נועם ירושלמי על נדרים ה:א:ה

עוד שם בתוך שני אני נכנס ולא בתוך שלך ואת אמר כופין לא על הדא את אמרת אלא על הדא בתוך של חבירך אני נכנס לא לתוך שלך עלי' כופין את הנודר שימכר חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא והנה הראב"ד ורשב"א והר"ן גירסתם הוא לא על הדא אתאמרת אלא על הדא כופין הנודר שימכור את חלקו באומר הנייתי עליך כו' לאבדא (ולפי גירסת הירושלמי שלנו נראה שנתחלפו השורות וכצ"ל בתוך שלי אני נכנס ולא בתוך שלך שיכול לומר בתוך של חבירך אני נכנס ולא בתוך שלך ואת אמר כופין (פי' למאי כופין כיון שיכול לומר בתוך שלי אני נכנס ולא בתוך שלך וכן יכול לומר בתוך של חבירך אני נכנס ולא בתוך שלך) וע"ז אומר לא על הדא את אמרת (פי' דלא קאי לא ארישא ולא על הסיפא אלא על המצעתא דבזה תנן דכופין את הנודר שימכור חלקו וע"ז אומר באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא והנה הפ"מ כתב דלשיטת הירושלמי דדוקא להמדיר הוא דכופין אבל לא להנודר ושיטת הבבלי לא משמע הכי ועיין ברא"ש שכתב דמשמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא את עצמו לידי מכשול דגרסינן בירושלמי בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך כו' אלמא דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו כו' אלא דבהא פליג אגמ' דילן דבגמ' דילן חיישינן לתרוייהו:

ולי נראה ששיטת הירושלמי מחולק בזה עם שיטת הש"ס דילן דלשיטת הש"ס דילן הא דכופין את הנודר למכור חלקו הוא מצד העבירה דחיישי' שלא יכשל בהעמדת רחיים ותנור ע"כ שיטת הש"ס דילן דאין נ"מ דכופין בין להמדיר בין להמודר. אבל שיטת הירו' הוא לא מצד שאינו חוששין שלא יכשל אלא מצד שחבירו טוען עלי' שהוא גרם לו שלא יכשל בפשיעותו וא"כ צריך להרחיק ממנו מה שגרם לו שהוא חושש שלא יכשל ודמי להא דאמר תחילה אם היה המקום משופע אפי' בד' אמות דידיה ממחי בידי' וכן לפי מה שביארתי דהשותפין חייבין זה בנזקי זה א"כ צריך להרחיק מחבירו הזיקו וכן צריך להרחיק מחבירו אם הוא טוען שחושש שלא יכשל בפשיעותו. וע"כ אמר בירושלמי כופין את הנודר שימכור חלקו באומר הנייתיי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא דכיון דהוא חטא על נפשי א"כ למי יכופו (וע' בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ד) ר"ש בן יקים אמר שלא ישהא מתני' בשאסר הרופא נכסים כו' אבל אם אסר החולה כו' הוא חטא על נפשו) והוא דכל הכפי' הוא מחמת טענתו של המודר על המדיר וכמו דאמר השותפין חייבין זה בנזקי זה כו' וע"כ לא תני רק בסיפא דהוי אחד מודר מחבירו הניי' אבל לא ברישא דהדירו זה את זה דלא מצי למתני כופין כו' כיון שאין החשש מצד שחכמים חוששין שנא יכשל אלא מצד שהוא טוען על חבירו וא"כ אם יטעון שחבירו ימכור א"כ חבירו יטעון עלי' ג"כ ויצטרכו שניהם למכור וא"כ לא יטעון על חבירו כיון שהדירו את חבירו ג"כ וכן בסיפא דאם הדיר אחד מן השוק לא יכול לטעון עליו שימכור חלקו דמה איכפת ליה להשותף פ"כ לא תנן דכופין (אלא א"כ הוא רגיל כמו דאיתא לקמן אם היה נודרן כופין דו אמר לי' אתי' קדמוהי עבדת ליה כן תנני' ועבדת ליה מכאן ואילך או שרי נדרך או זבין חולקך משום דהוא ימנע כל אדם שיתפחדו שלא יבואו לידי מכשול אולי יכנוס שלא לצורך השותף וא"כ ימנעו בני אדם מלפגום בחצר וא"כ האי כופין הוא כמו השותף שכופה את חבירו ולא מצד שחכמים חוששין שלא יכשל וכמו דאיתא בירו' (סוף ב"מ) וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינת אחר על גבי' ונפחת שמענו שאין כופין והתניא ר' חייא כופין כו' והתם הוא מצד הדין אם השותף טוען עליו וכל זה הוא לשיטת הירו' דהשותפין חייבין זה בנזקי זה וכמו שאומר דאם היה המקום משופע אפי' בד' אמות דחברי' ממחי בידי' דו אמר לי' את שפך והוא אתי לגבי וכן בירושלמי (פ"ב דב"ב ה"י) ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל טעמא דרבנן מפני שישוב העולם בבורות שמעון בר ווא אמר בשם ר' יוחנן כך משיב ר' יוסי לחכמים כמה דאית לכון ישוב העולם בבורות אוף אנא אית לי' ישוב העולם באילנות וכתב הפ"מ ומכאן הביא הריב"ם ראי' היבא בהגמ"י (פי' דלא לכל מילי אמר ר' יוסי על הניזק להרחיק את עצמו אלא בדברים שהן עיקר ישוב כו' אבל אם לא היה במעשה של המזיק עיקר ישוב אפי' ר' יוסי מוד' דעל המזיק להרחיק את עצמו וכתב שם דמסתימת דברי הפוסקים אינו נראה כן דלא אמר ר' יוסי מודה אלא בגירי' דיליה עיין שם ודו"ק). אבל לשיטת הש"ס דילן בב"מ (דף קי"ז) דהתחתון מתקן כו' איני והאמר כו מודה ר' יוסי בגורי' דילי' דפסקי מי' והדר נפלו אבל בלא"ה אין השותף יכול לכופו וא"כ ה"נ כיון שמן הדין יכול המדיר לאסור חף ע"פ שחבירו מתיירא מאי איכפת ליה וא"כ הא דתני דכופין הוא מצד דחכמים חוששין שלא יכשל וע"כ אין נ"מ בין המדיר להמודר. והא דתני סיפא הוא משום דתנן כופין אבל ברישא אין כופין וכמו שכתבו הרא"ש והר"ן דברישא כיון דשניהם אסורין לא חששו חכמים וכל חד מזדהר באיסורי' וא"כ אין ראיה משיטת הירו' לשיטת הש"ס דילן כמו שביארתי ודו"ק]: