נועם ירושלמי על שבת א:א:ח

עוד (שם) תמן תנינן ר"מ אומר אם היתה. שבת והוציאו אמרו לו אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח כו' מחלפי שיטתי' דר' יוסי תמן לא עביד המהלך כמניח וכא עביד המהלך כמניח א"ר יודן תפתר שהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה מאוד:

וע"כ נראה לי לבאר והוא שהירוש' מקשה דתמן לא עביד ר' יוסי המהלך כמניח (פי' דתמן בכריתו' לא עביד המהלך כמניח) וכא עביד המהלך כמניח (פי' הכא בשבת עביד המהלך כמניח): וכמו שביארתי ובכריתו' לא עביד המהלך כמניח והוא כמו שביארתי בעירובין (פ"י ה"ו) לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר כו' ופריך שם בירו' אין פיו למעלה מעשרה ומשני שנייא היא שמתגלגלין ויורדין ובארתי שם ששיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן בעירובין (ד' צ"ט) דהטעם הוא גזירה שמא יכניס הכלי אצלו כמו שפירש"י וכמו דאמרינן התם רישא רבנן וסיפא ר"מ ומשני בחפצים הצריכין לו ודברי הכל ופירש"י בחפצים הצריכין לו אפילו רבנן מודו דגזר בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניס אצלו הילכך משקין הללוצריכין לכלי וגזרינן. ואם כן לשיטת הש"ס דילן הוא משום שהוא גזירה דרבנן אבל לשיטת הירו' הוא משום שמכניס מרה"ר לרה"י ואעפ"י שפיו הוא למעלה מעשרה והוי מקום פטור אפ"ה כיון שמתגלגלין ויורדין ע"כ חייב וכן אמרינן (שם) בירושלמי תני גמל שראשו ורובו מבפנים מלעיטין אותו מבפנים מבחוץ מלעיטין אותו מבחוץ ופריך בירוש' אין פיו למעלה מעשרה טפחים ע"ש שבארתי בארוכה ושם הבאתי התוס' דעירובין (דף כ') בד"ה לא יעמוד אדם שכתבו בפרק בתרא דעירובין (דף צ"ט) מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרינן שיכניס אצלו וקשי' דתיפוק לי' דקא מעייל מרה"ר לרה"י כו' ועי' מה שביארתי ע"ז (פ"ב דעירובין ה"ב).

והנה לפי שיטת הירושלמי הי' סבור מתחלה שהוציא מרה"י לרה"ר והניח בפיו ובלען דבפיו הוי מקום פטור אך שהחיוב הוא מחמת שבלען וכמו דאמרי' בעירובין (שם) שנייא היא שמתגלגלין ויורדין וא"כ אף שהלך המאכל דרך מקום פטור אפ"ה חייב. והוא דלא כמו שכתבו התוס' בשבת (דף ק"ב) בד"ה והוציאו בפיו חייב וכתבו התוספות כולהו כהדדי קא אתו דבליעתו הוי הנחה כו' ואע"ג דפיו למעלה מי' ואינו רחב ד' בטל הוא אגב ר"ה וזהו לשיטת הש"ס דילן דאם הוא עומד במקום א' לא הוי פיו מקום פטור וכמו שכתבו התוס' בעירובין אבל לשיטת הירושלמי הטעם הוא משום דמתגלגלין ויורדין והוי כמוציא מחנות לפלטי' דרך סטיו דחייב כמו דאמרינן בשבת (דף ו'):

וע"כ פריך דזהו דוקא אי אמרינן דמהלך לאו כמניח דמי. אבל אי אמרינן דמהלך כמניח דמי א"כ בשעת הילוכו כיון שעל כל פסיעה הוי כמו שנח א"כ בשעה שהי' בפיו נח דהא מהלך כמניח וא"כ הוי כנח במקום פטור. וע"ז משני א"ר יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידיו ונטלה ואכלה והרי לא הילך והחיוב ע"י שהכניס מרשות הרבים לרשות היחיד ולא הילך:

וכן אמרינן לקמן בירושלמי המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור שלא עשה מלאכתן בבת אחת הא אם עשה מלאכתן בבת אחת חייב בן עזאי אומר אפי' עשה מלאכתן בבת אחת פטור והא תנינן רבי מאיר אומר אם היה שבת והוציאו ואמרו לו אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח על דעתיה דרב הונא דלא כבן עזאי (פי' שאמר דפליגי במוציא) על דעתי' דר' יהודה דלא כבן עזאי ודלא כרבנן (פי' לרב יהודה דאמר הכל מודים במוציא שהוא פטור דברי הכל היא שמהלך כמניח. וא"כ הוא דלא כבן עזאי ודלא כרבנן). א"ר חיננא מנו אמרו לו חכמים שהן בשיטת בן עזאי (פי' דאדרבא מנו אמרו לו חכמים היינו ר' יוסי) וכמו דאמרינן מנו אמרו חכמים ר' יוסי ושהן כשיטת בן עזאי (פי' דמהלך כמניח דמי דהא אמר ר' יוסי אם העבירו דרך עלי' חייב והוא משום דמהלך כמניח) ואעפ"כ לא קשיא דהא אמר ר' יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. וא"כ כיון שלא הלך א"כ ניחא ולא קשי' על דרב הונא ורב יהודה ודו"ק:

[והנה בזה שאמר בירושלמי א"ר יודן תיפתר שהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך וא"כ החיוב הוא ע"י הנחה שבמעיו. בזה יתבאר הירושל' דאמרינן בב"ק ופ"ג ה"ב) המוציא את תיבנו כו' וכל הקודם בהם זכה כו' חזקיה אמר והוא שהפכה על פניה לזכות בה מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה. אלא המטלטלין מהו שיקנה בגרירה א"ר בון בר חייא נראין הדברים בעמודין ובעורות קשין אבל בעורות רכין לא קנה עד שיגביה א"ר אחא ליידא פשטא על שיטתהון דרבנן והנה הפ"מ פירש דזה קאי על מה שאמרו דהמטלטלין נקנין בגרירה. ולי נראה לבאר דקאי על הא דאמר חזקיה והוא שהפכה על פניה לזכות בה מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה. וע"ז אומר דליידא פשטא על שיטתהון דרבנן דמזה נוכל להוכיח אם המטלטלין נקנין בהפיכה דהיינו אפילו פחות משלשה או דבעינן דווקא שיגביה שלשה וכמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ט) אלא אמר רב אשי כגון שהפכה בפחות מג' וכתבו התוס' מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים דכי מתכוון קני לה בפחות מג' דשאני הכא משום דאפי' הבטה בהפקר קני כו' ובירושלמי אומר חזקיה אמר והוא שהפכה על פניה לזכות בה פי' כיון שמתכוין לזכות ע"כ אפי' פחות מג' נמי:

וע"ז אומר דליידא פשטא על שיטתהון דרבנן (פי' דמהא דלקמן נוכל להוכיח אם בעינן דווקא הגבהה שלשה או לא) וע"ז אומר בן סורר ומורה מהו שיהי' חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה או מאחר שהוא ש ס ס בהתראת מיתה יהא פטור פי' דמיבעי ליה בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה דמיתה לא מיחייב אלא אגניבה אחרונה אבל על כל זה לא מיחייב על גניבה אחרונה אלא מחמת גניבה ראשונה וע"כ בעי מהו שיהיה חייב על תשלומי כפל בגניבה ראשונה וזהו כמו דאמרינן בכתובות (ד' ל"א) גופא א"ר אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא:

ובכה"ג בעי בירושלמי בן סורר ומורה מהו שיהיה חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה אם נאמר מאחר דלא מחייב מיתה עד גניבה אחרונה ע"כ לא אמרינן קלב"מ. או כיון דמאחר שהוא בהתראת מיתה יהא פטור (ולכאורה פליג בירושלמי על הש"ס דילן דאמרינן בסנהדרין (ד' פ"ו) אמר אביי הכל מודים בבן סורר ומורה כו' הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגים מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו כו' וא"כ לפי"ז גניבה ראשונה לא הוי בהתרי' מיתה דהא יכולין לומר להלקותו באנו איפשר לומר דמ"מ גניבה ראשונה הוי בהתרי' מיתה דמחמת זה מתחייב אגניבה שני') (והא דלא מיפטר משום דלוקין על הגניבה ראשונה איפשר לומר דמיבעי' ליה אליבא דר"מ דס"ל לוקה ומשלם אבל מת ומשלם לית ליה ועוד יתבאר ע"ז במקום אחר):

וע"ז אומר נשמעינה מן הדא הגונב כיס חבירו והוציאו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבת כיס עד שלא קידש עליו השבת וע"ז פריך ולא בהתריי' מיתה הוא ותימר חייב. הא אע"פ שהוא בהתריי' מיתה יהא חייב (והוא כמו דאמרינן בש"ס דילן בכתובות (ד' ל"א) על הא דאמר ר' אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא וע"כ חייב ואמרינן מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וע"ז פריך ואמאי נימא הגבהה צורך הוצאה היא). וכן פשיט נמי בירושלמי על הא דאיבעי' ליה בן סורר ומורה מהו שיהיה חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה

ובזה יתבאר הא שהבאתי תחילה דמילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה כו' א"ר אחא ליידא פשטה על שיטתהון דרבנן ויתבאר ע"פ מה שכתבו התוס' דכתובות (ד' ל"א) בד"ה נימא הגבהה צורך הוצאה היא וכתבו התוס' תימא לפר"ת דהגבה' קונה פחות מג' טפחים מאי פריך והא כיון דקנאה קודם התחלת עקירה דעקירה לא הוי עד שיגביה שלשה דלמטה משלשה הוי כלבוד כדאמרינן בהמוציא (ד' פ') העביר חצי גרוגרת דרך עלי' חייב וא"כ דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה כו' וע"ז אומר דליידא פשטה על שיטתהון דרבנן והוא דלחזקי' דאמר דהמטלטלין נקנים בהפיכה (פי' אפי' פחות מג') א"כ איך פשטי רבנן מהא דתנן הגונב כיס חבירו והוציאו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבת כיס עד שלא קידש עליו השבת ולא בהתריית מיתה הוא ותימר חייב וכא אע"פ שהוא בהתרי' מיתה יהא חייב (פי' בגניבה ראשונה) דאיך מוכח דהא בגניבה קנאו מכיון שהפכה אפי' בפחות מג' ובשבת לא מתחייב עד שיגביה שלשה א"כ קנאו מקודם שהתחיל החיוב מיתה וכמו שהקשו התוס' וא"כ מוכח מזה דרבנן פליגי על חזקיה וס"ל דהפכה אינו קונה רק דווקא בשלשה וע"כ ניחא הפשיטות מה שפשטו דהא מכיון שהגביה שלשה הוי התחלת מיתה וחייב וכא נמי חייב וע"ז אומר ר' הושעיה תניתא כדעתי' כו' ואיפשר דרבי הושעיה פליג אחזקיה דס"ל דאינו חייב עד שיגביה שלשה וא"כ מוכח מזה דאע"פ שהוא בהתחלת חיוב מיתה אפ"ה אינו פטור מן התשלומין וע"ז אומר ר' הושעיה תניתא כדעתיה דתני המוציא אף ע"פ שלא הניח חייב. פי' דמהלך כעומד דמי ודכוותה המוציא אע"פ שלא נטל להוציא חייב שאין התרייתו אלא בשעת הוצאתו והוא כמו דמשני הש"ס דילן בכתובות (ד' ל"א) הא מני בן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי וכמו שפירש"י הילכך קני משעת הגבהה וחיוב מיתה בפסיעה בתריי' קא אתי ליה:

ואמרינן שם בירו' מיתיבי הא מתניתא זימנין דמותבין ומסייעין לר' יוחנן וזימנין דמותבין ומסייעין לר"ש יש אוכל אכיל' אחת וחייב עלי' ארבע חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו השם אית דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן הוציאו בשבת אין כאן הנחה ולמה אמרו אינו השם (פי' הפ"מ השתא מפרש הש"ס דמתיבין הכא למאן דפליג אר' יוחנן התם ומסייעין לר' יוחנן משום דקתני הוציאו בשבת ולא הודו לו חכמים לר"מ למיחשב ג"כ חיובא בשבת אין הנחה כלומר ואי אמרת דאין כאן הנחה דלא צריך להנחה אלא דאמרינן מהלך כמניח לענין שבת וכר' הושעיא ואם כן קשי' ולמה אמרו חכמים לר"מ אינו מן השם מן השם הוא דחיובא דכולהו במהלך היא אלא ש"מ כר' יוחנן ותיובתא לר' הושעיא עכ"ל) ולכאורה קשה דאמאי לא תירצו כמו דאמרינן הכא בירושלמי דלא מיירי במהלך אלא שהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. וכן אמרינן לקמן בירושלמי והא תנינן ר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח על דעתיה דרב הונא דלא כבן עזאי (פירוש דס"ל דפליגי בזורק אבל במעביר חייב לכ"ע במהלך) וא"כ איך אמרו לו שאינו מן השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח הא שניהם חייבין משום מניח א"ר חנינא מנו אמרו לו חכמים שהם שיטת ק עזאי. כתב הק"ע כלומר ואפי' כבן. עזאי ומיירי כשהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה שאין כאן הילוך וכדשני לעיל כו' ועוד יש בזה כמה דקדוקים לפי' הפ"מ:

ע"כ נ"ל לבאר והוא כמו דאמרינן בכתובו' (ד' ל"א) הבא על אחותו כו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' דאינו לוקה ומשלם כו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו כו' ואמרינן שם בכתובות (ד' ל"ג) ר"ל אמר הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם כו' ואמרי' בכתובות (ד' ל"ד) בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דקא מוקים לה כרבנן אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך כיון דאתרו בו פטור כי לא אתרו בו נמי פטור ואזדו לטעמייהו דכי אתי רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב דהא לא אתרו ביה ר"ל אמר פטור כיון דאילו אתרו בו פטור כי לא אתרו בו נמי פטור ואמרינן (שם ד' ל"ה) אלא כי אתא רבנן אמרו חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר כו'

והנה אמרינן בירושלמי (פ"ג דכתובות ה"א) תמן תנינן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותנינן אלו הן הלוקין הכא את אמר לוקה וכא את אמר משלם ר' יוחנן לצדדין הוא מתניתא אם התרו בו לוקה לא התרו משלם כו' ר' שמעון בן לקיש אמר ואפי' לא התרו אינו משלם מאחר שאלו מתרין בו היה לוקה מתניתא פליגא על ר"ש בן לקיש האוכל תרומה שוגג משלם את הקרן וחומש ואלו התרו בו אינו לוקה פתר לה כר"מ דר"מ אמר לוקה ומשלם א"ר חנינא קומי ר' מנא ואפי' יסבור דמתניתא דר"מ קריי' דר"מ והכתיב איש כי יאכל קודש בשגגה אלא מיסבר סבר רשב"ל חומש קרבן כו':

והנה האחרונים הקשו מהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם א' ר"מ אומר אף אם היה שבת והוציאו בפיו חייב והקשו אהא דאם היה שבת והוציאו בפיו חייב דא"כ הוה חייבי מיתות שוגגין ואמרינן בכתובות (ד' ל"ה) אלא כי אתא רבנן אמרו חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין כו' וא"כ כיון דבחייבי מיתות שוגגין כ"ע מודו דפטור אם כן לדברי ר"מ לא יתחייב אשם לפי מה שכתבו התוס' בפסחים (ד' כ"ט) דאע"ג דלענין קרבן לא אמרינן קלב"מ אעפ"כ אמרינן שם האוכל חמץ של הקדש במועד כו' יש אומרים לא מעל ואמרינן התם א"ר יוחנן ר' נחוניא בן הקנה היא דתני' ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יוה"כ מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין והטעם הוא כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דחייבי מיתות שוגגין פטורין א"כ איך מתחייב אשם מעילה דכיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן והנה האחרונים תירצו דזהו דווקא לר' נחוניא ב"ה דס"ל דחייבי כריתות נמי פטור ואם כן סובר דלא אמרינן דדווקא ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר וע"כ פטור מקרן וחומש דמעילה דאע"ג דהוי כמו לצאת י"ש אבל לפי מאי דקיי"ל דלצאת י"ש חייב א"כ הוי קרן וחומש דמעילה כמו לצאת י"ש אבל הירושלמי סובר דאפי' במעילה נמי פטור מקרן וחומש

ובזה יתבאר הירושלמי מיתיבי הא מתניתא זמנין דמותבין ומסייעין לרבי יוחנן זמנין דמותבין ומסייעין לר"ל והוא דמותבין לר"ל ומסייעין לר' יוחנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ. ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם וע"כ מותבין מזה המשנה לר"ל ומסייעין לר' יוחנן דס"ל דאין חייבי מיתות שוגגין פטורין דאל"כ איך אמרו לו אינו מן השם דמשמע דאם היה מן השם היה מודה לר"מ. והא קשה דאם כן לא יתחייב אשם מעילות:

וע"ז אומר הוציאו בשבת אין כאן הנחה פי' דלכאורה איפשר לומר דנגמרה הנחתו בפיו קודם שבלעו וע"כ מתחייב אשם מעילות על הבליעה שאח"כ. ע"ז אומר הוציאו בשבת אין כאן הנחה פי' שאין כאן הנחה דלשיטת הירושלמי דקאמר א"ר יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. וא"כ לא נגמרה ההנחה עד שנחה בתוך מעיו. וא"כ אמאי אמרו לו אינו מן השם והא דמקשה מהא דאמרו לו אינו מן השם ולא מקשה מהא דר"מ גופא דאמר הי' שבת והוציאו בפיו חייב הוא משום דמדר"מ לא קשה דהא איהו ס"ל דלוקה ומשלם ואפ"ל דכמו שלוקה ומשלם ה"נ ס"ל דמת ומשלם וע"כ מקשה מהא דאמרו לו אינו מן השם ותיפוק ליה דאם נוסיף חטאת משום שהוציאו בשבת א"כ לא יתחייב קרבן מעילה:

ואף דאמרינן בירושלמי (פ"ג דכתובות שם] הכל מודין שלא היה ממון אצל מיתה מן הדא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בין מזיד לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלק בין שוגג בין מזיד לפוטרו ממון מה פליגי ממון אצל מכות כו' וא"כ קשה דאף לר' יוחנן נמי פטור מאשם מעילה אך זהו דווקא בדבר א' ע"כ ילפינן ממכה אדם אבל לא בב' דברים וכמו דאמרינן שם בירושלמי דאתפלגין השוחט אותו ואת בנו כו' ר' יוחנן אמר התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה כו' רשב"ל אמר אפי' התרו בו משום אותו ואת בנו לא היה לוקה מאחר שאלו התרו בו כו' היה נסקל א"ל אפי' כר' יוחנן צריכא ליה תמן שני דברים וכא דבר א' כו' דבשני דברים אמרינן דאפי' בחייבי מיתות שוגגין נמי לוקה משא"כ בדבר א'. וא"כ לענין ממון נמי אע"פ דחייבי מיתות שוגגין פוטר לכ"ע אך זהו דווקא בדבר א' אבל לא בשני דברים וביארתי זה במ"א שיטת הירושלמי וע"כ מסייעין מזה לר' יוחנן דאין חייבי מיתות שוגגין פטורין דלר"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין אפי' בשני דברים א"כ יפטור מקרבן מעילה (והירושלמי לא ס"ל התירוץ דהוי כמו לצאת ידי שמים ואפילו בתרומה שכתבו התוס' בכתובות דע"כ חייב בשוגג משום דהוי לכפרה אפ"ה אמרינן בירושלמי (שם) אפי' יסבור ר"ל כר"מ מתניתא דר"מ קריי' ל דר"מ והכתיב איש כי יאכל קודש בשגגה. אלא מיסבר סבר רשב"ל חומש קרבן ואפי' תימא חומש קרבן קרן קרבן (פי' בתמיה) א"ר יודן בר שלום מתניתא אמרה שהקרן קנס דתנינן תמן אינו משלם תרומה אלא חולין מתקנין והם נעשים תרומה אילו מה שאכל היה משלם ניחא ועוד מהדא דתני אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים יצא ולא דמי עצים הוא חייב לו הדא אמרה שהקרן קנס כמה דאת אמר הקרן קנס ודכוותה חומש קנס (ופי' הפ"מ מסקנת הקושי' היא דמאי חשבת קרן קנס ולחומש קרבן ואמאי לא נימא דחומש ג"כ משום קנס הוא דריבתה התורה לאוכל בשגגה) והדרא קושיא לדוכתא דלא הוי חומש כקרבן וקשי' לר"ל היכי מתרץ לה לקרא ומשני אלא רשב"ל כדעתי' כמה דאת אמר תמן הכל הוא בכלל לא תענה ברעך עד שקר יצא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לא שישלם ממון וכא היה הכל בכלל וכל זר לא יאכל קודש יצא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שישלם ממון אלמא דאפי' בתרומה לא משני הירושלמי דהוי משום כפרה אלא שהוא בתורת קנס. וע"כ סובר נמי דבמעילה נמי לא הוי הטעם משום שהוא כמו לצאת ידי שמים וכן משמע בירושלמי דקאמר (שם) והתני מודים חכמים לר"מ בגונב תרומה של חבירו שהוא חייב לשלם שכן האוכל תרומה לוקה והתני מודים חכמים לר"מ בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא לוקה ומשלם שכן האוכל חלבו לוקה והתני החוסם את הפרה משלם ששה קבין לפרה וארבע קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה ונראה לי שהוא כמו שפירש"י בכתובות (ד' ל') רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו ופי' הקונט' דס"ל לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור כו'. וכתבו התו' נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה אם כן תקשי ליה לרבא הא דתנן בב"ק (ד' ל"ב) והוא שהדליק את חבירו כו'

וע"כ משני הירושלמי דכיון דאם אכל חלבו נמי היה חייב מלקות או שאוכל תרומתו נמי חייב מלקות ע"כ הוי כמו מלקות לזה וממון לזה וע"כ חייב ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי א"ר יוסי שכן מחוייבי מיתות גנב תרומת הקדש ואכלה שהוא לוקה ומשלם מ"מ הפסידו ממון והנה הירושלמי הזה תמוה והפ"מ פי' כמחוייבי מיתות כלומר ר' יוסי מסיק לטעמא דמילתא דבני חייבי מיתות מצינו נמי לוקה ומשלם כגון גנב תרומת הקדש שהקדישו לבדק הבית דהרי מכל מקום הפסידו ממון לחבירו עד כאן לשונו:

ולי נראה לבאר במה שביארתי בספרי נועם ירושלמי על הירושלמי (פ"ו דתרומות) יש בו כזית ויש בו שוה פרוטה שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן משלם להקדש ר' יוחנן אמר משלם לשבט כו' וביארתי שם הטעם דס"ל דהקדש לא חל על תרומה אע"ג דהוי מוסיף וא"כ לא חטא רק בתרומה משום דאין איסור הקדש חל על איסור תרומה ואעפ"כ ס"ל דמשלם להקדש דאף על גב דאיסור הקדש לא חל על תרומה דס"ל דאפי' באיסור מוסיף נמי אין איסור חל על איסור אעפ"כ כיון שהקדישו שייך הממון להקדש וא"כ מצינו שחייב לשלם להקדש אע"ג שאין איסור הקדש חל ואיפשר שזהו תירוץ דבהקדש איך מתחייב לשלם לדברי רבי דס"ל הזיד במעילה במיתה וע"ז אומר שכן מחוייבי מיתות גנב תרומת הקדש ואכלה שהוא לוקה ומשלם מ"מ הפסידו ממון וא"כ מוכח דאע"פ שאין בו איסור דהקדש דהוא לא חל על התרומה מ"מ חייב בתשלומין אלמא דהחיוב של תשלומין במעילה אינו משום איסור מעילה וע"כ אפי' בהקדש גופא חייב לשלם אע"פ דהוי חייבי מיתות שוגגין והוא משום דהתשלומין אינו מחמת איסור הקדש דהא אם גנב תרומת הקדש שאין איסור הקדש חל אעפ"כ מחייב בתשלומין דהא מ"מ הפסידו ממון אם כן התשלומין של הקדש אינו מחמת הלאו דהקדש וא"כ מוכח דהירושלמי אינו סובר דהטעם משום דהוי כמו לצאת י"ש דאם כן הי' איפשר לתרץ דהטעם הא דחייב במעילה משום דהוי כמו לצאת ידי שמים ואם כן קשה מהמתניתין דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבעה חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ אמרו לו אינו השם. וא"כ פטור מאשם מעילות לר"ל דס"ל דאפי' חייבי מיתות שוגגין נמי פטור

וע"כ מתיבין ומסייעין לר' יוחנן דס"ל דבשוגג אין חייבי מיתות פטורין אך עכ"ז הא דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן זה אינו רק אי אמרינן בגניבה הראשונה דבן סורר ומורה שפטור מתשלומי כפל דמאחר שהוא בהתריי' מיתה הוא פטור אע"ג דהחיוב מיתה לא נגמר עד לאח"כ אפ"ה פטור וכמו דאמרינן בכתובות (ד' ל"א) גופא אמר ר' אבהו הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא וא"כ קשי' הכא לר"ל דסובר דאפי' חייבי מיתות שוגגין נמי פטור דא"כ אם הוציא בשבת פטור מאשם מעילות אבל אי אמרינן דכיון דלא נגמר חיוב מיתה עדיין ע"כ אינו פטור א"כ ניחא שפיר אפי' לר"ל דהא החיוב מיתה לא נגמר עד שנחה בתוך מעיו וכמו דאמרינן בירושלמי הכא א"ר יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה וא"כ לא נגמר ההנחה עד שנחה בתוך מעיו. וע"כ אינו פטור ממעילה. משום דהתם החיוב נגמר בשעת אכילה אבל אי אמרינן דכיון דההתחלה הוא בחיוב מיתה ע"כ פטור. א"כ קשה דהא אם הוציא בשבת פטור ממעילה וא"כ מוכח מזה כר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר א"כ מוכח מזה המשנה כר' יוחנן. וע"כ אומר אימתי (צ"ל אית) דמותיבין ומסייעין לר' יוחנן שמזה הוא סיוע לר' יוחנן כמו שביארתי וע"כ אומר אית דמותיבין ומסייעין לר' יוחנן הוא משום דזהו דווקא אי אמרינן דכיון שהי' ההתחלה של חיוב מיתה פוטר אבל אי אמרינן דאינו פוטר א"כ לא מותיבין לר"ל ולא מסייעין לר' יוחנן וכמו שביארתי וע"כ אומר אית דמותיבין ומסייעין לר' יוחנן הוציאו בשבת אין כאן הנחה(פי' שלא נגמרה ההנחה עד שנחה בתוך מעיו) ולמה אמרו אינו השם (תיפוק לי' דיפטור מאשם מעילה) ודו"ק:

עוד קאמר שם בירושלמי אימת (צ"ל) אית דמותיבין ומסייעין לר"ל והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד עיי"ש

ע"כ נ"ל דהפי' הוא כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ג) רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן כו' בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דמוקים למתניתין כדברי הכל. אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כו' מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל את החלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר"מ אומר אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו השם ואם כו' כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב וכן איתא בירושלמי א דשבועות ה"ג) ר' בא בר ממל בעי על דעתי' דר' יוחנן דאמר בכולל שבועות חלות על האיסורין ניתני שבועה שלא אוכל ואכל א"ר זירא כל יומא דר' בא כו' ומן דדמך כו' מה אנן קיימין אם באומר כו':

וע"ז אומר בירושלמי אית דמותיבין ומסייעין לר"ל (פי' שמקשים על ר' יוחנן דאמר דבכולל חל אפי' באיסור הבא ע"י עצמו וא"כ ניתני חמש כגון שנשבע שלא אוכל תמרים וחלב) וע"כ אמר אית דמותיבין (פי' לר' יוחנן) ומסייעין לר"ל משום דבירושלמי מתרץ לה דהא דחייב בכולל היינו דווקא בכולל אבל לא בפורט וע"כ לא חל אם נשבע שלא אוכל תמרים וחלב. וע"כ אומר אית דמותיבין ומסייעין לר"ל:

והנה אמרינן שם בירושלמי הוציאו ביוה"כ פטור א"ר יוסי בר בון אתי דר"מ כר"ע דתני מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה מניין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ת"ל שבת היא יוה"כ הוא דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר אין חייבין אלא אחת ואיפשר לומר דקאי אדסמיך לי' לפי מה שביארתי דהקושי' לר"ל דאם הוציאה בשבת כיון דקלב"מ א"כ אינו חייב אשם וא"כ מהו מוסיף שאם הי' שבת חייב. אך זהו דווקא אי אמרינן דאינו חייב רק חטאת א' משום שבת וכמו דאמרינן בכריתות דף י"ד) וניתני אם הוציאו חייב מ"מ קתני אם הי' שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ אבל אי אמרינן כמו דמשני התם ממאי דילמא יש עירוב והוצאה ליוה"כ והכי קתני אם הי' שבת והוציאו חייב אף משום שבת א"כ איפשר לומר דאף דלר"ל פטור בחייבי מיתות שוגגין וא"כ אינו חייב אשם עכ"ז הי' נוסף עוד חטאת א' דהא אם הי' שבת והוציאו חייב שני חטאות:

וע"ז אומר הוציאו ביוה"כ הוא פטור. וא"כ אינו חייב רק על שבת. וא"כ מה מוסיף ר"מ והם אמרו לו אינו השם כיון דאם הוציאו בשבת לא יתחייב באשם וע"ז אומר אמר ר' יוסי בר בון אתי דר"מ כר"ע דתני מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה מניין שחייב ע"ז בעצמה כו' ת"ל שבת היא יוה"כ הוא דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא אחת.

וכ"ז הוא לתרוצי אליבא דר"ל דחייבי מיתות פוטר אפי' בשוגג וא"כ חסר לי' אשם א' ע"כ צריך לתרץ אליבא דר"ל דמתחייב תרתי משום שבת ויוה"כ אבל לר' יוחנן דס"ל דחייבי מיתות אינו פוטר בשוגג א"כ אפי' ס"ל כר' ישמעאל דאינו חייב אלא אחת (או דס"ל דאין עירוב והוצאה ליוה"כ) נמי ניחא דהא מ"מ מוסיף חטאת א':

והנה עדיין צריך לבאר דקאמר מנו אמרו לו ר' יוסי היא (וכן הוא לפי גירסת הפ"מ דר' יוסי היא ולא כר' יהודה היא) א"כ איך יתיישב לר' יוסי הא דאמר ר"מ אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב משום דהוי בת אחת הא אמרינן בירושלמי (פ"ט דסנהדרין ה"ו) חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה ר' יוסי חומר בקל מה אמר בה ר' יוסי שני איסורין כאחת מה אמר בה ר' יוסי וא"כ כיון דהאי אמרו לו ר' יוסי היא א"כ איך יתחייב בב"א על שבת ויוה"כ. ולפי מה שביארתי הי' איפשר לפרש דלר' יוחנן דס"ל דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר א"כ איפשר לומר דר"מ אינו מוסיף רק שבת בלחוד ולא יוה"כ והאי אמרו לו הוי ר' יוסי ור' יוסי לית לי' בת אחת:

אך לכאורה קשי' דאם האי אמרו לו הוי רי יוסי והא לית לי' לר' יוסי כולל כמו דאמרינן ביבמות דא"כ איך אמר נידון בזיקה ראשונה אם הי' אשת איש ונעשית חמותו הא חמותו הוא איסור כולל מיגו דאיתסר בשאר קרובות וא"כ איך יתחייב ד' חטאות ואשם א' לדברי ר' יוסי הא אמרינן בכריתות (דף י"ד) נימא אית לי' לר"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף אית לי' טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב הו"ל טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף בי' נמי איסורא עילוי' חלב ופירש"י שם דהיינו כולל א"כ קשה דהא לית לר' יוסי כולל ואיפשר לומר דס"ל כמו שכתבו התוס' דלהאי לישנא דלקמן דסבר ר' חייא דר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ"ל דאשת איש ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל וא"כ איפשר לומר דס"ל לר"י דאיסור כולל ודאי חל ואיסור מוסיף נמי חל דהא אמרינן בכריתות (שם) אקדשי' מיגו דאתוסף בי' איסורא דהנאה איתוסף בי' לגבי חלב ואכתי להדיוט הוא דאסור אבל לגבוה שרי מיגו דאיתוסף בי' איסורא לגבי גבוה איתוסף בי' לגבי הדיוט כו' וא"כ אם האי אמרו לו היינו ר' יוסי א"כ באיסור כולל ובאיסור מוסיף מודה ר' יוסי. ובאיסור בת אחת מיבעי' לי' וא"כ צריך לומר דהירושלמי סובר דבת אחת קיל טפי ואיפשר לומר דהטעם הוא כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ז דסנה') ר' ירמי' בעי הבא על אמו מהו שיהי' חייב עלי' משום אשת איש תא חמי אלו בא אחר עלי' חייב עליה משום אשת איש ובנה אינו חייב עלי' משום אשת איש וע"כ בכולל או מוסיף חייב עלי' שתים משום דבכולל בשאר חתיכות ודאי חייב וע"כ ישנו לאיסור זה לגבי שאר חתיכות או במוסיף כיון דאחרים חייבים עלי' משא"כ אם אינו לא כולל ולא מוסיף א"כ לא חל בבת אחת ולא חל כלל.

ולכאורה הי' יותר טוב לומר דהאי ר"י היינו ר' יהודה ור"י סובר דמהלך כעומד דמי ומנו אמרו לו ר"י היינו ר' יהודה ור' יהודה אית לי' איסור מוסיף כמו דאמרינן בחולין (ד' ק') אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חל שכן איסורו נוהג בב"נ וכן אמרינן התם ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין כו' ור' יהודה ל"ל קרא ליתי איסור אבר מן החי וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ ועיי"ש בירושלמי בסנהדרין (פ"ג) ועיין לקמן (פ"ב דשבת ה"ה) ודו"ק: