נושא האפוד תקפח

עליה מחמת דבר רע דבכה"ג ב"ד נותנין לו רשות שיגרשנה ע"ע וע' למוהר"י אשכנזי נר"ו בס' צל הכסף שם דמ"א דכן הוא גם לפי פקפוק מוהראנ"ח דבקו"ע ל"א אדל"ן דכל שהוא ברשות ב"ד לית לן בה. והגם דהרבנים מוהרמ"א והפ"ן מיירו למנהג קושטא שכות' ברשות ב"ד לבד אכן למנהגינו שאנו כותבין אם לא מדע' ורצונה ורצון א' מקרוביה וברשות ב"ד יש מקום לומר שצריך רשות משלשתן. הא ליתא דכל שיש רשות ב"ד אין אנו צריכין לרשותה יעו' כנה"ג סי' א' הגהב"י ס"ק ס"ו. יד"א מ"ק הגב"י ס"ק מ"ז ומ"ב ס"ק ל"ג חסד לאברהם סי' ד' דטו"ב וי"ח דאע"פ שכתוב רשותה ורשות ב"ד רשות ב"ד לחוד מהני וצריכים הם לתת לה רשות וכמ"ש הפ"ן ומוהרמ"א הנ"ל. והנה אמת דאנכי העירותי ע"ז בסה"ק אבני האפד סי' א' אומ"א דלפי מ"ש מוהרש"ך ח"א סי' ך' והמשא"מ ח"א אה"ע סי' כ"ג דבכתובות דכתוב בהן דעתה ורצונה ודעת ורצון א' מקרוביה לא הוי וי"ו לחלק אלא להוסיף ולומר דתרתי בעינן מה נשתנה כשכתוב בה ורשות ב"ד לומר דברשות ב"ד לחוד מהני ולא נאמר דהוי וי"ו להוסיף ותלתא בעינן י"ש והן עתה בדעתי לומר שליש ישוב דבשלמא בדעתה ורצון קרוביה שפיר אמרינן דהוי וי"ו להוסיף דלא רצו להתיר ברצונה דוקא דשמא יאנסנה בינו לבינה או יפתנה שתתן רשות ובקל תתפתה האשה לכך הצריכו ג"ך דעת א' מקרובי' דבנקל לא יתפתה אבל רשות ב"ד אין לצרף לזה דרשות ב"ד הוא בא לכשהדין נותן לגרשה והיא וקרובה ימאנו ולא יתנו לו רשות לזה כתוב התנאי דרשות ב"ד ולומר דרשות ב"ד יהיה בו כדאי לגרשה או לישא אחרת עליה אף בלתי רצונה אבל כל שהיא וא' מקרוביה נותנין רשות למה לי רשות ב"ד ולכן ס"ל דהכונה או רשותה ורשות א' מקרוביה או רשות ב"ד ודוק בדברי ה' חס"ל שם כי דברים הללו באו אל קרבנה. ובחפשי ראיתי למוהרח"פ ז"ל בס' חו"ש ח"א סי' ז"ך ד"ך ע"ג שכתב וז"ל דאף אם כתוב בכתו' שלא לישא א"א עליה כ"א ברשו' וברשות ב"ד וכשיהיה הדין נותן דיכול לישא אחרת והיא אינה רוצה לתת לו רשות יכול להתיר שבועתו לישא אחרת בלתי רשותה וכו' ואפי' תהיה האשה עומדת וצווחת לא משגחינן בה ומתירין את שבועתו וכמ"ש ה' משא"מ ח"א חיו"ד סו"סי ט' דמ"ח ע"ב עכ"ד ופשפשתי בתשו' משא"מ שם ולא ראיתי כהנה דהתם אינו כתוב בכתובה רשות ב"ד דוק שם. וכיון דבכה"ג מהני רשות ב"ד בלי רשותה כגוונא דנ"ד דהדין נותן דיכול לגרשה בע"כ רק דמצד השבועה מעכב דאינו יכו"ל אדל"ן לדעת קצת פוס' אזי רשות ב"ד מהני לכ"ע וצריכין ב"ד לתת לו רשות וכמ"ש ה' אם הדרך והפ"ן הנ"ל

ח ואל תבהל ברוחך לומר גם אני אודך דכל דטוען הבעל מאיסא עלי מחמת מום דשפיר מצי לגרשה ע"כ וכהסכמת הפוס' הנ"ל מיהו זה יהיה כשעדיין מומה עליה וכגון מום הנתק וריח הפה אשר בא בדברי הפוס' הנ"ז דכיון דבבא אליה מרגיש צער המיאוס יכול לטעון דאדל"ן. אך אם יהיה האופן בנ"ד דלפי דבריה נתרפאית איך נאמר דמאיסא ליה על המומין שעברו הלא מאי דהוה הוה והנה בעתה האשה הנצבת אין בה מום כדי שיטעון דמאיסא ליה ואין זה כי אם רוע לב הבעל שרוצה לגרשה מעל פניו בטענות שוא ומדוחים, לאו הכי דמלבד דכפי דברי הבעל הוא שעדיין חליה עליה והדברים מורים כן ובדבעינן מימר קמן בס"ד. עוד בה דאפי' יהיה האמת כדבריה שכבר נתרפאה מהחולי שהיה לה מקודם ועתה היא בריאה וחזקה עכ"ז יכול לטעון שגם עתה שנתרפאה היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו לה מומין וטענה זו היא טענה חזקה וכמ"ש התוס' במס' כתובות דע"ו ע"ב ונעמד בזה בסמוך בס"ד

ט ואשיתה עני על הטעונה השנית שטוען הבעל דהגם שתהיה האמת שהיא היתה בריאה בשעת נישואין אך מי יוכל להכחיש שלא היתה לה חולי מקדמת דנא ואפי' לפי מכתב תעודה שהיא הראתה מהרופא הוא המעיד בנו שהשתדל לרפאותה ממכה שהי"ל בבית הרחם ונתרפאה ולפ"ז הי"ל או לקרוביה להגיד לבעל קודם נישואין הדבר הזה ובפרט כי קרוב הבעל כשדבר עם קרובתה על קשר הזיווג אל האשה אמר ושאל ממנה אם האשה הזאת היא בריאה והיא השיבה כי בריאה היא נמצא דהיה כאן טעות בשעת הקידושין והו"ל שבועת שגגה כי לא ידע האיש ולו ידע לא היה לוקחה ואומר דהדעת נותן והשכל מחייב דאשה שהיתה חולה ונתרפאה דיש מקום קפידא להבא להתקשר עמה בזיווג כי יש לו לחשב דתחזר החולי למקומו לאח"ז או בזכרו כי הי"ל חולי אע"פ שחלף עבר מ"מ היא נמאסת אצלו ובפרט במקומות בית הסתרים ויש להודיעו מקודם כי אפשר הוא מהקפדנין וכל שלא נודע לו מתחילה יש מקום להקפדתו ולטענתו לומר אילו ידעתי לא לקחתיה. ומה גם דנחית לזה למען דעת אם בריאה והשיבה לו דכבר היא בריאה וחזקה ונמצא לפ"ז דהשבועה שנשבע בשעת הנישו' היתה שבועה בטעות. וזאת מצאנו דעל ההיא דתנן בכתובו' מ"ב ע"ב המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת אמרו בש"ס דמ"ו ע"ב הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר ממקומו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ופרש"י מכאן ולהבא אבל עד עכשיו היו עליה נמצא דבשעת הקידו' הטעהו וכתבו התוס' בד"ה חכם אין לפרש דבלשון תלייא מילתא וכו' אלא בקפידת המומין תלוי הטעם שאף עתה