נועם ירושלמי על שבועות ה:א:ב

וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה וכבר האריך בזה הרא"ש והביא מה שכתב ה"ר אפרים שהי' דוחה הירושלמי משום דבגמ' דידן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור בכה"ג אלא כגון דאמרי לי' מתרוייהו יזפת ואמר להו לא מחד מינייהו יזפת דהוי לי' כפירת דברים בעלמא וכתב הרא"ש ולאו דיחוי' הוא דתרתי מתניתין נינהו ההיא דגמרא דידן תני פרט למודה אלמא דמשום הודאתו הוא דפטו' הילכך לא משכחת לה אלא דאתו תרווייהו ומודו לאחד וכפר לאחד והתם תני פרט למכחש אעפ"י שעכשיו אין מודה לחבירו:.

ולי נראה דאיפשר לומר דהא דאמרינן אח"כ בירושלמי וכחש בה ולא בו ופי' הפ"מ גבי אבידה כתיב או מצא אבידה וכחש בה דדרשינן דווקא שכחש באבידה שאומר לא מצאתי אבידה שלך בהא הוא דמחייב קרבן שבועה אם הודה אח"כ ולא לו אבל אם אמר מצאתי אבידה ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך פטור משבועת הפקדון שהרי לא פטר עצמו מכלום (והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' קה) וכחש בה פרט למודה בעיקר כו'):

[ולי נראה שאין לשון הירושלמי מדוקדק במה שאמר וכחש בה ולא בו דקאי על הא דאמר פרט למודה בעיקר ע"כ נראה לי דזהו כמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידי' הא איכא כפירה באידך אלא לאו דאמרי לי' מתרווייהו יזפת ואמר להו לא מחד מינייכו יזפי דהוי לי' ככפירת דברים בעלמא וא"כ כיון דזה ממעט בירושלמי מהא דכתיב וכחש בה וע"כ ממעט בירושלמי מהא דכתיב וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד מן השותפין וע"ז אומר הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולקמן יתבאר עוד בזה]: