תנאי ונמצא המעשה קיים והתנאי כמי שאינו ואפי' הזכירו בשעת מעשה וכן הלכה אלא שגאוני ספרד פסקו כדעת ראשון ע"כ הרי דגאוני ספרד קיימי בדעת הרכ"מ הסוגייא. עכ"פ אפי' לפי דעתם עיקר דינא דחליצה א"א עי"ש לא נעתק ממקומו דלדידהו אפי' שהתנאי א"א לקיימו ע"י שליח מהני ומאי דאיכא בין תרי טעמי היינו כשהזכיר התנאי בשעת המעשה דאי אמרינן דמשום מחילה הוא הא קחזינן דלא קמחיל

ודע דבחיבורי על הש"ע אה"ע סי' קס"ו מצאתי מועתק מחשו' הג' מוהר"ר שלום מרדכי הנקראת בשם תשו' מוהרש"ם מהזמן שהיו בידי בתו' שאלה ח"א סי' י"ד וסי' קל"ה שכתב משם סי' יד שלמה דהא דלא מהני שליח היינו לחלץ דבמצוה שבגופו לה מהני שליחות אבל האשה יכולה שפיר לעשות שליח והרב העלה דמדברי הרשב"א בשיטתו לחולין לדי"ב מבואר להפך ומתורתן של ראשונים נלמד דגם באשה ל"מ שליחות ע"כ וס' יד שלמה לא ראיתיו עד הנה ותשו' מוהרש"ם הנז' אינם כעת בידי לראות מי המה הראשו' שמהם יש ללמוד דלא מהני אם הם אותם שזכרתי או הם אחרים וז"ל הרשב"א בחידו' לחולין משם רבו וז"ל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות אבל דבר שא"א לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג ל"מ במקום שצריך כונה והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח ל"מ עמידת ב"ד על גבה וה"ט שוטה שנחלץ שחליצתו פסולה אבל גט שאפשר לעשותו ע"י שליח וכו' עי"ד ולפי האמור כמעט שלא ראינו חולק בזה. אולם לא ראינו ג"ך דפירשו דה"ה באשה ומסתמא דין אחד להם דבחליצה לא מצינו חילוק בין איש לאשה. ומ"ש רש"ל דמקרא דחלצה נעלו מעל רגלו נפקא הן דברי טעם דמהתם משמע דוחלצה האשה דוקא מעל רגלו ולא מעל רגל שלוחו אך לא מצינו דרשא זו בדברי רז"ל הידועים אצלינו

המורם מהאמור דלדעת כל הראשונים חליצה ע"י שליח לא מהני לא באיש ולא באשה רק על ידם דוקא ועושי אמונה רצונו. נאם הצעיר. דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט סימן י"ג שבט התרע"ח

שאלה אשה שנתגרשה מבעלה זה כמה שנים בגט כריתות בעבור הפרשייות שביניהם ואחר עבר זמן מה נקשרו באהבה עזה עם איש אחד ומפני סיבה עמדו לדין ביום ח' אייר התרע"ג. ובין טענותיה טענה ג"ך שמקודם ד' או ה' חדשים שהם חיים ביחד כדרך איש ואשה. אודות זה שאל הב"ד מהאשה אם היה ביניהן עסק ביאה וענתה הן חזרו ושאלו ממנה אם בעודה תחת בעלה הראשון היה בא עליה? העזה פניה ותאמר כי הן בעודה תחת בעלה הראשון הן לאחר שנתגרשה היה בא עליה עד כי נתעברה ממנו והפילה. הב"ד שאל מהאיש אם אמת הדבר שכבר בא עליה: השיב. הן בעודה תחת בעלה הא' או לאחר שנתגרשה השיב הן (וכונתו דהיינו גם בעודה תחת בעלה הא' וכמו שנתבררו הדברים אח"ז בעודן בפנינו) ועתה היא טוענת שרוצה להנשא עמו יען שכבר נתקדשה לו בפני עדים כדת ש"ת זמן מה. הב"ד הוצרך לעשות קב"ע על הקידושין ובט"ו אייר התרע"ג בא פ' לפני ב"ד ואחר האיום והגיזום העיד כי לילה אחד בא לביתו האיש הנ"ז ושאל ממנו שילך לביתו להשלים עשרה והלך הוא ואיש פ' עמו וראה שהמקדש אמר להם ראו שהנני שם טבעת ושם הטבעת ביד האשה הנז' ואמר הברכה שאלו ממנו מהו נוסח הברכה ואמר שאינו זוכר הנוסח שוב ביום ך' לחדש אייר הזה בשנה זו בא העד הב' שהזכיר העד הא' ואחר האיום והגיזום כראוי העיד כי ערב אחת הלך לביתו המקדש וחילה פניו שילך עמו לביתו כי הוא עתיד לקדש את האשה הנז' והלכו