נושא האפוד תרה

המשודך בהיותו בצבא אחר שניכר הרייונה וכבר הלכה אצל המילדת שתתן לה סמים ולא העלתה ארוכה והוא כתב לה שתעשה כל האפשר לילך אצל הרופא שימצא לה מזור למחלתה דמכל אלה הדברים מוכח בבירור ונודע לנו מבלי הודאתו שהוא בא עליה ושנודע לו מקודם שהיא הרה ועפ"ז ברור דכל מה שדבר לפנינו בתחילה שקר בפיו או מפני הבושה שהיו שמה אנשים ונשים ואביו או מפני שהוא רוצה לבגד בה וליקח אשה אחרת וכ"כ האי י"ל דאינו ענין לסוג שאחד"א

דהנה עיקר הך דינא דשאחד"א בעניינים כאלו ה"ה בכתובות ב"ך באומרת א"א אני וחזרה ואמרה אני פנויה דאם נתנה אמתלא לדבריה אמתית ונכרת שהיא אמת נאמנת ול"א שאחד"א משום דהאמתלא מראה אותנו דמעיקרא מה שאמרה א"א אני ונאסרה לא היה אמת כי אם מהשפה ולחוץ באופן דאעיק' לא נתכונה לאסר את עצמה אלא דוקא בפני הרואים דטעמא דשאחד"א איכא מ"ד דהוי מטעם נדר וכיון שבאמת לא היה בדעתה לנדר אין כאן איסור ומעתה היכא דהאיסור וההיתר הוי ע"פ עצמה דאנן לא ידעינן איזה מהדברים אמת אם דברות ראשונות או אחרונות אזי בעינן דתאמר היא האמתלא ושתהיה נכרת לעיני הכל כדי שיתעקרו דבריו הראשונים אבל היכא דברור לנו מבלעדיו שמה שדבר בתחילה אינם אמת ושגם הוא יודע שאינו אמת או לא בעינן שיאמר הוא האמתלא דאנן דידעינן האמת אמרינן דכיון דגם הוא ידע בנפשו כי שקר דבר מסתמא כל מה שדבר היה מהשפה ולחוץ כדי להכריע עצמו והוא יודע האמת שא שאינה אסורה לו. ואל תשיבני מדברי הצ"ץ שם שהביא מי שהיה ר"ל דבנ"ד אינו צריך אמתלא כיון דהוא והיא יודעים האמת שבא עליה לא שייך לומר שאחד"א כיון דהוא יודע בעצמו דלאו חתי' דאיסורא היא ודחאה הרב דבריו ואמר דאע"ג דאין הדבר נוגע אלא לו לבדו והיא יודעת בעצמו שלא נטמאה אפ"ה מצווין הב"ד להפרישו מן האיסור כיון שכבר אמרה שנטמאה וכו' עי"ש דע"פ החילוק שאמרנו לית מכאן תברא דהרב מיירי היכא שלא נודע לנו ההיתר מפי אחר רק מפי עצמו וא"כ אע"פ שאין הדבר נוגע כי אם אליה דוקא עכ"ז אינו נאמן כיון שאם יהיה שלא כדבריו יש כאן איסור ואנחנו מצווין להפרישו משא"כ בנ"ד דלא בא ההיתר מפי עצמו רק נתברר לנו מפי אחרים דבתחילה שיקר בעצמו דלא היה כאן איסור מעיקרא ואין כאן חייוב להפרישן ודוק

האמנם נראה דצללנו במים אדירים והעלינו חרס בידינו דכבר ידוע מה שהאריך ה' משנ"ל בפ"ט דאישות דין ט"ו להוכיח מדברי הרשב"א בתשו' הובאה בפי' יו"ד סי' א' דדין זה דשאחד"א נאמר גם בב' עדים מכחישין אותו וכגון שהוא אומר לא שחטתי בהמה זו וב' עדים אחרים אומרים אנו ראינו ששחטת אותה הכשר מותר לעלמא ואסו' לשוחט הגם דב' עדים מכחישין אותו בפירוש ושכן דעת ריא"ז ושלא מצא חולק בזה יעו"ש וע' משנת ר"א ח"ב חיו"ד סי' ן' ע"ש בזה שהוא מוסכם. וא"כ בנ"ד אילו היה האופן שהוא היה אומר לא שכבתי עמה כלל וב' עדים אומרים אנו ראינו ששכבת עמה משכב הראוי היינו יכולין להתירה? הלא כל לגבי דידיה אסורה היא לו משום מעוברת חברו ובכן מה יתן ומה יוסיף הכתב והמכתב והאשה והעד לא יהיה כחן יותר מב' עדים המכחישים אותו ועכ"ז אינם נאמנים והוא נאמן לאסרה עליו

ואשימה עיני בדברי המש"ל שם וראיתי דממ"ש עוד הרב שם היינו יכולין למצא היתר לנ"ד דנרגש הרב דמדברי מוהרי"א במכתביו סי' רכ"ו נר' הפך דברי הרשב"א דכל שהו ממש מפי עדים לא שאחד"א ולחלק יצא דמוהרי"א איירי כשחזר בו ולא נתן אמתלא על חזרתו דקי"ל בעלמא דכל שלא נתן אמתלא אין בחזרתו כלום ובאיסורו עומד וסובר הרב דכל דאיכא עדים המכחישין אותו חזרתו חזרה אע"פ שלא נתן אמתלא דאמלתא לא בעינן רק היכא דליכא מכחיש מיהו כל שעומד בדבריו הראשונים ס"ל להרשב"א דהכחשת העדים ל"מ כלל י"ש וא"כ הכא בנ"ד דחזינן דחזר בו בסתמא דלפניו נכתב הפרטיכל שהוא הודה שבא עליה רק שלא נתן אמתלא על דבריו הראשונים בכי הא שפיר מהני ולא שאחד"א. אך חילוק זה לא עמד טעמו בו דהמש"ל גופיה פ"ג מה' יבום מאן בזה וכתב להדייא שם דאין בזה טעם כלל דמאחר דלא נתנה אמתלא הראויה לפני ב"ד על דבורא קמא מה לנו אם לא חזרה בה י"ש וכ"ר להרב המגיה בס' משנת ר"א שם שהביא חילוק זה ושוב הביא משם החק"ל ביו"ד ח"א סי' ה' ד"ח ע"ד שאחר שעלה בדעתו לחלק כן שוב הדר ביה י"ש. לכן אפנה על ימין במה שראיתי עוד לה' המגי' שם שהביא משם החק"ל בסי' ו' דיצא להכריע דכי אמרינן שאחד"א אפי' נגד עדים היינו במילתא דאי הוי האמת כדבריו של זה הוא איסור תורה בודאי ולכך אף דבאו עדים והכחישוהו ומותר הדבר לכ"ע לדידיה אסור לא כן היכא דיהיה הענין דאף אם לא באו עדים וזה שאחד"א לא היה אסור עליו מחמת ודאי כי אם מחמת סד"א לחומרא בכי האי אם באו עדים והכחישו אותו ולדבריהם אין כאן ליתא דאיסו' ואפי' ספק אז מותר אף לדידיה והכריע הדבר מדברי הריטב"א ז"ל וכו' והסכים לזה הח"מ שם עי"ד. והנה בנ"ד אף שנאמר שהאמת כמותו שלא בא עליה ולפי דבריו אינה מעוב' ממנו רק מאחר הלא אין כאן איסור תורה אפי' מספק דאיסור מעוברת