נועם ירושלמי על ערלה א:א:כ

עוד שם בירושלמי ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש ואמר ר"ז לר' יוסי בפירש שמעתנא מן דר' יוחנן או בערלה הויתון קיימין ואידכרת הדא מילתא בביכורים ואמר שרשים אין בהם ממש (פי' דשרשים אין בהם ממש הוא רק בביכורים וכמו דאמרינן בירושלמי בב"ב (ספ"ב ה"ג) א"ר יוסי ויאות שאם את אומר שרשים עיקר הם לביכורים לא היה אדם יכול להביא ביכורים מעולם מפני ששרשי' של זה יוצאין לתוך שרשי' של זה ושל זה בשל זה לפום כן א"ר יסא בשם ר' יוחנן אין שרשין לענין ביכורים כלום וזהו דווקא לענין ביכורים וכמו דאמרינן בש"ס דילן בב"ב (ד' כ"ג) כי אתא רבין אמר ר' יוחנן א' אילן הסמוך למיצר וא' אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

וע"ז אומר ר' זירא בשם ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש אמר ר' זירא לר"י בפירש שמעתנא מן דר' יוחנן דשרשים אין בהם ממש וכה"ג איתא לקמן בפירש שמעתנא מר' יוחנן או מן שיטתי'] והוא דהא דאמר ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש לא נאמרה רק לענין ביכורים משום דע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ וע"ז אמר אף דאמר ר' יוחנן להדא מילתא בערלה אינו רוצה לומר בערלה רק לענין ביכורים וע"ז אומר או בערלה הויתון קיימין ואידכרת הדא מילתא בביכורים. ואמר שרשים אין בהם ממש (פי' דזה לא נאמר בערלה רק לענין ביכורים משום תקנת יהושע. וכמו שאומר בירושלמי (ספ"ג דב"ב) אמר ר' יוסי ויאות שאם את אומר שרשים עיקר הם לביכורים לא היה אדם יכול להביא כו' מפני ששרשים של זה יוצאין לתוך שרשי' של זה ושל זה בשל זה לפום כן א"ר יוחנן אין שרשים לענין ביכורים כלום):

והא דקאמר בירושלמי שאם את אומר שרשים עיקר הם לביכורים לא היה אדם יכול להביא ביכורים לעולם ובש"ס דילן אמרינן גבי אילן הסמוך למיצר מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ מזה מוכח כמו שכתב הט"א (ס' צ') דאפי' על ביכורי חטה ושעורה נמי קאמר דלא מייתי דאע"ג דמוקי לה התם להא דתנן קרקע כל שהוא חייבת בביכורים בביכורי חטה וש"מ דאין חטה יונקת אלא תחתי' לבד כמ"ש התוס' והמפרשים מ"מ יש לומר דכל חטה וחטה יונקת מכל הקרקע שגדילה בה ומקצת חטה שבעבר זה יונקת ממשהו קרקע של מקצת חטה שבעבר השני והרי בכל חטה וחטה איכא תערובת מחלקו שיש לו כל קנין הגוף. ומחלק אחיו שאין לו בו אלא קנין פירות בלחוד ושפיר פריך דלא מצינו דמייתי וקורא אלא חד בר חד עד יהושע בן נון ואיפשר דר"י קאמר למאן דאית לי' קנין פירות לאו כקנין הגוף. אע"ג דר' יוחנן ס"ל קנין פירות כקנין הגוף כמו דאיתא בגיטין (דף מ"ז) ובירושלמי (ספ"ד דגיטין) קנה שדה ביובל כו' ר' יוחנן אמר מביא וקורא ר"ל אמר אינו מביא וקורא וע"כ קאמר דלמאן דאית לי' קנין פירות לאו כקנין הגוף. א"כ כל חטה יונקת משל חבירו ור"י לטעמי' דלית לי' ברירה א"כ אין לך אדם בישראל שמביא ביכורים לעולם ועיין בירושלמי (פ"ק דתענית ה' ג') שרשי חטה בוקעין בארץ חמשים אמה שרשי תאנה רכין בוקעין בצור א"כ מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה א"ר חנינא אחת לשלשים התהום עולה ומשקה אותה:

עוד שם בירושלמי אמר ר' זירא הדא דתימר שרשין אין בהם ממש בהשרישו מח"ל לארץ אבל משהשרישו מארץ לח"ל שרשים יש בהם ממש והוא תמוה דמאי נ"מ. ע"כ נראה לי דיש ט"ס וכצ"ל אמר ר' זירא הדא דתימר שרשים אין בהם ממש בהשרישו מתוך שלו לתוך של חבירו (פי' והוא מתקנת יהושע שאם את אומר שרשים ממש הן אין לך אדם מביא ביכורים לעולם וע"כ הנחיל אותם באופן שאין לא' חלק בחבירו אבל משהשרישו מארץ לח"ל שרשים יש בהם ממש כיון דח"ל פטור מצד הדין א"כ איך שייך בזה תקנת יהושע ע"כ ודאי שרשים יש בהם ממש אפי' לענין ביכורים נמי אבל משהשרישו מתוך שלו לתוך של חבירו ע"כ הנחיל יהושע להם באופן זה שלא יהיה לא' חלק בתוך של חבירו) וע"ז אומר אבל משהשרישו מארץ לח"ל שרשים יש בהם ממש ודוק:

שם רבי לעזר ר' חנינא בשם ר' חנינא בן גמליאל ילדה שסיפקה לזקינה טיהרה הילדה את הזקינה. ר"א אמר ר' חייא בר בא מתניתין אמרה כן סיפוק גפנים סיפוק על סיפוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקינה ר"א ברי' דרב יהודא דר' יהודא אמר מתאחה עד שלא תשריש. ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש אמר ר' זעירא לר' יוסי בפירש שמעתנא מר' יוחנן או מן שיטתיה דאמר ר"י ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה. ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור. ולא דמי הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו אית לך גבי זקינה הואיל וראוי לחשוב עלי' ולחייבו עכ"ל:

הנה המפרש מהרא"פ שגה בזה. ופירש שהסיפוק הוא השרשה ע"ש שפי' בדוחק. וע"כ נראה לי לבאר והוא שאומר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא נתאחה מן הזקינה וא"כ כבר נתחייב בערלה. וע"ז משני דר' יהודא היא דר' יהודא אמר מתאחה עד שלא תשריש. וע"כ לא חיישינן שמה השרישה מקודם ר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר שרשים אין בהם ממש וע"ז אמר לו בפירש שמעתנא מר' יוחנן או מן שיטתי' והוא דבאמת לא אמר ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש רק לענין ביכורים כמו דאמרינן בב"ב (דף כ"ו) כי אתא רבין אמר ר' יוחנן א' אילן הסמוך למיצר וא' אילן הנוטע מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ והוא כמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ב דב"ב) אמר ר' יוסי ויאות שאם את אומר שרשים עיקר הם לביכורים לא היה אדם יכול להביא ביכורים לעולם. מפני ששרשי' יוצאין לתוך שרשי' של זה ושל זה בשל זה. לפום כן אמר ר' יוסי בשם ק' יוחנן אין שרשים לענין ביכורים כלום ואם כן הא דקאמר ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש. הוא רק לענין ביכורים אבל לא לענין ערלה:

וע"ז אמר לו ר' זירא לרבי יוסי בפירש שמעתנא מר"י או מן שיטתי' דאמר ר' יוחנן ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה. נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור. וא"כ כיון שאמר ר' יוחנן דאם נטע מתחילה ואעפ"י שהקדיש אח"כ והקדש פטור מן הערלה. אעפ"כ חייב בערלה משום שחל עלי' החיוב מעיקרא וא"כ כשסיפקה לזקינה נמי אם השריש לארץ מקודם א"כ נתחייב בערלה. וא"כ מה קל הסיפוקשאח"כ מה שסיפקה לזקינה וע"כ מחמת שיטתי' דר' יוחנן הוכרח לתרץ דמסתמא סבירא לי' לר' יוחנן דשרשים אין בהם ממש אפי' לענין ערלה ג"כ אבל באמת אין שייך לומר לענין ערלה שרשים אין בהם ממש. אלא הטעם משום דלא דמי דהקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו ע"כ אינו פטור מטעם ביטול. וע"כ אם נתחייב תחילה דהיינו שנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה משא"כ גבי זקינה אית לך למימר הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו וע"כ אעפ"י שהשריש מקודם אעפ"כ אם סיפקה אח"כ לזקינה פטור מטעם ביטול אבל באמת אין שייך לומר שרשים אין בהם ממש לענין ערלה רק לענין ביכורים כמו שביארתי:

אך עדיין צריך לבאר הא שאומר אית לך גבי זקינה הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו. ולכאורה היה צריך לומר אית לך הואיל וראוי לפדותו ולחייבו. כמו שאמר תחילה לענין הקדש. אך יתבאר עפ"י הירושלמי (פ"ק דערלה) דאמרינן לעיל סיפקה לזקינה פטור לח"ל פטור להקדש חייב לצד התחתון לצד העליון חייב להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו לצד העליון חייב שהוא ראוי לחשוב עליו ולחייבו (פי' אם צד התחתון למאכל וצד העליון לסייג וסיפק' לצד העליון אפ"ה חייב. והטעם דלא אמרינן דבטלה רק גבי זקינה. וכמו דאמרינן בש"ס דילן בסוטה (דף מ"ג) ה"ד אלימא ילדה בילדה תיפוק לי' משום דבעי למיהדר משום ילדה ראשונה. אלא ילדה בזקינה והא אמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקנה בטילה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה. ואמר ר' ירמיה לעולם ילדה בילדה כגון דנטע הך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ומ"ט ילדה בזקינה דבטילה ומ"ט ילדה בילדה דלא בטילה התם אי ממליך עלה לאו בת מיהדר היא. הכא אי ממליך עלה בת מיהדר היא. אלמא דלא אמרינן דבטילה רק אם סיפקה לזקינה דלא אתי לידי חיוב ערלה משא"כ אם סיפק' לנטיעה שהיא לסייג אינה בטילה דהא אי ממליך עלה אתי לידי חיוב וע"כ לא בטילה:

וע"כ אומר בירושלמי סיפקה לזקינה פטור לח"ל פטור (פי' מצד ביטול וכמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' מ"ט) בד"ה שאם נטע כו' דהוי מצד ביטול דכן הלשון בטילה. ועיין בר"ן (פ"ג דע"ג) ובס' שפת הנחל (דרוש ב') אבל להקדש חייב משום דיכול לבוא לידי חיוב אם יפדה וע"כ אמר ראוי הוא לפדותו. וכן אם צד התחתון למאכל וצד העליון לסייג וסיפקה לצד העליון לסייג. ג"כ חייב שהוא ראוי לחשוב עליו ולחייבו:

וע"כ אמרינן בירושלמי ולא דמי הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו וע"כ אם נטע והקדיש חייב בערלה. ואע"ג שנתבטל אחר כך בהקדש וסיפקה להקדש. אעפ"כ כיון דנטע מקודם שהקדיש ונתחייב אינו מועיל סיפוק. (צ"ל לסייג) הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו. פי' דאם סיפקה לאילן שהוא סייג נמי אינו מועיל סיפוק מחמת שראוי לחשוב עליו למאכל ולחייבו אית לך גבי זקינה הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו. פי' וע"כ מועיל ובטילה אעפ"י שהשריש מקודם. ואפי' יש בשרשים ממש לענין ערלה [או שצ"ל בירושלמי אית לך גבי זקינה הואיל וראוי לפדותו ולחייבו] וע"כ לא איתמר הא דר' יוחנן שרשים אין בהם ממש רק לענין ביכורים ומשום תקנת יהושע שלא יהא לכל א' שום חלק בחבירו. אבל לענין ערלה לא אמרינן דשרשים אין בהם ממש. אך הטעם דאעפ"י שהשרישה מתחילה אעפ"כ כיון דסיפקה לזקינה בטילה. והטעם משום ביטול. משא"כ גבי הקדש דלא מהני ביטול. משום דראוי לפדותו ולחייבו ועיין בר"ן (פ"ג דע"ג) מה שכתב ל שמדמה האי מילתא דנבילה בטילה בשחוטה כו' דאיפשר לנבילה שתעשה שחוטה כו' עיי"ש. וא"כ מוכח דמטעם ביטול הוא. והמפרש מהרא"פ שגה בפשט דברי הירושלמי הזה ודוק: