נועם ירושלמי על פסחים א:ג:ד

שם וכר' יודה אפי' אותו הבית לא יהא צריך בדיקה נשמעינה מן הדא אמר ר' יודה מעשה בשפחתו של מסיק א' ברימון שהשליכה נפל א' לבור ובא כהן אחד והציץ לידע מה שהשליכה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו שדרך חולדה וברדלס להיות גוררין אותו ומשני רצה היא אחר הבשר ואינה רצה אחר הפת ואפי' תימר רצה היא אחר הבשר ואחר הפת בשר גוררת ואוכלת פת גוררת ומנחת רבנן דקיסרין בשם ר' אבהו אין חוששין שמא גררה חולדה וכר' יודה חוששין ופי' הק"ע דר' יודה אפי' לקולא קאמר דמסתמא גררה החולדה כש"כ דלחומרא חוששין וצריך בדיקה ודוקא ממקום למקום באותו הבית וכן כתבו התוס' בפסחים (ד' ט') בד"ה ולא חיישינן לחולדה הא לא פריך דניחוש לחולדה אפי' מבית לבית דא"כ אין לדבר סוף דאי איפשר שלא לבדוק א' קודם חבירו ואיכא למיחש שמא גררה חולדה מבית שאינו בדוק לבדוק אלא ממקום למקום פריך דהיינו באותו הבית עצמו כלומ' ולא חיישינן לחולדה באותו הבית עצמו עכ"ל:

והנה עוד יש לבאר הא דאמר וכר' יהודה חוששין כיון דעיקר הטעם דאין חוששין הוא משום דא"כ אין לדבר סוף ור' יהודה סובר (בפ"ק דיומא) דמתקינין לו אשה אחרת ואינו סובר כמו חכמים שאמרו לו א"כ אין לדבר סוף א"כ עכ"פ באותו הבית צריך לחוש ואיפשר עוד לומר כמו דאמרינן שם בירושלמי (פ"ז דיומא ה"א) מניין כשם שמתקינין לו כהן אחר תחתיו שלא יארע בו פסול כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו דברי ר' יודה אמר לו ר' יוסי א"כ אין לדבר סוף שמא תמות זו ותמות אשה אחרת א"ר מנא עד דאת מקשי על דר' יודא קשייתי' על דרבנן שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר קרי מצוי ומיתה אינה מצוי' כו' דר' יהודה אומר מיתה מצוי (פי' דבדבר שהוא מצוי כל כמה דאיפשר לתקוני צריך לתקן אע"ג שאין לדבר סוף מ"מ כל כמה דאיפשר לתקן צריך לתקן כיון שהוא דבר המצוי משא"כ במיתה שאינה מצוי' א"כ אין צריך לחוש וע"כ אמרו לו חכמים שאם הוא חושש אף לדבר שאינו מצוי א"כ אין לדבר סוף שמא תמות זו ותמות אחרת וא"כ הכא נמי כיון שר' יהודה אומר שאפי' להקל לענין טומאה אמרינן שעכברים גררוהו וע"כ אומר וכר' יודה חוששין פי' כיון שהוא מצוי לשיטת ר' יהודה ובמצוי לא אמרינן דא"כ אין לדבר סוף דמ"מ כל כמה דאיפשר לתקוני צריך לתקן וע"ז אומר וכר' יהודה חוששין לענין שצריך בדיקה ממקום למקום באותו בית ודו"ק]: