נושא האפוד תקצז

דנאמנות שכותבים בכתובות אינו לענין השבו' כי אם לענין חייוב הנדונייא עי"ד וכבר נרגשו בזה האחרו' מוהרח"פ ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סי' ה' ומוהרש"ג בס' צל הכסף ח"א סי' ה' ורמז לה' ראש משביר בח"א אה"ע סי' ל"ב דנגרר אחר סברת ה' משא"מ וכתב דכ"ן פשט הכתו' שלנו שכתוב בהן והאמין החתן הנ"ל עליו ועב"ך להכלה הנ"ל ולב"ך ע"כ הנז' נאמנו"ג בפירוש כב' ע"כ וכו' דמפשט הלשון הזה מוכח דע"כ התנאים הנז' האמין החתן להכלה ובכלל התנאים הוא דלא ישא א"א וכו' יעו"ש ומוה"ר מוהרא"ג ז"ל בס' צל הכסף שם החזיק במעוז ס' ה' משא"מ והראש משביר הנז' דכפי נוסח הכתובו' שלנו ובפרט שכתוב בהן ונאמנות וכו' זאת התורה כי אין האיש נאמן לומר שאשתו נתנה לו רשות כל זמן שמכחישתו אליבא דכ"ע. ובכחך זה תאמר דה"ה לנ"ד דכיון שאשתו מכחישתו שהיא בריאה וחזקה ושהיא לא דברה כדברים האלה אל בעלה שהיא חולה ושהכל שקר ודבר כזב היא נאמנת כאשר כתוב בכתובה שהוא האמינה עליו בכל מכל כב' עד"כ וכדבר האמור. הא ודאי בורכא היא דע"כ ל"א דנאמנות מהני לשיהיו דברי הבעל נחשבין לאפס ותוהו כי אם היכא דתהיה ההכחשה על אחד מהדברים הנכתבין בכתובה או על הפירעון וכיוצא אבל אם יפול ביניהם איזה הפרש בענין שאינו מהנכתבין בכתובה הנאמר דגם בזה האמינתה זה אינו מהשכל והסברא תדע דאם יהיה האופן שהבעל מביא עדים שזנתה דהדין נותן לגרשה והיא מכחישתם הנאמר בזה דהיא תהיה נאמנת כיון דהאמינה עליו כב' ע"כ זאת אינה תורה דפשיטה דאינה נאמנת כיון דהוי ענין דמבחוץ וה"ה לנ"ד. וככל הדברים האלה ראתה עיני בתשו' מוהרש"מ ז"ל אשר היא באה בס' צל הכסף ח"ב אה"ע סי' יו"ד דהתם קאי על איש שבא בטענה על אשתו שתפסתו בבגדו לשכב אצלה בנדתה ובדל"ג ע"ב הביא דברי שני המאורות הנ"ז מוהרש"ג ומוהרא"ג הנ"ל וכתב וז"ל וא"כ יאמר האומר דלפ"ד מוה"ר אג"ן ז"ל אינו נאמן בעל האשה כיון שהוא האמינה עליו כבי תרי וכיון דהיא הכחישתו על פניו שלא הד"מ במה שטען כנגדה היא נאמנת וטענתו מגן שויא אף אתה אמור לו די"ל בפשיטות דאף ה' אג"ן יודה בנ"ד דכל מ"ש הוא אינו אלא לענין התנאים הכתו' בכתובה בנתינת הרשות ומחיצת התנאים שתהא היא נאמנת שלא מחלה לו שום תנאי מתנאי הכתובה וכו' אבל בדבר איסור בנ"ד שראה בה דבר מכוער פשיטא דבזה איכא למימר דלא האמינה כלל וחילוק זה הוא מוכרע לע"ד דהגע עצמך אם הביא הבעל עדים שזנתה או שעשתה דבר מכוער והכחישה את העדים הנאמר שתהא נאמנת כיון שהאמינה הבעל כב' ע"כ וכדקי"ל בח"מ סי' ע"א כו' הא ודאי ליתא דלגבי איסור לא האמינה כלל ולא שייך נאמנות לעינן זה והוא ברור ע"כ הרי להדייא דברים כהייתן כאשר עלתה על לבי. ואתה תראה דהפוס' רבני הדור שבאו שמה שהשיגוהו. כתרוהו. הרדיפוהו בעיקר הדין וגובה להם מוה"ר אגן ז"ל לא אחד בהם שהשיגוהו בזה מוכח בבירור דכולם כאחד מודים ומסכימים בחילוק זה דעל האמת הוא חילוק סבריי ואמתי. ומינה אתה דן לנ"ד דנאמנות הבעל בדוכתיה קאי ולא רגל על לשונו דבר שקר ונאמן הוא לומר שהיא חולנית ושכה וכה ספרה לה באותו הלילה וכשנאמין לדבריו פשיטא ופשיטא דמצי לגרשה בע"כ

כ"ד ושפתי לא אכלא להגיד לקורא מראה הקש"ת אשר נראה לי בדברי הג' מוה"ר אג"ן ז"ל שם בס' צל הכסף ח"א בדכ"ח ע"ג כי מדבריו שם ה"ן נסת"ר כל אשר בנינו הלא הוא אמר וז"ל אלא דבכתו' שלנו שכותבין שאף אם תמחל שום תנאי מהתנאים הרי הוא בטל וא"כ אף אם היא מודה שמחלה לו על התנאי אינו מחול. הא אין לנו לומר בכונת הנאמנות בתנאי דשלא לישא אשה אחרת והדומה לו אלא דאם בא הבעל באיזו טענה מספקת לפטר את עצמו מהתנאי ומהשבועה ואשתו מכחישתו שהיא נאמנת ובודאי שאין לנו לחלק בין הטענות והאופנים ולומר דבאופן זה וטענה זו הוא דהאמינה ולא על אופן אחר בלי טעם וסברה מאחר דהנאמנות הוי בסתם וכו' זאת ועוד אחרת שבמקומות שלנו כותבין בסופה ונאמנות וכו' דנכלל כל מין טענה וכמ"ש מוהרח"ש בקונט' סי' ד"ן וכו' יעו"ש. ותרי תמיהי איכא הכא חדא דמוהרש"מ ז"ל באותה תשו' פסק את דינו גם לס' מוה"ר אג"ן ולמה לא נרגש מהדברים האלה אשר המה באו באותו מקום בעצמו אשר דבר על הנאמנות. זאת שנית דמדוע מוה"ר אג"ן רשבא בפסקו להשיגו למוהרש"מ מדוע לא השיגו בפרט זה לפי דעתו כי היא אבן פנה לנתש ולנתץ טענת הבעל והלך בדרך מרחוק בהיות דרך ישר לפניו. ואעיקרא חידוש זה של הג' מוה"ר הוא תמוה דעם כי ירא אנכי לגשת בארשת ולהפיל דבר קטון מדבריו ארצה כי ידעתיו בעודו בחיים מפורסם בעולם חריפותו וגודל בקיאותו בדברי הפוס' עכ"ז לא אחשך פי לדבר דבר כי תורה היא וללמד אני צריך ומובטחני כי ירבה לסלח כי מאז אהבה רבה יאהבני והוא דלפי דבריו דנאמנות הבעל באשתו לפי נוסח כתובות שלנו דהנאמנות בסוף הכתובה מיותר הוא ובא לאשמועינן דל"ד בתנאים הכתו' בכתובה אלא בכל הטענות שיהיו בין הבעל ואשתו בענייני אישות ואשר כח בהם להפטר מהתנאי והשבועה היא הנאמנת יוצא דאם תטעון על בעלה איזה טענות בעניינים שבינו לבינה דמהמנינן לה וכמאי דקאמר שאין לנו לחלק בין הטענות והאופנים. ועל האמת אין הדין כן דהא בטוענת על