נושא האפוד תרכו

שבמנין כמ"ש בביצה הפך מ"ש בפסחים וכזאת וכזאת ראתה עיני בס' משפט צדק שם דאחר שח שחילק ידע לדעת התוס' בין חלק הגזרה דהתם ל"א דבטל הטעם בטלה הגזרה הוקשה לו מדברי הטור ביו"ד סי' קי"ו שכתב והאידנא נהגו להקל אפי' בודאי שאין הנחשים מצויים עתה ואין בזה משום דבר שנאסר במנין שלא גזרו אלא משום הנחשים וכיון שאין נחשים ליתא לגזרה דמשמע דעתה אין מצויים אבל מקודם היו מצויים ופשטה הגזרה ועכ"ז א"ץ מנין אחר להתירו מאחר דנתבטל הטעם ומההיא דריב"ז בביצה משמע להפך והניח הדבר בבן תימ"א ע"ע וק"ט דלמה קבע קושייתו רק על הטור ולא גם ע"ד הראש' וכנ"ז ועל הרשב"א ג"ך יש להק' דאילו הוא סובר דאפי' דנתבטל הטעם לא בטלה הגז' ואילו בתוה"ב ש"ה מ"ה כתב דעכשיו ליכא למיחש לגילוי ורמזו הב"י בסי' קי"ו

ה והנראה ליישב כל זה ע"פ מ"ש הרא"ש בתשו' כ"ב סי' ח' לענין טלת של פשתן שאסר ר"ת להטיל בו ציצית ובעירו נהגו להיתר וז"ל ולא שייך לדמותו לדבר שבמנין דאין להתיר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחו"מ דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דלא דמי לביצה מתקנת ריב"ז ואילך גם ללך אמר להם שובו לכם לאהליכם וכו' דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהא הדבר תלוי במה שנתקן שיהו מקבלים כל היום וכו' עי"ד ודבריו באותה תשו' באו משוללי ההבנה ע' לה' זרע אמת בחיו"ד סי' מ"א שפירש דבריו ועכ"ז לא הרוה צמאונינו ומ"מ המובן מדבריו באר היטב דסברתו לחלק דגם בדבר שנאסר במנין אם ידוע הטעם למה נאסר ונתבטל הטעם נתבטלה הגזרה מאליו ובביצה אע"ג דנתבטל הטעם מ"מ אין הטעם ידוע לכל דאיסור הביצה היתה מפני שב' י"ט של ר"ה היו כולן קדושה אחת ומתקנת ר ריב"ז ואילך אינו כן ולכן אף שהחכמים ונבונים ידעי הטעם מ"מ עדיין הגזרה קיימת. ולפ"ז יבא הכל על נכון דהן אמת דהרא"ש והתוס' והרשב"א והטור ס"ל דאף שנתבטל הטעם לא נתבטלה הגזרה ה"ד בדבר שהטעם אינו ידוע לכל העולם כגון ההיא דביצה וגבינות העכו"ם לרוב הפוס' שיש טעמים הרבה וכמ"ש הרב"י שם ואין אתנו יודע איזה טעם הוא הנכון כדי שנאמר נתבטל הטעם נתבטלה הגזרה ובעבור זה צריך מנין אחר להתירו אבל גילוי משקים שידוע הטעם לכל שהוא מטעם נחשים וכמו שהרחיב הדברים ה' פרישה כיו"ד סי' קט"ו דה"ול כמי שאמרו משקין המגולים אסו' ושאינן מגולים מותרין והו"ל כנתברר הטעם בכי הא ודאי גם הם יודו דא דאמרינן בטל הטעם בטלה הגזרה ומשו"ה כתבו התוס' והרא"ש דחברים דהיה ידוע לכל דמפני החברים הוא שאסר לקבר מת ביוט"ב ש"ג וכל שהוסרה החששא נתבטלה ג"ך האזהרה וכן בההיא דגבינות העכו"ם שהובא בבשמים ראש דקאי לדעת ר"ת שהוא משום עיקור דהיינו גייוי והו"ל כמשקין המגו' דידוע לכל העם הטעם לא כן בההיא דמלאכת ער"פ אין כל העולם יודעים שהוא בעבור מלאכה שאסורה משום הק"פ כדי שנאמר בטל הטעם בטלה הגזרה דאינהו סברי דטעמא הוי כדי שיהו פנויים לעשות צרכי הפסח ומשוה לסב' הרא"ש ודעימיה ל"ש לומר בט' הטעם בטלה הגזרה וק"ל. ועדיין לא הטהרנו מלהק' להרא"ש דמדבריו שם בביצה נר' דאפי' דהטעם מבורר ל"א בטל הטעם בטלה הגזרה וז"ל שם כל דבר שבמנין וכו' פירוש דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזרה בטלה כגון שידוע היה שתתבטל גם הגזרה ממילא אפ"ה אינה בטלה עד שנמנו עליו חכמים והתירוה ע"כ הרי להדייא דאע"ג דידוע טעם הגזרה ואיננה עתה עכ"ז הגזרה קיימת הפך מ"ש בתשו' ובדרך זה דרך ה' תפארת אדם בחיו"ד סי' ח"ן בפירוש הש"ס ונעלם ממנו תשו' הרא"ש הנ"ל וגם לא נסתייע מדברי הראש בפסקיו. ובדוחק נוכל לומר דהרא"ש דייק בלישניה בתשו' וכתב דהיתר ביצה אינו ידוע כ"כ לעולם וכו' דמוכח דבעינן מפורסם וידוע לכל

אשתכח השתא דהיכא דידעינן טעמא דמילתא אבל אינו ידוע לכל רק להחכמים ומביני מדע אי אמרינן דנתבטל הטעם נתבטלה הגזרה ולא בענין מנין אחר להתירו במחלו' הוא שנוי דלדעת הרז"ה ורשב"ם אפ"ה אמרינן דנתבטלה הגזרה ולדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן בעינן בכה"ג מנין אחר להתירו וגובה להם הרא"ש בעי מנין גדול מהראשון אך היכא דהטעם הוא מובן וידוע לכל לכ"ע אמרינן בוטל הטעם בטלה הגזרה

ו שוב אשוב אליך לשיטת הרז"ה דס"ל דכל דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו היינו כשלא נתבטל הטעם אבל כשנתבטל הטעם הותרה ממילא וא"ץ מנין אחר להתירו דבקושטא טעמא בעי ומי יענה למה שהקשה עליו הרמב"ן ממאי דקי"ל בההיא דביצה דצריך מנין אחר אע"ג שבטל הטעם דהנה אמת דכיון שבוטל הטעם איתרע כח הגזרה וזה יהיה די להתירו במנין אחר קטון מהראשון אבל להתירו לגמרי בלי ב"ד זה נר' הפך הש"ס. ואחר בקשת הרשות להכניס עצמי בין הגדולי' אמינא דטעם הרז"ה הוא דס"ל דלא שייך דין זה דמלאכה, בער"פ לכוללו בסוג דבר שנאסר במנין דזה יהיה כשנאספו שמה הב"ד על ככה וגזרו איסור ידוע יהיה שפירשו הטעם או לא פירשו אבל כל היכא דהאיסור אמרו חכם אחד או רבים אמרוהו בבה"מ והסכימו עמו חבריו אך לא נמנו והושיבו ב"ד על כך בכה"ג, לא נכנס בסוג דבר שנאסר במנין ולכן במאי, דקאי הרז"ה במלאכת ער"פ דרבותינו בעלי