נושא האפוד תרכז

התלמוד אמרו דמחצות ואילך אסורין במלאכה מן הדין ויהבי טעמא בירוש' דלא יהא. קרבנו קרב והוא עסוק במלאכתו ולא נמנו והושיבו ב"ד על כך לגזר דבר זה אז אינו נכנס בסוג דבר שנאסר במנין רק הוי איסורא בעלמא דאם נתבטל הטעם נתבטל האיסור

ועל דרך זה יובנו דברי התוס' בפסחים דק"ז דעל מאי דאיתא במשנה שם ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך בעו בש"ס אי הוי סמוך למנחה קטנה ומשום אכילת מצה או למנחה גדולה ומשום אכלת פסח ופי' רשב"ם שם דאי הוי סמוך למנחה קטנה ואפי' בזמן דליכא פסח דליכא למיחש לא לעשותו ולא לאכילתו וכו, דמבואר מדבריו דס"ל דבוטל הטעם בטלה התקנה והתוס' שם דחו פירושו דאף אי הוי טעמא משום פסח אסור אף בזה"ז כדמוכח בסמוך גבי ר"ש דהוה יתיב בתעניתא כולי שתא וכו' ותהי עליה ה' מט"א שם בדע"ח אלמא לא הקשו בש"ס מהך דדבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר אע"ג שבטל הטעם עי"ש ולפי האמור צדקו דברי התוס' דלא הקשו מההיא דכל כה"ג אינו נכנס בסוג זה מאחר דלא הושיבו ב"ד על כך רק איזה תנא גזר כן ונתקבלה סברתו וכל כה"ג בהתבטל הטעם תתבטל הגזרה. ושוב ראתה עיני לה' זרע אמת שם בדל"ד ע"ב שכתב כדברים האלה בדעת הרא"ש בתשו' כ"ב סי' ח' וז"ל ונלע"ד דהרב קרי תקנה לכל דבר הבא כללי שהושב ב"ד על כך והותקן ע"פ כל חכמי ישראל דנמנו וגמרו כן כמו הי"ח דבר וגבינה וכיוצא ובזה דוקא הוא דקאמרי דצריך מנין אחר להתירו אע"פ שבוטל הטעם לאפוקי כמה גזרות אחרות שלא הושב ב"ד על כך בקבוץ כל חכמי ישראל אלא כל ב"ד בעירו היה גוזר לפי הצורך ולפי המקום וכל א' היה פוסק בעירו עפ"ס וכו' כמו בשר עוף בחלב אטו בשר בהמה וכו' בכה"ג דבטל הטעם בטלה התקנה בלא מנין אחר ודקדק כן מדברי הר"ן פ"ב דע"ז גבי גבינות העכו"ם יש"ב וכפ"ז נפק"ל בדעת הרז"ה דמעולם לא עלה על דעתו לומר דדבר שבמנין נוכל להתירו בכדי בלא מנין אחר אע"ג שנתבטל הטעם רק דעתו לומר דזהו דוקא היכא דידעינן דנאמר במנין אבל כל שהאיסור נאמר מפי רב או רבנים מבלי שהושב ב"ד על כך ונמנו ע"ז אינו נכנס בסוג זה ולכן במלאכת ע"פ ובאכילת ער"פ סמוך למנחה שלו הושיבו ב"ד ע"ז כל שנתבטל הטעם א"ץ מנין אחר ושרינן ממילא

אלא דאם האמת כן הרמב"ן והר"ן והרא"ש סותרין את עצמם דהא הם הם הסוברים דכדי שיקרא דבר שבענין הוא דידעינן שהושב ב"ד על זה הלא"ה לא הוי דבר שבמנין וכמ"ש הר"ן משם הרמב"ן בע"ז גבי גבינות זה הרז"א שם והלא הרמב"ן והרא"ש והר"ן הם החולקים על הרז"ה בדין זה דמלאכת ער"פ וכנ"ז וחפשתי ומצאתי להרא"ם ז"ל בתוס' ע' הסמ"ג ה"ד ה' שיו"ב א"ח סי' תס"ח שכתב להדייא דבדבר זה נמנו עליו מתחילה ואסרוהו ומשו"ה הוי דבר שבמנין עי"ד ועפ"ז נחה שקטה כל האר"ש ותכל תלונות. ובה פליגי הרז"ה ודעי' עם הרמב"ן ודעי' דלס' הרז"ה הוא דלא נמנו עליו מתחילה וא"כ אינו נכנס בסוג דבר שנאסר במנין ולכן בנתבטל הטעם מותר ממילא אך הרמב"ן ודעמיה קי"ל דדבר זה נאסר מתחילה במנין שהושיבו ב"ד על כך והו"ל דבר שבמנין שאפי' שנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו אבל בשאר איסו' שנאמרו בש"ס או אזהרות ולא נתברר לנו שנאסרו במנין כל שנתבטל הטעם נתבטל האיסור לכ"ע ממילא ולא בעינן מנין אחר וע' להרשב"א בת"ה בית ג' ש"ו שכתב שכל דבר שנאסר במשנת אין מעמידין נאסר במנין וכו' עי"ד מכלל דבעלמא שאר אזהרות הנאמרות בתלמוד ל"א דמסתמא נאסרו במנין עד דידעינן בבירור. וע' להגאו' פר"ח בסי' י"ב ססק"ד ולהפלתי שם סקי"ב דלא נחתו לזה עי"ד

ז וחזינא ל"ה זר"א שם שכתב דע"כ ל"א דדבר שבמנין צריך מנין אחר אלא בדבר שלא נאסר מן הדין רק משום סייג אבל דבר שאסרוהו משום חשש איסור כגון מגע גוי ביין שלנו דלא נאסר אלא משום שמא נתכון לנסך אע"ג שנאסר במנין היכא דבוטל הטעם בטלה התקנה והאריך להוציא דין זה מתוך דברי התוס' בע"ז דנ"ז ד"ה לאפוקי ומדברי התוס' בביצה ו' ע"א ד"ה והאידנא וה"ה היכא דעיקר התקנה היתה משום ספק סכנה דכל דעכשיו ליכא סכנה כמו מיים המגולין דעכשיו אין נחשים מצויין בינינו ליכא לחששא ומותר אע"פ שהוא דבר שנאסר במנין וסיים וכתב דזו היא ס' הרא"ש והתוס' והסמ"ק והסמ"ג נגד הרמב"ן והר"ן י"ש ולדידי הדבר תמוה דלא זכר מדברי הרמב"ם שם בה' ממרים שכתב וז"ל בד"א (פי' דדי בשיהיה הב"ד גדול ממנו בחו"מ) בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזר ולאסר לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד אחר יכול להתירן אפי' היה גדול מהראשון ע"כ הרי דאעיק' כשנאמר הך דינא דדבר שבמנין וכו' הוא בדבר שאינו סייג ועכ"ז בעינן גדול ממנו דכשהוא לעשות סייג ליכא אופן התר לדעת הרמב"ם ז"ל והרב לא עלה על שפתיו דעת הרמב"ם בזה וע' שדי חמד ח' הכללים מע' הדלת אות ך' שרמז ל"ה זר"א והק' עליו ממקו"א ולא נרגש מדברי הרמב"ם ז"ל

ח עוד אחרת היתה שכתוב בגליון תוס' פ"ק דמגילה על ד"ה ע"ב עמ"ש בש"ס על ר"י שבקש לעקר ט"ב והק' בתוס' דהא אין ב"ד יכול לבטל וכו' ותיר' בגליון. שם דר"י לא היה יכול להכריע כל החכמים לדעתו אלא שהרבה חכמים הסכימו לקובעו בעשירי רק הרוב הסכימו לקובעו בס' וכה"ג אינו בכלל אין ב"ד רשאי דיש