נועם ירושלמי על יבמות יד:ב:ב

שם (ה"ב) אמר ריב"נ וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאת והאיש המתחרש אינו מוציא אמרו לו לא דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט אמרו לו אף זו כיוצא בה ובגמ' ר' חנני' בעי קומי ר' הילא נראין הדברים בפיקחת שיש בה דעת שהיא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת וחרשת שאין בה דעת לא תצא אלא לדעת ולא עדות היא אף זו כיוצא בה ומוסיפין על העדות ר' חנני' סבר מימר בפיקחת שהשיאה אביה ונתחרשה. ר' יוסי סבר מימר בקטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה:

הנה מה דאמר ולא עדות היא אף זו כיוצא בה ומוסיפין על העדות הוא תמוה והק"ע והפ"מ נדחקו בזה. [ולי נראה שנתחלפו השיטות (וכצ"ל מיד אמתניתין וכצ"ל) ולא עדות היא זו ומוסיפין על העדות אף זו כיוצא בה ואח"כ צריך לגרוס ר' חנניה בעא קומי ר' הילא כו' והפי' הוא כמו דאמרינן ביבמות (ד' קי"ג) איבעיא להו ריב"נ איש פשיטא ליה ואשה קא מיבעי ליה א"ד אשה פשיטא ליה ואיש קא מיבעי' לי' ת"ש מדקאמרי לי' דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאיש יוצא לרצונו והאשה אינו מוציא אלא לרצונו ש"מ איש קא מיבעיא ליה אדרבה מדא"ל אף זו כיוצא בה ש"מ אשה קא מיבעי' ליה אלא ריב"נ לדבריהם קאמר להו לדידי כי היכי דאיש לא מצי מגרש אשה נמי לא מגרשה אלא לדידכו מ"ש איש ומ"ש אשה אמרו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת.

וע"ז קאמר בירושלמי ולא עדות היא זו ומוסיפין על העדות (פי' שמתחילה היה סובר דאיש קא מיבעי' ליה לריב"נ והראיה דהא השיבו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת אלמא דאשה פשיטא ליה והוא מסתמא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא והוא רצה לדמות לזה איש המגרש ג"כ) וע"ז הקשו ולא עדות היא זו ומוסיפין על העדות (פי' דאיך רצה להוסיף עוד על העדות שאפי' האיש שנתחרש יוכל לגרש) וע"ז קאמר אף זו כיוצא בה (פי' שמוכיח מזה דלא רצה להוסיף על העדות שהאיש שנתחרש נמי יכול להוציא אלא אדרבה שהשיב על העדות של ריב"נ דמפני מה האיש שנתחרש אינו מוציא וע"כ אפי' באשה שנתחרשה נמי לא יוכל להוציאה והראיה מהא דאמרו לו אף זו כיוצא בה אלמא דאשה קא מיבעי' לי') ולקמן יתבאר עוד בזה:

וע"ז אומר ר' חנניה בעי קומי ר' הילא נראין הדברים בפקחת שיש בהן דעת שהיא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת וחרשת שאין בה דעת לא תצא אלא לדעת ובכאן (צ"ל) ר' חנניה סבר מימר בפיקחת שהשיאה אביה ונתחרשה (פי' שהית' מתחילה פקחת ואח"כ נחחרשה ע"כ יש בה דעת לשמור את גיטה אבל אם היתה חרשת מעיקרא לא תוכל להתגרש) ר' יוסי סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ונראה לי שצ"ל ר' יוחנן סבר מימר והוא ריב"נ שאמר וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא ורצה לומר שהאשה שנתחרשה נמי לא תצא והא דהעיד ר"י בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ע"ז אומר ר"י סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והוא שריב"נ סובר דהמעשה היה כך דקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ע"י אביה והוא כמו שביארתי תחילה דקטנה אעפ"י שנישאת אעפ"כ אביה מגרשה וכמו שכתב רש"י ביבמות (ד' ק"ט) מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כו' בד"א שנתגרשה כשהיא קטנ' והחזיר כשהיא קטנה ופי' רש"י בד"א דחכמים מודי' בשגירשה כשהיא קטנה וקבל אבי' גיטה כו' וכן פי' רש"י בסנהדרין (ד' ס"ט) ועיין בתוס' קידושין (ד' י') ובמ"א יתבאר וע"ז העיד על החרשת שהשיאה אביה (פי' אף שהיא אינה יכולה לשמור) שיוצאה בגט (פי' ע"י אביה שהוא יכול לשמור את הגט) ובפרט לפי מה דאיתא בירושלמי (פ"ו דגיטין ה"ב) ניסת בין היא בין אביה אם יש לה דעת היא ולא אביה, (ולא כמו שפי' הר"ן דניסת בין היא ובין אביה שוים) אלא דיכולים לקבל הגט וע"ז העיד ר"י בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט וע"ז אומר ר' יוסי (צ"ל יוחנן) סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה (פי' שהיא עדיין קטנה וע"כ אף שאינה יכולה לשמור אח גיטה אעפ"כ מתגרשת ע"י אביה אבל חרשת אינה יכולה להתגרש באשה קא מיבעי' ליה דאשה שנתחרשה נמי אינה יכולה להתגרש ודו"ק]: