נועם ירושלמי על יבמות ב:ח:ג

(ה"ד) שם שנים שקידשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו קידש כו' לזה א' ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן והשנים א' חולץ וא' מייבם כו' הדא דאת אמר כשחלץ ואח"כ יבם אבל אם יבם בתחילה אסור שמא ימות אחיו ונמצא כבא על אחות יבמתו ופי' הפ"מ אבל ליבומי ברישא אסור שמא ימות אחיו והיא לאו יבמתו אלא אחות יבמתו הזקוקה לו ובבבלי שם קאמר טעמא אחרינא כדפרישית במתניתין דקא פגע ביבמה לשוק וזה אפי' למאן דלא חייש למיתה עכ"ל:

והנה שגה בזה דהא בש"ס דילן יבמות (דף כ"ג) נמי הכי אמרינן היו שנים א' חולץ וא' מייבם דווקא מחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא פקע דקא פגע באחות זקוקתו אלא דבש"ס דילן קאמר סתם משום אחות זקוקתו ובירושלמי אמר שמא ימות אחיו ותפול לפניו ליבום או לחליצה וא"כ קא פגע באחות זקוקתו אבל אם לא ימות אחיו ויחלץ א"כ איגלאי מילתא למפרע דלאו זקוקתו הואי ע"כ לא הוי אחות זקוקתו וכמו שביארתי כמה פעמים דהירושלמי ס"ל דלא אמרינן דיש זיקה אלא אם בא לבסוף לידי חליצה או יבום אבל אם לא בא לבסוף לידי חליצה או יבום לא הוי זיקה ע"כ אמר שמא ימות אחיו ונמצא כבא על אחות זקוקתו:

[הלכה ו'] שם אמר ר' תנחומא כך משיב ריש לקיש את ר' יוחנן והא כתיב ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים ועבדים יש להם יחוס באלמנות שומטין של מפיבושת וכתב הפ"מ כאלמי שמשין גרסינן של מפיבושת כלומר דלאו עבד ממש הי' אלא מגדולי משמשיו והק"ע כתב ה"ג באלמות שומטין משל מפיבושת והכי פירושו לפי שהי' באלמוה שומטין ציבא ובניו מן מפיבושת שלא להיות לו לעבדים כמפורש בקרא לפיכך קרי להו בנים ולי נראה דהא דאמר באלמנות הוא ב' תיבות והיינו בא למנות שומטין של מפיבושת מה שנשמטו ממפיבושת לפיכך קאמר ולציבא חמשה עשר בנים אבל מ"מ אין להם יחס ובש"ס דילן (דף ס"ב) משני כפר בן בקר: