נועם ירושלמי על כתובות ט:א:ז

שם ר' אמי בשם ר' יוחנן בדין היה שאם מכרה ונתנה שיהא מכרה קיים שבסוף הוא זוכה בהן ולמה אמרו בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים משל בעלה ואומרת שלי הן ונראה לי דר"י שאומר למה אמרו היינו כתקנת אושא דאמרינן בכתובות (ד' ע"ח) לימא תנינא לתקנת אושא דאמר ריב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וע"ז קאמר ר' יוחנן בדין היה שאם מכרה ונתנה מכרה קיים שבסוף הוא זוכה בהן (פי' וא"כ כיון שמכרה ממילא אין הבעל יורשה ולמה אמרו מכרה בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים משל בעלה ואומרת שלי הן) והוא דלא כמו דאמרינן בב"ב (דף קל"ט) א"ל רבא והשתא דשלח כו' והאמר ריב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות (ופירשב"ם אי אמרת בשלמא לוקח שווינהו רבנן משעה שנשאה משום הכי מפיק דלוקח ראשון הוי אלא אי אמרת בעל בנכסי אשתו יורש הוי משעת נישואין אמאי מפיק למה תיקנו באושא שהבעל מוציא והלא האשה שהיא מורשת אותו מכרה ואין כח ביורשין לירש מה שמכר אביהן אלא ודאי מדתיקנו שהבעל מוציא כך היה עיקר תקנת אושא שיהא הבעל ליקח בנכסיו משעה שנשאה והילכך מוציא שהרי קדם מקחו למקחן של לקוחות) אבל לשיטת הירושלמי אמר ר' אימי בשם ר' יוחנן בדין היה שאם מכרה ונתנה שיהא מכרה קיים שלבסוף הוא זוכה בהן ואינו כלוקח משעה ראשונה ולמה אמרו בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים משל בעלה ואומרת שלי הן וא"כ מוכח שסובר ר' יוחנן שבסוף היא זוכה בהן והוא כרב דאמר הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' והק"ע והפ"מ נדחקו בזה:

[ולפי"ז איפשר לומר דהא שכתב הרא"ש בכתובות (ר"פ הכותב) שכתב אמר רב הלכה כרשב"ג ולית הלכתא כותיה דקייל"ן בדבר שבממון תנאו קיים ירושלמי אמר ר' יוסי אילין דכתבין אי אמות בלא בני כל מה דילה תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים ור"ח פוסק כרשב"ג כו' וכן פסק בעל הלכות והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל והכא בתנאי ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף הוא זוכה בהן כו' והרמב"ן דחה ראיה של הירושלמי דודאי אם היה כותב לה לאחר שנישאת אז דמי לבן שסילק עצמו מירושת אביו אבל גמרא דידן מוקי למתניתין בכותב לה ועודה ארוסה כו' אדם מתנה עליה שלא יירשנה כו' ובירושלמי מוקי לה רב בכותב לה משנישאת ופליג אגמ' דידן כו' והוא דוחק דהא אמרינן בירושלמי בריש פרקין ר' יוחנן בשם ר' ינאי בשלא כנס אבל אם כנס אין אדה מאבד זכותו אלמא דהירושלמי נמי מוקי לה בכותב לה בעודה ארוסה אבל לפי מה שביארתי ניחא דהירושלמי סובר דבסוף הוא יורשה וכן סובר ר' יוחנן (ואיפשר לומר דהא דאמרינן בירושלמי (פ"ח דב"ב ה"ה) תמן תנינן רשב"ג אומר אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' ירמיה בשם רב שהתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי שאינו של ממון וכא בתנאי ממון אנן קיימין מ"ט דרב בסוף הוא זוכה אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן בן ברוקא דמר ר' יוחנן מכרה ונתנה בדין הוא להיות קיים ולמה אמרו מכרה בטל שלא תהא מוכרת נכסי' משל בעלה ואומרת שלי הן והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד דמה שייך כאן הא דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן בן ברוקא והיינו דאמר ר' יוחנן בן ברוקא אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וע"כ הגיה אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג) ולפי מה שביארתי דהא דאמר ר' יוחנן בסוף הוא זוכה בהן היינו דאינו לוקח משעה ראשונה ע"ז מביא ראיה להא דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן בן ברוקא ואינו הא דמתניתין דאמר ר' יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו כו' אלא דקאי על ר' יוחנן בן ברוקה דבכורות (ד' פ"ד) דתנן ר' יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה להם מן הדמים וכן אמרינן בכתובות (ד' פ"ד) ורב סבר ירושת הבעל דרבנן והתנן ר' יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה להם מן הדמים והוינן בה מאי קא סבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי יחזיר ואי דרבנן דמים מאי עבדתיי' ואמר רב לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא וכגון שהורישתו אשתו ביה"ק כו' רב לטעמיה דריב"ב קאמר וליה לא סבירא ליה אלמא דריב"ב סובר דירושת הבעל דאורייתא וע"ז אומר ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן בן ברוקה (פי' דירושת הבעל דאורייתא) דמר ר' יוחנן מכרה ונתנה בדין הוא להיות קיים ולמה אמרו מכרה בטל שלא תהא מברחת נכסי' משל בעלה ואומרת שלי הן וא"כ מוכח ששובר שבסוף הוא זוכה בהן וא"כ אזיל לטעמיה שסובר דירושת הבעל דאורייתא וע"כ אומר שבסוף הוא זוכה בהן דאילו דרבנן איפשר לומר דשוי' רבנן כלוקח משעה ראשונה וכמו דאמרינן בב"ב (ד' קל"ט) אלא אמר רב אשי בעל שוי' רבנן כיורש ושוי' רבנן כלוקח והיכא דטבא ליה עבדי ליה כו' (ואף דהתוספות כתבו בד"ה גבי אבל שוי' רבנן לאו דוקא נקט שוי' רבנן דהא כיון דאית ליה דאינה חוזרת ביובל אית ליה דירושת הבעל דאורייתא דהכי אמר בבכורות (ד' נ"ב) וכן פי' בקונטרס אלא שוי' רבנן בעי למימר הניחוהו להיות יורש ולא עשאוהו ליקח) אך הירושלמי סובר דאם הוא מדאורייתא ע"כ הדין ככל הירושות ואם הוא דרבנן איפשר לומר דשויה לוקח משעה ראשונה (וכן פסק הרמב"ם פי"א ה"א) אבל היורש את אשתו אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל) וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דכתובות ותני כן חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות כו' ואם מתה הוא יורשה שרצתה ליזוק בנכסיו אלמא דהוי משעה ראשונה וכמו שיתבאר לקמן):

ולפי"ז איפשר לומר דהא דקאמר דהלכה כרשב"ג דאם מתה יירשנה מפני שבסוף הוא זוכה בהן זהו דווקא אי לא אמרינן דהלוקח שוי' רבנןאבל אי אמרינן דהוי כלוקח משעה ראשונה וא"כ מהני הסילוק ואע"ג דאמרי' דטבא לי' עבדי לי' כו' וא"כ ליהוי כיורש ולא תהני הסילוק שלו אך כיון שהסילוק נעשה מרצונו ואמר שמסלק מירושתו ע"כ הוי כלוקח ומהני הסילוק וא"כ נתבאר דהא דתקנת אושא לשיטת הש"ס דילן הוא משום דשוי' רבנן כלוקח ולשיטת הירושלמי הוא מחמת שלא תהא אשה מוכרת נכסי' משל בעלה ואומרת שלי הן אבל בלאו"ה קאמר רב וכן ר' יוחנן שבסוף הוא זוכה בהן: