נועם ירושלמי על דמאי ז:ד:ה

שם אמר ר' יצחק בן אלעזר אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר הרי זה תרומה למחר עיין שם בהמפרש מהרא"פ ושגה שם בפירושו מאוד:

והנה הירושלמי הזה הוא בשבת (פ' י"ח) ושם הוא בלא שיבוש. והכי איתא שם אמר ר' אלעזר אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר. ר' יוסי ב"ר בון אומר אין אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר מתניתא פליג על ר' יוסי בר בון לגין טבול יום שמילאוהו מן החביות מעשר טבל אם אמר ה"ז תרומה למחר משתחשך ה"ז תרומה למחר והוא ט"ס וצ"ל ה"ז תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומת מעשר ועיין בעירובין (דף ל"ו) ואם אמר ה"ז ערוב לא אמר כלום פתר לה לשעבר והתני ר"ח אומר אית לך מימר לשעבר חזר ר' יוסי בר בון מהדא פי' דר"א אומר דאדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר. דאעפ"י דחלות התרומה היא בשבת ואין תורמין בשבת, אעפ"כ יכול לומר מע"ש ה"ז תרומה כיון דהאמירה היתה בחול אבל אין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר דאעפ"י דחלות התרומה היא לאחר השבת אפ"ה לא כיון דהאמירההיתה בשבת ור"י ב"ר בון אומר דאין אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר כיון דחלות התרומה היא בשבת וע"ז אומר מתניתא פליגא על ר"י ב"ב לגין טבול יום שמילאוהו מן החביות מעשר טבל ואומר ה"ז תרומת מעשר משתחשך אלמא דיכול לומר ה"ז תרומת מעשר משתחשך וע"כ משני פתר לה לשעבר פי' אם עשה כן בדיעבד אבל לא לכתחילה. וע"ז מקשה והתני ר' חייא אומר משמע דאפילו לכתחילה מותר

ועיין בספרי ע"י (ס' ט') שהארכתי בזה וביארתי דהטעם כמו דאמר בירושלמי (פ"ק דשבת) ר' שמלאי בשם ר' אבהו ילפינן מלאכת איסור ממלאכת היתר אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה מבעוד יום מותר אלמא כיון דאם עשה כן בשבת הוי מלאכה וה"נ לענין היתר אם עשה כן מבעוד יום. וע"כ קאמר הירושלמי לענין תרומה אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר והטעם דילפינן מלאכת היתר ממלאכת איסור וה"נ להיפך כיון דהאמירה הוי עיקר ומותר לעשות בע"ש שתחול בשבת. וע"כ אסור לעשות כן בשבת שתחול לאחר השבת כיון דהאמירה הוי עיקר המלאכה:

[ולכאורה יש להקשות על דר"י בר בון מהא דתנן (רפ"ז דדמאי) לעיל המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו' אלמא דמותר להפריש בע"ש שתחול בשבת ואיפשר לומר דר"י ב"ב סובר דזהו דווקא בדמאי דהפרשתו הוא מדרבנן ואע"ג דדמאי נמי אסור לתקן בשבת כמו דתנן בשבת (דף ל"ד) ספק חשיכה מעשרין את הדמאי אבל בשבת לא. וכמו דפריך בירושלמי על מה שאומר שצריך להלחיש בשפתיו (כצ"ל) ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ולא נמצא כמתקן בשבת אעפ"כ מותר לומר בע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר ואע"ג דאמרינן בירושלמי שם א"ר יוחנן מתניתין בדמאי הא בודאי לא הא מתניתין זו אמר אפי' בודאי דתנינן תמן היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בביהמ"ד או בשדה אין תימר בדמאי אנן קיימים לית יכול דתנינן היה דמאי פי' מדתנן בסיפא הי' דמאי מכלל דרישא מיירי בודאי וע"ז משני לא אמר אלא מתניתא בדמאי פי' וכמו שמתרץ לקמן מה בין ודאי מה בין דמאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ודאי אין אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו אלמא דאין החילוק בין דמאי יבין ודאי אלא לענין דבר שאינו ברשותו. אבל לענין הפרשה יכול להפריש אפי' בודאי ולומר מה שאני עתיד להפריש למחר ואיפשר לומר דר"י בר בון יחלוק ע"ז ויאמר שהוא רק בדמאי אבל לא בודאי והא דתנן היו לו תאנים של טבל והוא בתוך ביתו או בשדה אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש למחר. לא יגרוס במתניתין למחר כמו דאיתא במשניות. וכמו שכתב הרע"ב ע"ש [אף על גב דמהירושלמי מוכח דגרסינן למחר דאל"כ לא היה מקשה על ר' יוחנן ועיין בשנ"א אף על פי כן איפשר לומר דר"י ב"ר בון חולק ע"ז וע"כ מקשה על ר"י בר בון מהא דתנן לגין טבול יום שמילאוהו מן החביות אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך הוי תרומה. אלמא דיכול לתרום מע"ש שתחול בשבת. וליכא למימר דמיירי בדמאי. דהא תנן אם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום. או משום דמתחילת היום קונה עירוב או משום דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום כמו דאמרי' בעירובין (דף ל"ו) וא"כ אי מיירי בדמאי הא תנן בעירובין (דף ל"א) מערבין בדמאי אלא ודאי דמיירי בטבל ודאי ואפ"ה מותר לתרום מע"ש וא"כ קשי' על דר"י בר בון (וע"כ ניחא הא דמביא בירושלמי סיום המשנה דאם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום דמזה מוכח דמיירי בטבל ודאי ודוק). ועוד איפשר לומר שאם אמר מע"ש ה"ז תרומה למחר גרע טפי משאם אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש. והטעם הוא דכיון שבשעה שמפריש אח"כ אינו אומר כלום וכשמפריש הוי תרומה למפרע אי אמרינן דיש ברירה. ע"כ שרי טפי משאם אומר ה"ז תרומה למחר. ולכאורה מוכח הכי כמו שהבאתי בספרי ע"י (ס"ט) שראיתי להאחרונים שהקשו דמאי מקשה ביומא (דף י"ג) דר' יהודא אף אשה אחרת מתקינין לו מי סגי בתקנתא כו' והקשו דהתינח להרמב"ם שסובר דחופה דלא חזי לביאה לא שמה חופה אבל לשיטת הירושלמי שהביאו התוס' (דף י"ג) דאמרינן התם אשה אחרת מתקינין לו ומזמנין אותה שאם תמות ביוה"כ שיקדש זאת ביוה"כ ופריך נמצא כקונה קנין בשבת. ומשני משום שבות התירו במקדש עכ"ל אלמא דס"ל להירושלמי דכונסה ביוה"כ וא"כ למה יעבור על שבות בחנם דהא מצי לקדשה מאתמול ולכונסה לחופה שתחול למחר אם תמות חברתה דהא ס"ל דחופה שאינו ראוי' לביאה שמה חופה. וע"כ הוכיחו מזה דאסור לקדש שתחול ביוה"כ ג"כ משום שבות דכיון שתהא מקודשת להבא הוי כאלו מקדשה ביוה"כ גופא ואפ"ה זה פשיטא שמותר לקיים התנאי בשבת כדי שתחול המעשה דהא אמרינן ביומא (דף י"ג) אי חזי דקא בעי למימת קדים ועייל לביהכ"נ ומשוי לגיטא דהאי גיטא למפרע. וא"כ מותר לקיים התנאי ביוה"כ אלא ודאי כיון דהוי גיטא למפרע ע"כ מותר. אך יש לחלק דהא ההפרשה של מעשרות הוא שייך יותר לעצם המעשה דהא בהפרשה גופא מתוקנת]: