נועם ירושלמי על נדרים ד:י:ד

עוד שם והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר מ"ט דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו הא הפקירו לנדרו לא בעון קומי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו מה בין שקדם הפקירו לנדרו א"ל לא עלתה על דעתי' לאסור מה שהפקיר אמר ר' יונה הכי קשי' קדמי' הא הפקר יחיד לא והא תנינן והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר אמר לון לא עלה על דעתי' לאסור מה שהפקיר ור' יונה ר' אבא ר' חייא בשם ר"ש בן יוצדק המבקיר שדהו לעשרה בני אדם אינו חוזר בו א"ר יוסי אתי כר"מ ר' מנא בעי מה אמרת לשלשה ולפני ג' על דאת מקשי על דר"מ קשיתי' על דר' יוסי מאי אמרת לעשרה לפני עשרה א"ל הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות בפני שלשה אינו חוזר בו ופטור מן המעשרות והק"ע והפ"מ כתבו שצריך להגיה תחילה ר' חייא בשם ר"ש בן יהוצדק המפקיר שדהו לעשרה בני אדם אינו חוזר בו ואח"כ אמר ר' יונה הכי קשיא קדמי' והנה פירשו בדחוקים גדולים. ע"כ נראה שיש (ט"ס) וחילוף השורות בירושלמי הזה וכצ"ל ר' אבא ר' חייא ר"ש בן יהוצדק המפקיר שדה לעשרה ב"א אינו חוזר בו אמר ר יוסי אתי כר"מ א"ר יונה הכי קשין קדמי' הא הפקר יחיד לא והא תנינן והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר על דאת מקשי על דר"מ קשיתי' על דר' יוסי אמר לון לא עלה על דעתי' לאסור מה שהפקיר ר' מנא בעי מאי אמרת לשלשה לפני שלשה (והוא ט"ס וצ"ל) בפני שלשה מאי אמרת לעשרה לפני עשרה (א"ל וצ"ל) דאמר ר"י הפקיר' בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות בפני שלשה אינו חוזר בו ופטור מן המעשרות:.

ועתה צריך לבאר הירושלמי (לפ"מ שהגהתי) ר' אבא ר' חייא ר' שמעון בן יהוצדק המפקיר שדהו לעשרה בני אדם אינו חוזר בו א"ר יוסי אתי כר"מ והיו סבורים מתחלה שהפי' הוא המפקיר שדה לעשרה בני אדם דהיינו שהפקירה בפני עשרה אז אינו חוזר בו אבל אם הפקירה בפני יחיד חוזר בו וע"ז אמר ר' יונה הכין קשין קדמוי (פי' שהקשו לפני ר' יונה על הא דאמר דהפקירה לעשרה בני אדם אינו חוזר בו ור' יוסי אמר דר"מ היא) וע"ז הקשו הא הפקר יחיד לא והא תנינן והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר וא"כ מוכח דר"מ סובר דאפי' הפקר יחיד נמי הוי הפקר וע"ז פריך על דאת מקשי על דר"מ קשיתי' על דר' יוסי (פי' אפי' אי לא אמר ר' יוסי דר"מ היא אלא אתי כר' יוסי נמי קשה דהא ר' יוסי אמר מפני שקדם נדרו להפקירו הא הפקירו קודם לנדרו שרי א"כ אפי' ר' יוסי נמי מודה דהפקר יחיד הוי הפקר) ואע"ג דר' יוסי סובר דנדרו קודם להפקירו אסור אפשר דהיינו טעמא כמו דאיתא בנדרים (ד' מ"ג) דהיינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורין והוא כמו שכתב הר"ן דמדינה ודאי אפי' לר' יוסי שרי דמכי אפקרי נפקא ליה מרשותי' אלא דכיון דאנן סהדי דלא אפקרי' אלא כדי שיזכה מודר אי שרינן ליה אתי למשרי אפילו היכא דאמר בפירוש ובמעשה דבית חורין דתנן לקמן בפרקין אלא כדי שיבוא אבא ויאכל ממנו ומשום הכי דווקא בנדרו קודם להפקירו אסר דאיכא למיגזר אבל הפקירו קודם לנדרו שרי) וא"כ אפי' אי אתי כר' יוסי נמי קשה דהא מדינא הוי הפקר אלא גזירה משום מתנת בית חורון וא"כ מוכח דאפי' הפקר יחיד נמי הוי הפקר וע"ז אמר לון לא עלה על דעתי' לאסור מה שהפקיר אבל באמת לא הוי הפקר אלא דאין כונתו לאסור מה שהפקיר מכבר וא"כ מדינא לא הוי הפקר וא"כ אי אתי כר' יוסי הוי ניחא דסובר דהפקר יחיד לא שמיה הפקר וע"כ אמר המפקיר שדה לעשרה בני אדם דהיינו דוקא הפקירה בפני עשרה דהוי הפקר לר' יוסי (כן כתב הר"ן בנדרים (ד' מ"ג) דהפקירה בפני תרי לא הוי הפקר לר"י פד דאתי לרשות זוכה אבל בפני שלשה הוי הפקר אפי' לר' יוסי) אבל כיון דאמר ר"י דר"מ היא א"כ קשה דהא ממתניתין מוכח דר"מ סובר דאפי' הפקר יחיד נמי הוי הפקר:

[וע"ז אומר ר' מנא בעי מאי אמרת לשלשה בפני שלשה (כצ"ל) לעשרה לפני עשרה (פי' דר' מנא מתרץ דאין הפי' הא דאמר המפקיר שדה לעשרה בני אדם היינו בפני עשרה כמו שהפי' על הא דאמר לאח"כ בפני שלשה אלא הא דקאמר לעשרה היינו לפני עשרה (פי' שהפקיר לעשרה בני אדם) אינו חוזר בו (פי' אע"פ שלא הפקיר לכל העולם אלא לעשרה בני אדם אעפ"כ אינו חוזר בו ואפי' זכה בו אחר) וע"ז אומר דר"מ היא והוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דפיאה) א"ר אבין ברי' דר' חייא הדא אמרה הפקי' לעניים וזכו בהם עשירים תפלוגתא דר"מ ור' יוסי על דעתיה דר"מ דו אמר כיון שאדם מפקיר דבר מרשותו הפקירו הפקר על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין הפקר יוצא מתחת יד בעלים אלא בזכי' אין הפקירו הפקר והוא כמו שביארתי בס' נועם ירושלמי דהא דאמר דהפקיר לעניי' אבל לא לעשירי' זהו אליבא דב"ש דהפקי' לעניים הוי הפקר אבל לב"ה יהי' הנ"מ אם הפקיר לאותה העיר וזכו בה עיר אחרת) וביארתי שם הטעם דהפקיר לעניים וזכו בה עשירים על דעתיה דר"מ הוי הפקר כיון שאומר כיון שאדם מפקיר מרשותו הוי הפקר ע"כ אעפ"י שהפקיר רק לעניים אעפ"כ כיון שיצא מרשותו אפי' זכו העשירים נמי הוי זכי' דכיון שיצא מרשותו בטל פקע השיור (עיי"ש במה שהאריך בכה"ג בס' אבני מילואים) במי שמכר או נתן לראובן קרקע חוץ משמעון כו') אבל לר' יוסי שסובר דעד דאתי לרשות זוכה א"כ לא יצא עדיין מרשותו ע"כ לא זכו בהם העשירים וע' שם שהארכתי בזה:

וע"ז אומר המפקיר שדה לעשרה בני אדם היינו שהפקיר לפני עשרה (פי' אלו העשרה וזכו בהם אחרים אעפ"כ הוי הפקר דכיון שיצא מרשותו פקע השיור וע"כ הוי הפקר גמור) וע"ז א"ר יוסי אתי כר"מ (פי' דלר"מ הוי הפקר משא"כ לר' יוסי דלא הוי הפקר כיון שסובר שלא יצא מתחת יד הבעלים אלא בזכי' וא"כ כיון דלא יצא מרשותו ע"כ לא הוי הפקר לכל) (וכמו דאמר בירושלמי (פ"ו דפיאה ושם) הדא אמרה הפקיר לעניים וזכו בהם עשירים תפלוגתא דר"מ ור' יוסי על דעתיה דר"מ דו אמר כיון שאדם מפקיר דבר מרשותו הפקירו הפקר על דעתי' דר' יוסי דו אמר אין הפקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכי' אין הפקירו הפקר) וא"כ לא קשה ממתניתין דמוכח דהפקר יחיד הוי הפקר דלעולם הפקר שמפקיר בפני יחיד נמי הוי הפקר לר"מ והא דקאמר המפקיר שדה לעשרה בני אדם היינו רבותא דאפי' לא הפקיר רק לעשרה בני אדם הוי ג"כ הפקר וזהו דווקא אליבא דר"מ אבל אליבא דר' יוסי הא אמרינן דברי ר' יוסי כנותן מתנה לעשרה וזה א' מהן וא"כ אם זכה בו אחר לא זכה:

וע"ז אומר דאמר ר"י (כנ"ל) הפקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות בפני שלשה אינו חוזר בו ופטור מן המעשרות (וזהו בפני שלשה דהיינו שהפקירה בפני שלשה וזה אתי כר' יוסי ולא כר"מ והוא דאם הפקירה בפני שלשה ר' יוסי נמי מודה דהוי הפקר והא דא"ר יוסי דהפקר כמתנה דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר היינו דווקא אם הפקירה בפני שנים אבל אם הפקיר בפני שלשה הוי הפקר מיד (וא"כ הא דקאמר לעשרה היינו לפני עשרה שהפקיר לפני עשרה שיזכו בהם וע"ז א"ר יוסי דר"מ היא והא דקאמר הפקירה בפני שלשה היינו בפני שלשה וזהו אליבא דר' יוסי והק"ע והפ"מ נדחקו בזה הירושלמי מאוד עיי"ש ודו"ק]: