נושא האפוד תרכה

יהיה עטור ירושלים בפירות ומי הגיד לנו דידעו רוב רבני וחכמי עיירות די בכל אתר ואתר וכ"ש רוב ישראל והלא ר' אליעזר שהיה רשום בין החכמים עוד לא ידע והגידו לו לאמר כי כבר נמנו עליך חבריך והתירו בש"ס מאן חבריך ריב"ז ולא גילו לנו בש"ס אפ"י ברמז דהודיעו לכל החברים ולכל ישראל ומכאן מוכח להדייא דא"ץ שידעו כל רבני הגולה וגם שיסכימו כל ישראל אלא כל שנמנו בד"ח שבדור וראו שבוטל הטעם יכולין לבטל הגזרה לדעת הראב"ד ודעימיה אך בזאת שיהיה במנין אע"פ שאינו גדול המנין כראשון וא"ץ שיהיה גדול ממנו בחכמה

ד וגדולה מזאת היא דעת הרז"ה ז"ל במאור דכל שנתבטל הטעם מתבטלת הגזרה מאליו וא"ץ ב"ד אחר כלומר מנין אחר. הלא תראה בר"ם מקום שנהגו לענין מלאכה בער"פ דעל מאי דמתבאר מהש"ס דמחצות ולמעלה אסור ונתנו טעם בירוש' דאינו מה"ד שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עסוק במלאכתו כתב הרז"ה ז"ל דבזה"ז שאין קרבן דינו כמו שאר ערבי שבתות וי"ט וחלק עליו הרמב"ן במלחמו' דאין הדין כן דמשנאסר הדבר נאסר לעולם ככל ענין שאפי' בטל הדבר לא בטלה הגזרה עד שיעמד ב"ד אחר ויתיר שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וכו' עי"ש מבואר מדברי השגתו דהבין בדברי הרז"ה דס"ל דדבר שבמנין א"ץ מנין אחר להתירו לא גדול ולא קטן כל שנתבטל הטעם (ומיהו דוק בדברי הרמב"ן דלא חלק עליו אלא להתירו מבלי ב"ד אבל ע"י ב"ד יכולין להתירו ולא הטיל תנאי שיהיה גדול ממנו בחו"מ וכמש"ל באו"ב אני עני) והרב מטה אהרן ח"א מע' ה"ד דע"ח צירף לרשב"ם ז"ל עם דעת הרז"ה דס"ל דאף דבר שבמנין כל שנתבטל הטעם בטלה הגזרה מבלי שום מנין אחר עי"ד

אמנם הרא"ש והר"ן ר"פ מקום שנהגו חלקו על סברת הרז"ה ז"ל בהדייא וכתבו דאף בזה"ז דליכא קרבן באיסוריה קאי והרא"ש הביא ראיה ע"ז מההיא דמס' עירובין דמ"א מר"א בר"ץ לומר דל"א בטל הטעם בטלה הגזרה י"ש וכ"ד הרשב"א בתשו' הביאה מ' ב"י ביו"ד סי' קט"ו לענין גבינות העכו"ם וז"ל כל דבר שנאסר במנין אע"פ שאסרוהו לטענה ובטלה הטענה האיסור במקומו עומד ע"כ

ולכאורה היה נראה דהתוס' בביצה ז' ע"א ד"ה והאידנא קיימי בשיטת הרז"ה דעמ"ש בגמ' לאסר קבו' המת ביו"ט ב' ע"י ישראל משום דאיכא חברי דהיינו אומה הרשעה שמכין את ישראל לעשות מלאכה כתבו התו"ס וז"ל והשתא בזה"ז שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דהוי מטעם חשדא ועברה החששא עבר הטעם וכן אמרינן גבי מים מגולין דאסו' שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפי' לכתחי' אע"פ שהוא דבר שבמנין ע"כ מבואר דקיימי בשיטת הרז"ה דאף בדבר שבמנין בטל הטעם בטלה הגזרה והדברים נראין מכונים עמ"ש בע"ז דל"ה ע"א ד"ה חדא דר"ת היה מתיר גבינות העכו"מ דלדעתו לא נאסרו אלא משום גילוי ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אין לחוש משום גילוי ואין לומר דהוי דבר שבמנין כי ודאי כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשי' מצויים וכו' ע"ש ולפ"ז גם ר"ת קאי בשיטה זו דבהתבטל הטעם בטלה הגזרה. וראיתי לה' משפט צדק ח"ב סי' כ"ט דנ"ח ע"א שהביא דברי התוס' בע"ז הללו והוקשה לו מההיא דביצה דעיטור שוקי ירושלים דמבוא' משם דאף דבטל הטעם ל"א דבטלה הגזרה ויישב לדעת התוס' דיש לחלק היכא שהיה לגזרה שמץ חיילות דאז אפי' נתבטל הטעם לא נתבטלה הגזרה לכשלא היה לה שעת חיילות דאז בהתבטל הטעם במלה הגזרה ודייק לה ממ"ש התוס' שם דלא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים דהכונה דמעולם לא היו נחשים שם אפי' בשעת הגזרה אבל כשהיו שם נחשים ולא יש עתה הגזרה במקומה עומדת עש"ה ויראה המעיין דפירוש זה יתכן בדברי התוס' דע"ז אבל לא בדברי התוס' דביצה דמבואר דעם דהיה לה מקום לחול החששא וחלה מ"מ כיון דהשתא בזה"ז עברה החששא עברה ג"ך הגזרה וזה ברור

ואם כנים אנחנו בזה בכונת התוס' זוהי שקשה דהרא"ש שם בביצה כתב כדברי התוס' ממש דהאידנא דעברה החששא עברה הגזרה ודמהו למשקין המגולים ואם נאמר דהתוס' ס"ל דעברה החששא עברה הגזרה בהכרח לומר כן בדעת הרא"ש וזה א"א דהלא מצינו לו בהפך דס"ל דאע"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזרה. וממקום אחר ג"ך ק"ל להרא"ש ז"ל דסותר דידיה אדידיה והוא שראיתי בספר סניגור שבא לידי בתו' שאלה לימים בצד 174 שהעתיק שם תשו' בשמים ראש סי' ל"ו שכתב וז"ל דע לך שהדין נותן להתיר את הגבינה וכו' וכל שבטל טעם האיסור בטלה הגזרה ואע"ג שהוא דבר שבמנין שכל שטעם התקנה הלך די וכדאמרי' בריש גטין עשינו עצמינו בבבל כא"י לגטין וכו' ואין לומר שהושיבו ב"ד על כך ובטלוהו חדא דהלשון לא משמע כן דא"כ צריך אתה לומר אפי' ב"ד דזוטר וכו' ובכסא דהרסנא הוסיף וכתב ובאמת קהו הראשונים בכמה עניינים בדרבנן שנאמר טעמא בהדייא שהותרו עם ביטול הטעם עכ"ל ואין ס' בשמים ראש מצוי אצלינו לראות הדברים בשרשן ומאן חתים עלה אך ידוע דרבני האחרו' רבים ונכבדים נקטי דס' בשמים ראש הוא להרא"ש וכמו שאסף בזה ה' שד"ח בכללי הרא"ש או"ז והרי הרא"ש כאן קרי בחייל דכל שבוטל הטעם בטלה הגזרה מאליה אע"פ דהוי דבר