נועם ירושלמי על סנהדרין ד:ד:ב

שם (ה"ד) מתניתין דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ודיני נפשות הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדים חובה. דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה מלמד זכות ודיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות. אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה רבי אמר (הגהתי לעיל ר' אמי אמר) ובלבד שלא יהו מחוסרין לומר איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב אבל אם היו מחוסרין במשא ומתן לא בדא ר' יוסי בן חנינא אמר אפי' מחוסרין במשא ומתן. כבר ביארתי לעיל דר' אמי סובר דדווקא לאחר גמר דין אינו יכול לחזור וללמד חובה. אבל קודם גמר דין יכול לחזור וללמד חובה. והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בסנהדרין (ד' ל"ד) דאמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין מלמד זכות חוזר ומלמד חובה ולשיטת הירושלמי הוא בהיפוך דקודם גמר דין יכול לחזור וללמד חובה אבל לאחר גמר דין אינו יכול לחזור וללמד חובה ור"י בר חנינא אמר אפי' מחוסרין בשעת משא ומתן ואי נימא דהאי אפי' לאו דווקא רק מפני שתחילה אמר דלאחר גמ"ד עדיף טפי מקודם גמר דין דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור וקודם גמ"ד יכול לחזור ע"כ אמר ר' יוסי ב"ר חנינא אפי' מחוסרין בשעת משא ומתן וא"כ אתי דר"י בן חנינא כרב. והוא כמו דאמרינן שם בסנהדרין (ד' ל"ד) דשלחו מתם לדברי ר' יוסי בן חנינ' מוצא מכלל רבינו ומסי' דאין מוצא איתמר (ולשיטת הש"ס דילן דלאחר גמ"ד יכול לחזו' איפשר לומר דהא דתני' הרי שיצא מב"ד זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו ת"ל צדיק אל תהרוג היינו דווקא בדבר שאין הצדוקין מודו והוא משום דלאחר גמר דין יכול לחזור) ע"ז אומר דאם יצא מב"ד זכאי אינו יכול לחזור וללמד חובה וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ל"ג) תנו רבנן מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר א' יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרוג ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר א' יש לי ללמד עניו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג. ומשמע דווקא שאמר א' יש לי ללמד עליו זכות אבל לא בדבר שהצדוקין מודים בו. והראי' דהא תני דאמר א' יש לי ללמד עליו זכות ותו לא כלום אבל בירושלמי תני' הרי שיצא מב"ד זכאי ומצאו לו חובה משמע שכולם מצאו לו חובה דהיינו שטעה בדבר שהצדוקין מודין בו אפ"ה אין מחזירין אותו דאי לאו הכי הא אפילו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור וללמד עליו חובה. וע"כ אומר אמר ר' יצחק אמר לי ר' יוסי לא שני' אלא אפי' נזדכה בטעות אין מחזירין אותו:

ואיפשר לומר דהאי אמר לי ר' יוסי לאו היינו ר' יוסי ב"ר חנינא דהא הוא סובר כרב אלא ר' יוסי אחר. ואיפש' לומר עוד דזהו ר' יוסי ב"ר בון דאמר לקמן (פ"ה דסנהדרין ה"ד) דלמה כותבין דברי המחייבין ודברי המזכין וקאמר שם ר' לא מפני המחייבין ור' יוסי ב"ר בון אמר מפני המזכה ופי' הפ"מ שלא יאמרו טעם א' משני מקראות והוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ל"ד) והוא דוחק דהא אומר סתם מפני המזכה ולא קאמר שלא יאמרו טעם א' מב' מקראות אלא הטעם דהא יכול לחזור ולומר שטעה בדבר דברי המזכין ואי משו' שלא יאמ' שטעה בדב' שהצדוקין מודין בו האבלאו הכי יכול לחזו' לאחר גמר דין ואי משו' שעת משא ומתן דלמחר להא לא צרי' לכתוב וכמו שכתבו התו' בסנהדרין (ד' ל"ד) בד"ה אלא כו' דהא יכול לחזור לאחר גמר דין עיי"ש. אבל לשיטת הירושלמי דלאח' גמ"ד אינו יכול לחזו' על זה אמר ר' יוסי ב"ר בון מפני המזכה וע"כ אמר ר' יצחק אמר לי ר' יוסי לא שני' אלא אפי' נזדכה בטעות אין מחזירין דאל"ה קשי' והא אפי' לאחר גמ"ד יכול לחזור ע"כ אומר דאפי' טעה בדבר שהצדוקין מודים בו כמו שביארתי ודו"ק: