נועם ירושלמי על סנהדרין ה:א:ו

שם ר' שמעון בן יוחאי אומר עפ"י שנים עדים יומת המת המת מת (פי' וכי המת מת) אלא להודיעו באיזה מיתה מת תני ר' יודה בי ר' אילעי אומר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה שיערימוהו באיזה מיתה מת הי' מיתתו בחמורה והתרו בו בקלה יכול מימר אילו הוה ידע שמיתתו בחמורה לא הוה עבד הד מילתא הי' מיתתו בקלה והתרו בחמורה על דעתי' דר"י ב"ר אלעי שיערימוהו באיזה מיתה מת היו מתרין בו ושותק כו' ר' חייא ב"ר גמדא שאל מקושש משום מאי מחייב משום תולש או משום קוצר נשמעינה מהדא ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע (וכתב הפ"מ במראה הפנים ונפקא מינה לדאיסי בן יהודא דאמר אינו חייב על אחת מהן וכמו דאמר בשבת (ד' צז) דהא מיהת לא מספקא) אך אעפ"כ קשה דהתם בשבת (ד' צז) אמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר במתניתא תנא תולש הוה רב אחא ב"ר יעקב אמרמעמר הוי למאי נ"מ לדאיסי דאמר דאינו חייב על אחת מהם וע"כ ר"י דאמר מעביר ד' אמות פשיטא לי' דמעביר חייב וכן מתני' פשיטא לי' דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא לי' דמעמר חייב אבל הכא תולש או קוצר הכל הוא משום קוצר (ולשיטת הירושלמי (פ"ז דשבת) החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר למי נצרכא לר' אלעזר (פי' הפ"מ שכל שמבדיל דבר מחיותו חייב משום קוצר) וא"כ כיון דמאב א' הוא מאי מיבעי' לי' או תולש או קוצר הוה [אך לפי מה שאבאר לקמן דהאי תולש היינו ליפות את הקרקע ניחא דהא הרמב"ם כתב (רפ"ח מהלכות שבת) דחייב משום חורש ודו"ק]:

ע"כ נראה לי דר' חייא בר גמדא קאי אהא דלעיל ושם צריך להפוך הגירסא (וכצ"ל) על דעתי' דר' יודן ב"ר אלעי שיערימוהו באיזה מיתה מת הי' מיתתו בחמורה והתרו בו בקלה יכול מימר אילו הוי ידע שמיתתו בחמורה לא הוי עבד דא מילתא הי' מיתתו בקלה והתרו בו בחמורה או איפשר שא"צ לשנות הגירסא ואומר הי' מיתתו בחמורה כו' הי' מיתתו בקלה והתרו בו בחמורה על דעתי' דר' יהודה בר אילעי שיערימוהו באיזה מיתה מת (פי' דמיבעי' ליה אם מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל וכן בכתובות (ד' ל"ג) מתקיף לה רב אסי ממאי דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל דילמא לא הוי וכמו שכתבו בתוס' בכתובות (שם) דגזירת הכתוב הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה וע"כ מיבעי' לי' לר' יהודה שיאמר עד שיערימוהו באיזה מיתה מת היינו דמותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל:

וע"ז אומר ר' חייא בר גמדא שאל מקושש חייב משום תולש או משום קוצר (פי' דמיבעי' לי' בהא דמקושש ששאל משה את ה' באיזה מיתה הוא חיי' וא"כ קשה דהא לא הוי התראה וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' פ"א) א"ר ירמי' כגון שהתרו בו סתם והאי תנא הוא דתני' ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותו אלא בעדה כו' שיודיעוהו שהוא חייב מיתה כו' ר' יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג ת"ק יליף ממקושש (ופירש"י שהמוציאים לא התרו בו שם מיתתו דלא הוי ידעי לה אלא מיתה סתם) וא"כ ר' יהודה דסובר שיודיעוהו באיזה מיתה מת וכמו שאו' עד שיערימוהו באיזה מיתה מת וא"כ איך נתחייב המקושש מיתה (והירושלמי לא סבר דמקושש הוראת שעה הי' כמו דמשני בסנהדרין (ד' פ' שם):

וע"כ אומר ר' חייא בר גמדא שאל מקושש משום מאי מחייב משום תולש או משום קוצר והוא דאיפשר דזה ידע משה שמיתתו בסקילה. אך ששאל השיעור של מקושש שהוא כדי לבשל בגרוגרת מביצה קלה וא"כ אי אמרינן דשיעורין הלמ"מ וכמו דאמרינן ביומא (ד' פ') אלא ה"ק אמר ר' יוחנן שיעורים של עונשים הלמ"מ אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תיקנום ובירושלמי (פ"א דפיאה) פליגי ר' הושעי' ור' יוחנן ואמר שם ר"י בר בון ר' יוחנן כדעתי' דר' יוחנן אמר כל השיעורים הלמ"מ וע"כ שאל על השיעור של קצירה אך אם תולש הי' דהיינו ליפות את הקרקע א"כ אין לזה שיעור וכמו דתנן בשבת (ד' ק"ג) המלקט עצים אם לתקן כל שהוא וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ז דשבת) קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מיפה את הקרקע וע"כ שאל על השיעורים אבל ההתראה הי' בסקילה. וע"ז אומר נשמעינה מהדא ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע וא"כ כיון שלא הי' השאלה על השיעורים דהא ליפות את הקרקע הוא בכל שהוא:

וע"ז אומר ר' חייא בר גמדא שאל מקושש במה הוא מיתתו בסקילה ולי נראה שהוא ט"ס וצ"ל במה הוא התראתו בסקילה וא"כ בודאי דמהני לר"י אם התרו בו על החמורה וע"כ התרו בו תחילה על החמורה דהיינו בסקילה ואם יהי' מיתתו בקלה מסקילה א"כ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ע"ז אומר נשמעינה מהדא יודעין היו שהמקושש חייב מיתה ולא היו יודעין במה הי' מיתתו (פי' וא"כ מוכח מזה דר' יהודה נמי סובר דמותרה דבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דהתרו בו סתם לא מהני) וע"ז קאמר שיערימוהו באיזה מיתה מת לאפוקי דסתמא לא מהני ולר"ש איפשר דסתמא מהני והא דקאמר על פי שנים עדים יומת המת להודיעו באיזה מיתה מת היינו אם לא התרו בו סתמא והתרו בו בקלה אינו נידון על החמורה אפי' בקלה שבמיתות אף דקלה בחמורה מישך שייכא אבל התרו בו סתם מהני. אך מזה אין ראי' דאיפשר לומר דלר' יהודה הוראת שעה הי' וכמו דאמרי' בסנהדרין (שם) יודעין היו שהמקושש חייב מיתה ולא היו יודעין במה הי' מיתתו וא"כ אי אמרינן דהוראת שעה הי' א"כ לא ידע משה שדינו במיתה וכמו שכתבו התוס' בב"ב (ד' קי"ט) בד"ה שנאמר מחלליה מות יומת וצריך לומר דסבר כרבנן ולא כר' יהודה דלר' יהודה דאמר עד שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג דלדידי' אמר התם דהוראת שעה הי' וא"כ לא ידע משה שדינו במיתה כיון דלא הוי התראה וא"כ הא דתני בברייתא יודעין היו שהמקושש חייב מיתה א"כ מוכח דלא הי' הוראת שעה אך איפשר דהברייתא אתי כר' שמעין אבל לר' יהודה דהוראת שעה הי' לא הי' יודע שמיתתו במיתה:

וע"ז אומר אשכח תני ר' חייא (פי' שמצא הברייתא דתני ר' חייא) הוציא את המקלל מחוץ למחנה במה הי' מיתתו (נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל התראתו בסקילה) א"כ מוכח מזה דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ואי איפשר לדחות דאתי כר שמעון ולר' שמעין הוי מותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל אבל לר' יהודה לא הוי מותרה לדבר הקל דא"כ איך אומר ר' חייא דהחראתו הי' בסקילה מחמת שהיא חמורה ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל. דהא ר' שמעון סובר דשריפה חמורה מסקילה וא"כ היך התרו בו בסקילה אלא ודאי דאתי אליבא דר' יהודה שסובר דסקילה חמורה משריפה וא"כ מוכח מזה שסובר דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דאליבא דת"ק קאמר התם דהתרו בו סתם ולר' הודה קא משני דהוראת שעה הי' ולשיטת הירושלמי מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל אפי' לר' יהודה וכמו שביארתי ודו"ק]: