נועם ירושלמי על יבמות ד:ח:ב

שם (ה"ח) החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה כו' מפני שחלץ לה הא אם לא חלץ לה ומתה מותר באמה אמר ר' אבינא הדא היא דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה זיקה הי' לו בה כיון שמתה בטלה זיקתה והכא כיון שמת בטלה זיקתו זהו מריש פירקין דקא משני דכיון שמתה בטלה זיקתה וכמו שביארתי דשיטת הירושלמי דזיקה אינה אלא אם לבסוף לידי חליצה ויבום לא הוי זיקה. וע"כ אמר ר' אבין שמע לה מן דבתרא ובאחותה מותרת והאחין מותרין ואחותה אצל האחין לאו כמתה היא כו' כיני מתניתין מותר הוא אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו כו' לפי שיטת הירושלמי לא צריך להטעם דאמרינן ביבמות (ד' מ') מ"ש האי ומ"ש האי הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן הך דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן אלא הטעם משום דצרה אבראי קיימא וכמו דאמר תחילה אי אמרת בשלמא צרה אבראי משום הכי מותר באחותה לימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן דאמר בין הוא בין האחין אין חייבין על הצרה כרת כו' אבל לשיטת הירושלמי סובר דר' יוחנן הוא דאמר דהאחין חייבין על הצרה כרת דכיון דלא חלצו איגלאי מילתא למפרע דלא הי' זקוקה להם ע"כ חייבין כרת וכן לגבי צרה נמי כיון דלא באתה לידי חליצה ע"כ מותר באחותה אבל אסור בצרת קרובת חלוצתו ודו"ק]: