נועם ירושלמי על סנהדרין ה:ה:ב

שם (ה"ה) תני א' מן העדים שאמר יש לי ללמד זכות ובא חבירו וסייעו ובא חבירו וסייעו את מי ממנין לראשון ולשני ולשניהם נשמעינה מהדא דמר ר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין הרי שנזדכה מפי עצמו (וכתב הרמב"ן דגרסינן הרי שנזדכה מפי עדיו לא מצינו עד נעשה דיין):

[ונראה לי לבאר שהאיבעי' הוא אפי' אליבא דרבנן וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ל"ג) דתני' ועד א' לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. ר"י בר"י אומר עונה לזכות ואין עונה לחובה וע"כ מיבעי' ליה אליבא דרבנן דאין עונה אפי' לזכות אך שהוא למד הזכות לפני אחר ובא חבירו וסייעו ובא חבירו וסייעו את מי ממנין לראשון ולשני דאף דאין העד עונה לזכות אך כיון שאחר שמע מה שאמר והאחר יכול ללמד עליו זכות ולימד זכות ומצאו ממש דבריו או שאפי' אין ממש לא הי' יורד משם כל היום כולו את מי ממנין לראשון או לשני אם ממנין לראשון דהיינו להעד שהי' מלמד זכות או דילמא דלעד לא ממנין כיון שאם הוא הי' אומר לא היו שומעין משום דמיחזי כנוגע בעדותו והאחר ששמע ממנו סייע לדבריו מושיבין אותו או שמושיבין בין לשניהם הראשון מפני שהוא הי' המלמד זכות אך לא היו שומעין את דבריו אם היה הוא הא מר והאחר ששמע דבריו וסייעו קבלו ממנו דבריו ע"כ ממנין לשניהן. וע"ז אומר נשמעינה מהדא דר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין הרי שנזדכה מפי עדו לא מצינו עד נעשה דיין (פי' דהא לא תלי בפלוגתא דר"י בר"י ורבנן דלר"י בר"י דאמר דשומעין דברי העד לזכות ודאי ממנין. אך לדברי רבנן דאמרי דאין שומעין לזכות משום דמחזי כנוגע בעדותן מיבעי' להו אם האחר ששמע דבריו וסייע להם אם ממנין לראשון זה אינו דהא הוא בודאי יכול ללמד זכות על עצמו וכמו דתנן בסנהדרין (דף מ') ואפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמו שומעין לו ובלבד שיש ממש בדבריו ואפי' הכי אמר ר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין והוא משום דאין בעל דין נעשה דיין הרי שנזדכה מפי עדו לא מצינו עד נעשה דיין וא"כ אפי' לריב"י דאמר דעד מעיד לזכות לא אמר אלא ששומעין דבריו אבל לא שמושיבין אותו דיין כמו מפי עצמו דשומעין דבריו ואעפ"כ אין מושיבין אותו דיין משים דאין בעל דין נעשה דיין וה"נ בעד וזה לא תלי כלל בפלוגתא דריב"י ורבנן דאפי' לריב"י דאמר דשומעין דבריו אעפ"כ זה בודאי דאין ממנין אותו דיין וכמו דאמר ר' יוחנן בנזדכה מפי עצמו]: