נועם ירושלמי על ערלה ב:א:י

תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין וכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכותשל חולין לא יעלו. ר' יהודא אומר יעלו מ"ט דרבי יהודא שה אחת מן הצאן ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל וקשיא כתיב מאתים ור"י אומר מאה. כתיב חיים ור"י אומר שחוטין. מה בין חיים לשחוטין ר' חנינא אומר חיים עשו אותן כדבר שדרכו להמנות כו'.

והנה בש"ס דילן ביבמות (ד' פ"א) איתא חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה כו' אבל חתיכה של חטאת טהורה. וכן פרוסה של לחם הפנים טהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות ד"ה לא תעלה. ורש"י פירש שם משום דאיפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט ד"ה לא תעלה. והתוס' פירשו שם משום דהוי חתיכה ראוי' להתכבד. ולפי גירסת הירושלמי פליגי בזה ת"ק ור' יהודא. ואפשר לומר דלפי שיטה הירושלמי ת"ק ר' מאיר הוא דאית ליה כל שדרכו למנות לא בטל. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דערלה) ר"י ורשב"ל חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשים. וחרנא אמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשים (פי' כל שדרכו למנות) וא"כ איפשר לומר דת"ק דר' יהודא הוא ר"מ דאית ליה כל הדברים מקדשים [ועיין ביבמות (ד' פ"א) קתני מיהת רישא תעלה כו'. קשיא לר"ל דאמר כל דבר שדרכו למנות שנינו כו' עיי"ש] ורבי יהודא סובר כמו חכמים דר"מ שסוברים דאין מקדש אלא ששה דברים בלבד. וע"כ סובר שתעלה. והא דכתיב מאתים היינו דווקא בחיים. כמו דאמרינן בירושלמי רבי חנינא אמר חיים עשו אותן כדבר שדרכו להמנות:

ולפי"ז צריך לומר לשיטת הירושלמי דבע"ח גריעי מששה דברים שהם מקדשים בכל שהוא וליכא למימר דהתם דווקא באיסורי הנאה וכמו דאמרינן בע"ג (דף ע"ד) האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכן אמרינן בירושלמי (פ"ה דע"ג ה' י"ב) ולמה לא תנינן נבילה עמהם אמר ר' יוסי ב"ר בון לא מתני אלא דבר שאסור בהנאה והכא אינו אסור בהנאה בחתיכה של חטאת טהורה וכמו דמשמע מהתוס' דיבמות) (דף פ"א) בד"ה ד"ה כו' דע"כ נקט אבל חתיכה של חטאת טהורה אע"ג דלא הוי איסורי הנאה דהא בששה דברים לא בטילי אע"ג דלא הוי איסורי הנאה והכי משמע בירושלמי דאמרינן התם (פ"ג דערלה) למה לינן אמרינן הראוי לתרומה א"ל ר' יוסי תרומה נוהגת בכל ערלה אינה נוהגת בכל ולא שייך למיתני הראוי לתרומה תרומה ואם איתא דששה דברים אינם רק באיסורי הנאה א"כ מאי פריך והרי תרומה דהא תרומה אינה אסורה בהנאה רק בהנאה של כילוי וא"כ משמע דהא דקאמר הירושלמי בע"ג דלא מתני אלא בדבר שאסור בהנאה היינו דהתנא לא תני אלא בדבר שאסור בהנאה אבל מ"מ הוי כל שדרכו להמנות (ועיין בר"ש שכתב דהוה מצי לתרוצי משום דתרומה לא הוי איסור הנאה) ועיין בזבחים (דף ע"א) דאמרינן הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר. וכן כתבו התוס' בזבחים (דף פ"א) וא"ת הא קתני שור הנסקל ובפ' התערובות (דף ע"ב) משמע דשור הנסקל וחטאות המתות לא חשיבי אפילו כחבילי תלתן ואומר ר"י דדווקא מחטאות מתות כשהם כבשים קטנים פריך בהתערובות דלא חשיב דבר שבמנין לפי שרגילים למכור כל העדר יחד אבל שור הנסקל שהוא גדול חשוב הוא אליבא דרבנן כו' א"כ ניחא הא דמשני בירושלמי דחיים עשו אותן כדבר שדרכו להמנות ואעפ"כ בטל במאתים דהא שה הוא מכבשים קטנים וע"כ אעפ"י שהוא חשוב אעפ"כ בטל במאתים (אך בתוס' כתבו שם ובירושלמי מוקי ההיא דפ' בתרא דעו"ג כשור הנסקל שחוט שהוא ראוי להתכבד בו עכ"ל) והכא משמע להו להיפוך שסובר ר"י דבחתיכה של חטאת תעלה במאה והא דכתיב מאתים ע"ז אומר שה עשו אותו כדבר שדרכו להמנות וא"כ בע"ח חמירי טפי [ועיין בע"ג (פ"ה ה' י"ב) ר' יוסי בשם ר"א איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף והא תנינן שור הנסקל תיפתר בחתיכות איפשר לומר דלאו דווקא חתיכות אלא דהמקשה הי' סבור משום דאיסורי הנאה לא בטל בצירוף מחמת דמ"מ מתהנה וע"כ פריך משור הנסקל דמשמע דהטעם משום דהוי איסורי הנאה וע"כ לא בטל ע"י צירוף ע"ז משני תיפתר בחתיכות דהיינו שהם ראוים להתכבד אבל בשלם נמי לא גרע מחתיכה ראוי' להתכבד כמו דמשמע הכא בירושלמי:

והנה הירושלמי הזה שסובר דת"ק ס"ל דפרוסה של לה"פ שנתערבה במאה פרוסות של חולין וכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא יעלו ור"י ס"ל דיעלו והוא כמו שביארתי דת"ק ס"ל דכל הדברים מקדשים דהיינו כל שדרכו למנות ע"כ ס"ל דלא תעלה ור"י דהוא חכמים דר"מ סבר דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ע"כ ס"ל דתעלה והוא בהיפוך מהש"ס דילן דגריס בהיפוך דחתיכה של חטאת טמאה כו' תעלה ור' יהודא אומר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה ד"ה לא תעלה אזלי לטעמייהו דאמרינן בירושלמי (פ"ד דתרומות) ליטרא קציעות שנדרסה עפ"י חביות ואינו יודע היכן דרסה כו' ר"א אומר אם יש שם מאה ליטרין תעלה. ואם לאו לא תעלה רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין תעלה ואם לאו הפומין אסורין והשולים מותרי' דברי ר' יהודא ור"מ אומר ר"א אומר אם יש שם מאה פומין תעלה ואם לאו כו' ר"י אומר אפילו יש שם שלש מאות פומין לא תעלה כו' ואמרינן שם הדא אמרה פומין עשו אותן כדבר שדרכו להמנות כו' הדא מסייעא למ"ד דברי ר"מ כל הדברים מקדשים כו' וא"כ ס"ל לר"מ כל הדברים מקדשים דהיינו כל שדרכו להמנות ור"י ס"ל דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד דהיינו חכמים דר' אבל הש"ס דילן סובר דר' יהודא ס"ל דכל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל דאמרינן בביצה (דף ד') ליטרא קציעות כו' ר"מ אומר ר"א אומר רואים את העליונות כאלו הם פרודות כו' ר"י אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו כו' ר' יהושע אומר אפי' יש שם שלש מאות פומין לא יעלו וא"כ סובר ר' יהודא דכל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ועיי"ש בתוס' ד"ה ר' יהודא אומר לא תעלה משום דקא סבר מין במינו לא בטל ואינו נראה דדווקא בדבר המתערב אית לי' לר' יהודא דמין במינו לא בטיל כמו שאפרש בסמוך אלא השתא טעמי' דר' יהודא דקא סבר כל שדרכו למנות לא בטיל דר' יהודא לטעמיה דאמר דליטרא קציעות לא בטלה בריש התערובות ובריש מס' ביצה כו' עיי"ש:

ועיין בזבחים (דף ע"ג) בד"ה ר"מ אומר שהקשו תימא לר"ל דאמר לעיל גבי חבילי תלתן לר"מ כל שדרכו קשי' דר"מ גופי' קא סבר דליטרא קציעות בטילה אע"ג דהוי כל שדרכו מיהו בפ' הערל (דף פ"א) משמע דלא אמר ר"ל כל שדרכו מקדש אלא בתרומה דאורייתא כו' אבל לשיטת הירושלמי ניחא דר"מ אית לי' כל שדרכו למנות (למ"ד דאית לי' כל הדברים מקדשים) ור' יהודא לית לי' כל הדברים מקדשים וע"כ ניחא גירסת הירושלמי (פ"ד דתרומות) וגירסא דהכא (פ"ג דערלה) ואזיל לטעמי' ודוק: