נושא האפוד תקפד

על דת מהיוצאות בלא כתובה וכו' מבואר חילוק הנ"ל נמצא לפ"ז אם לא באנו רק משום טענת מיאוס דלא פשעה דהיינו ריח הפה קשה להתיר לגרש בע"כ לפי דברי מוהרי"ק הללו ולפי משמעות תשו' מוהר"ם הנ"ל ומ"מ מצאתי להרא"ש כמ"ב שהתיר לגרש בע"כ במקום וכו' א"ד העתקתי כל לשונו בעבור יוקר מציאות הספר

ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליו לא זכיתי לירד לסוף דעתו במאי דחידש לנו דכל שאינו בפשיע' האשה אע"ג דגם האיש לא פשע תרגמ"ה מוטל על צוארו והעמיס כן בדעת מוהריק"ו. ומה יענה הרב לתשו' הרשב' דנשתטית שכתב דלא גזר רגמ"ה עליה והביאה מוהרי"קו בשו' ק"א למאי דקאי בנשתטית אחר השידוכין וסמך עצמו אדברי הרשב"א הללו ודן במכ"ש לנ"ד דהא הרשב"א התיר אפי' בנשואה יש"ב וכן הסכימו כמה מהפוס' דבנשתטית לא גזר רגמ"ה וכנודע והא התם איהי לא פשעה ומה שרמז לתשו' מוהר"ם שהביא המר' בפ' מ"ח סי' ק"ך והובא ג"ך בתשו' מיי' סי' כ"ה אתה תראה דלא הוזכרו שם תיבות דבמקום מצוה לא גזר לא במר' ולא בתשו' מוהר"ם דהתם קאי באשה שזנתה תחת בעלה ופסק הרב דאסור לקיימה ובעלה יזרק לה גט ולא שייכי דברים הללו דבמקום מצוה לא גזר ואחר גלגול אלף מחילות החת"ס לא כיון יפה בציונו דתשו' מוהר"ם הלזו היא באה בהגמ"ר דפ' מצות חליצה ולא לזה היתה כונת מוהריק"ו רק כונתו היה על מה שהביא המר' גופיה בפ' מ"ח סי' נ"ד וז"ל מורי הרא"ם היה נוהג להתיר חרם רגמ"ה לישא ב' נשים ליבם כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזר ע"כ האחים והיה אומר שבמקום מצוה לא נגזרה גזרה וכו' וללשון זה כיון מוהריק"ו וכתב שיש קצת לחלק והכונה דהדוחה יכול לדחות דבכג"וד דבעינן להוציא האשה מדין חליצה מוטעית דצריכה לחזר על כל האחין בזה יותר טוב להתיר לו תרגמ"ה שאז תהיה מותרת לכולם משא"כ בנדון מוהריק"ו דראה וידע אלא שטוען שסבור הייתי שיכול לקבל וכו' דסמא בידיה להסיר שנאתו שלא יהו בני שנואה ויכול להתקיים מצות פו"ר למה לנו לעבר על חרגמ"ה ויעו' במוהרח"ש אה"ע סי' ל"ג דקס"א ע"א דפירש ספקו של מוהריק"ו באופן זה ויען שהחילוק אינו כ"כ ברור כתבו בלשון וקצת יש לחלק ותשו' מוהר"ם פפ' שרמז הרב אינם מצויים אצלי לראות במאי קאי גם ס' שב עקב אמ"א ולפי מה שכתבנו לעיל בדעת מוהר"ם דדעתו דאפי' מאיס עליה מחמת מום חייב לגרש באיש והדעת נוטה דכ"ש באשה וכמ"ש לפנים האר"ש איך אפשר דיסבר הרב דבכ"הג איכא חרגמ"ה. גם מה שנסתייע מסוף דברי מוהריק"ו אני בער לא ידעתי הבן איך נסתייע משם דאדרבא הוא כתב להפך וז"ל דאף אם אומר שגם זו בכלל התקנה ולא חילק הג' בזה בין אשה לאשה כל שלא פשעה להעבירו ע"ד וכו' מ"מ לא יוכרח לומר שיועיל רגמ"ה בכל אנשים דדי לנו שיועיל בכל שאר הנשים דהוו טפי מרובא לגבי הך וכיוצא בה וכו' דוק בדבריו שכתב ואף אם נאמר דלשונו מוכח דאף אם נאמר מה שאינו. וגם סיים בדבריו דלא יועיל חרגמ"ה לגבי הך דהיינו נ"ד דהוי מחמת מום סו"ד שדברי הג' חת"ס שגבו ממני ולא יכולתי להולמם. וכבר מצאנו להגאון עצמו דתבריה לגזיזי דהאי חילוקא דבח"א חא"ע סי' ק"ן נשאל על מי שנשא אשה וחותנו נדר לו סך עצום ואח"ך פשט לו את הרגל הובא שם בשאלה דגאון וב"ד רצו להתיר להאיש חרגמ"ה לישא אשה על אשתו או להתיר לו חרגמ"ה והביאו ראיה מההיא דהפ"מ בח"א סי' ע"ז במי שנשבע לארוסתו לנשא ליום נועד והיה בעיר שנתפשט חרגמ"ה ואבי הנערה פשט לו את הרגל ופטרו הג' פ"מ מחרם ומשמעתו דיכול לגרש בע"כ דנהי דלא פשעה מ"מ גם הוא לא פשע שילבין ראשו מפני חרגמ"ה וה' חת"ם פלפל בזה והעלה לדינא דכל שפשט את הרגל בין אירוסין לנשואין כופין אותה להתגרש בע"כ אפי' בזיווג ראשון ואפי' במקום תקנת רגמ"ה אלא דמצד אחר לא הונח לו יש"ב הוב"א לציון בפ"ת אה"ע סי' נ"ב וזהו הפך מש"ל בההיא תשו' דסי' ר"ג ועל הכל דברי החת"ס צע"ר

ולפי זה דתא נפקא דכל שטוען מאיסא עלי מחמת מום לא גזר רגמ"ה ויכול לגרש בע"כ ושו"ר לה' שדי חמד במע' אישות סי' ב' סוף אות ט"ז שהביא משם ה' צמח צדק החדש באה"ע סי' קל"ב דעמ"ש בכנה"ג א"ע סי' א' הגב"י אות ל"ג דהמורד על אשתו ואומר מאיסא עלי תרגמ"ה מונעו מלישא אחרת כתב ע"ז דהכנה"ג כ"כ למאי דקי"ל דהאומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא אבל למאן דסבר דכופין אותו להוציא בודאי באשה יכול ג"ך לגרשה דלא עדיף כח האשה מכח האיש כמ"ש הרא"ש והכריע דרגמ"ה גופיה ס"ל דבאיש כופין אותו להוציא וא"כ באשה ליכא חרגמ"ה ומותר לישא אחרת ע"י ק"ר וכו' עי"ד והגם דהרב תלה הדבר במחלוקת היינו היכא דליכא טענת מום אבל היכא דטענת הבעל דמאיסא עליה הוי מחמת מום כבר כתבנו דיכול לגרשה בע"כ ל"מ לס' מוהר"א אבן טוואה בתשו' חוט המשולש שבס' התשב"ץ סי' ל"ה דצ"ט ע"א שכת' דהיכא דליכא חששה דענ"ב שהאמתלא נגלית לעין כל דכ"ע יודו שכופין אותו לאלתר לגרש דבכי האי דנ"ד דינא יתיב דיכול לגרש אלא אפי' למה שחלק עליו מוה"ר בס' צל הכסף ח"א סי' י"ג דפ"ו ע"א דנעלם ממנו דאיכא פוס' דס"ל דאפי' באומרת מאיס עלי מחמת מום ונראה לעין כל דדבריה אמת עכ"ז אין כופין אותו לגרש י"ש. נלע"ד לומר דבנ"ד כ"ע יודו דמצי לגרשה בע"כ דבשלמא באשה כיון דלפי הדין האיש אינו מגרש אלא