נושא האפוד תקצא

וכמאי דקאמר חומרא לתובע וקו' לנתבע ומי לנו גדול מר"ה ז"ל. אף גם זאת באו לידי אח"ז ת' הגאו' הנדפסות בש' התרל"א ע"י החכם קורוניל וראיתי שם בסי' ע"ד שכתב וז"ל המארס את האשה והיה נכנס אצלו וכו' אם מתיראין שמא הפסיד בתוליה נבדקת ע"י נשים שכל הנבדקות נבדקות ע"י נשים ואם הפסיד בתוליה נותן ז' סלעים שהם מאתיים זוז דמפותה י"ש הר' דמוציאין ממון מן האיש ע"י עדות נשים. והנה אמת דתשו' זאת היא באה גם בתשו' שערי צדק ש"ד ח"ד סי' כ"ה והיא להר' שר שלום ושם אינו כתוב שנבדקת ע"פ נשים שמעידין עליה שכנים שבעל עש"ה ואני העתקתי מה שמצאתי שם ואפשר שהיא לגאון אחר. הגם הלום בא לידי בתור' שאלה ס' יאודה יעלה ושם בחיו"ד סי' קצ"ה ראיתי לו שכתב על אשה שמשתנת בשעת תשמיש והיא מכחשת ויש עדות אשה א' בעלת המקוה שאמרה בשם בעלת המום שספרה לה בעצמה את מומה הנ"ל דנאמנת אפי' להוציאה ממון על פיה דכיון דאין רגילות ואין פנאי להזמין אנשים לעדות אפי' אשה יחידה נאמנת דאין דרך להודיע צערת מומה אם לא לאשה דוגמתה אבל כיון שלא אמרה הדבר הזה כי אם חוץ לב"ד וגם לא אמרה אתם עדי יכולה לומר משטה הייתי ביך י"ש מבואר דכל שלא אמרה כן אינה נאמנת בהכחשתה והרי זה כמו נ"ד ממש

י"א ואתה תשוב ותראה בדברי הרשב"א באותה תשו' במה שחילק דשאני ההיא דחיה שא"א זולת זה כי אין האנשים מילדין את הנשים וכו' אבל במקומות בהכ"נ אפשר ע"י אנשים דלפ"ז דתא נפקא דהיכא דאין דרך האנשים להמצא שם מטעם צניעות וכגון באשה ההולכת אצל הרופא להתרפא את עצמה בחולי בית הסתרים דאז גם אשה נאמנת בדבר ואפי' דהוי להוציא ממון וכ"ש היכא דע"פ עדותן ה"ן פותר להנתבע. איברא דמדברי הרא"ש בתשו' כלל נ"ג סי' ב' אין נר' כן שכתב וז"ל אפי' לאחר איתתא לא מה מהימננא כ"ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ולא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא דג' נאמנין על הבכור חיה ואביו ואמו והתם גופיה ל"א הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרים ובשביל דגלי קרא והאמינה לאב אע"פ שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו ע"כ דמבואר דבשום אופן אין האשה נאמנת להעיד ומשמע אפי' בדברים שבסתר מדקא יהיב טעמא בההיא דחיה משום דגלי קרא. ומוה"ר ב"ד שם דהאיר עינינו והוא גילה לנו ת' הרא"ש הלזו סיים וכתב משם מוהראד"ב סי' קכ"ח דהרשב"א דסבר דגם במקומות בהנ"ל לא מהמני נשי יתרץ לההיא דחיה כמ"ש הרא"ש עי"ד וס' לח"ר איננו עמדי אך בזה לשרי' לן מר דנר' דלא ראה תשו' הרשב"א בשרשה דיהיב לן טעמא לשבח דשאני חיה דא"א זולתה והרא"ש רוח אחרת אתו וכמ"ש להדייא בתשו'. אך מה נעשה ביום שידובר בנו דברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ג סי' ב' והובאה בטו' אה"ע סי' קי"ז על מי שטען על אשתו שאינה ראויה לאיש והיא בוגרת השיב דבר זה יבדק עפ' נשים הגונות וכשרו' אם אמרו כן שאינה ראויה לאיש אין לו עליו לא כתובה ולא תנאי כתובה ואם יאמרו שהיא ראויה לאיש נתבטלה אותה טענה ופסקה מרן על השלחן הטהור שם ע"ע הרי דע"פ עדות הנשים פטור או חייב הבעל לתת לה דבר ועכ"ל דטעמו דכיון דאינו משורת דרך ארץ שיבדקו אותה אנשים (כי לא הונהג אז כמנהגנו עתה דהרופאים בודקים אותה ואין דבר נעלם מהם אז סמכינן ע"פ עדות הנשים וכההיא דחיה דנאמנת על הבכור אך להוציא ממון וצ"י

איך שיהיה דעת הרשב"א מבואר דהטעם דהחיה נאמנת הוא מטעם צניעות ולא מטעם דגלי קרא. וראיתי למוהר"י פירמון ז"ל בתשו' כי באה בתשו' מוהרש"ך ח"ב סי' ק"ס שנשאל על אשה שטוענת על בעלה שאין לו ג"א והוא טוען שנשאה בתולה והיא עתה בעולה והביא עדות נשים שהעידו שיצא מגופה כחחיכת דם כמות ב' או ג' אצבעות וגם ראו שהשליכו השלייא וכשהעידו ע"ז שאל הרב אם היה נפל או לא ואם היתה חתיכה מדם או מבשר והשיבו כי לא ידעו מה הוא והאשה אומרת שהיה בימי וסתה ופעמים יקרה לה כן שמשלכת דם קרוש שנראה כנפל והשיב הרב דדינא הוי דכופין אותו להוציא ותטול כל מה שהכניסה לו ומה שהעידו שראו שהפילה כתחי' דם גם המה לא העידו שהיה נפל ואף אם היו מעידות כן אין עדותן עדות דאע"ג שכתב מוהר"אי וכו' דהיכא דאינהו רגילי למידק טפי מהאנשים מהימנינן להו וכ"ן מדברי מוהרי"קו סי' ק"פ י"ל דדבר זה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ועוד שהרי מדברי הרמב"ם פ"ח מה' נ"מ ומדברי הרשב"א בתשו' נר' שחולקים ולעולם אין אשה כשרה להעיד וכ"כ מוהרי"ק בה' עדות שלא נראו לו דברי מוהרא"י בדין זה עכ"ל ותמהתי מראות איך החליט הדבר לכוף את הבעל שתתן לה כל מה שהכניסה לו דמלבד שהיו בעזרו התה"ד ומוהרי"קו ומצי מימר קי"ל כוותייהו עוד בה דאף אי יהיבנא ליה כל דיליה דדברי הרבנים חידוש הוא ולא ילפינן הלא במלתא כדנא דדוקא נשים יכולין לבדקה מדרך צניעות ולא האנשים גם הרשב"א מודה דדמי לחיה וכמבו' בדבריו וגם להרא"ש מצינו לו שכ"כ ואיך פסק לדינו בסכינא חריפא לחייב את הבעל. ומה שנ"ל לומר ע"ץ הדחק הוא כי גם ה' מוהר"י פירמון יודה דבמקום שהרגילות הוא דדוקא נשים ימצאון שם בעבור הבושה המגיע לנבדקת דאז נאמנות הן אליבא דכ"ע אך נדון הרב היה דאחר שראו שהחתיכה הזאת יצאה מגוף האשה די לנו מה שיעידו שהחתיכה כה הזאת יצאה מגופה ובזה הן נאמנות אך אם היא חתיכת דם או