נועם ירושלמי על דמאי ז:ד:ב

תני ר' יוסי ור' שמעון אוסרין שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע לא כטעמא הדין טעמא דהדין טעמא דר' יוסי משום מסויים כצ"ל טעמא דר"ש שמא ישכח וישתה את השאר כהדא דתני מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה חילל ר' יוסי אומר לא חילל כו'

והנה משמע מהירושלמי שאינו מפרש משום ברירה דר' יוסי לית לי' ברירה אלא דהטעם משום דבעינן מסוים ואמאי לא מפרש הטעם משום דר"י לית ליה ברירה ומה שאומר הירושלמי טעמא דר"י משום מסויים כהדא דתני מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה חילל ר' יוסי אומר לא חילל מ"ט דר' יוסי (צ"ל ומודה ר' יוסי) שאם אמר על הסלע הישנה על הדינר הישן שחילל כו' דילמא הכא נמי לא משום מסויים אלא משום ברירה. ובאמת צריך להבין דאיך שייך לענין חילול טעמא דמסויים דבשלמא בתרומה בעינן מסויים כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ז) וכן בירושלמי בפ"ג דתרומות דברי חכמים ר' זעירי כו' ונחשב לכם תרומתכם והרמותם כו' אף התורם במסויים וא"כ אמאי אמר הטעם משום מסויים. ואמאי לא אמרינן דהטעם משום דאין ברירה כמו דאמרינן בש"ס דילן בעירובין (ד' ל"ז) ר' יוסי אומר לא חילל ואמרינן התם דהטעם משום דאין ברירה:

ע"כ נראה לי שהחילוק הוא דבש"ס דילן אמרינן ת"ש האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס וע"כ ניחא דר' יוסי סובר דלא חילל וכמו דאמרינן התם איפוך) והוא דכיון דאין ברירה ע"כ אינו מחולל כלל אך זהו דוקא אי אמרינן על סלע שתעלה בידימן הכיס אבל לפי גירסת הירושלמי בהברייתא הוא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה א"כ כיון דלא אמר שתעל' בידי אך שאמר מחולל על סלע שבכיס זה. א"כ אי אמרינן דאין ברירה הוא שמחולל על הסלע אלא שאין יודעים איזהו הסלע וא"כ תקשה דאיך אמר ר' יוסי לא חילל משמע שאינו מחולל כלל הא באמת מחולל אלא שאינו יודע איזהו הסלע ולא דמי לסלע שתעלה בידי מן הכיס דהתם כיון שלא הקדיש מיד אלא תלה בסלע שתעלה ע"כ איפשר לומר דכיון דס"ל דאין ברירה ע"כ לא חילל כלל (ועיין בתוספות עירובין שהאריכו בזה דאי אמרינן דאין ברירה אם לא הוי תרומה כלל או דהוי תרומה אלא שמעורב אבל שיטת הירושלמי הוא כמו שאבאר לקמן דאם תולה הפרשה ולא הובררה ע"כ לא הוי תרומה כלל משא"כ אם אומר סלע שבכיס זה דלא תלה בהפרשה כלל). וע"כ אומר הירושלמי הטעם דהא דר' יוסי אומר לא חילל הוא משום דבעינן מסויים וע"כ אינו מחולל כלל וכן בשני לוגין לא הוי תרומה כלל:

[אך לכאורה צריך להבין דבשלמא בתרומה ניחא דבעינן דווקא מסויים כמו שאומר ונחשב לכם תרומתכם או משום דבעינן שירי' ניכרין כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ז) אבל בחילול מנין. ואיפשר לומר דטעמא דר' יוסי כמו דס"ל בקדושין (ד' ס"ד) דהאומר קדשתי את בתי ואיני יודע אם גדולה שבגדולות דכולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואמרינן התם דר' יוסי סובר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא וע"כ לא הוה קדושין כלל וכן איתא בנדרים (ד' י"ט) דהיכא דספיקו חמור מודאי לא מחית אינש נפשי' לספיקא והכא בתרומה אם לא נאמר ברירה א"כ תרומה המעורבת בחולין וכן בהא דסלע אם תהיה מעשר שני א"כ הוא מעורב בכל הסלעים וע"כ כיון דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ לא הוי חילול כלל משא"כ אי אמרינן דהטעם דאין ברירה א"כ הוא מחולל אלא שאינו מבורר הסלע אבל אם מטעם דבעינן מסויים ע"כ לא הוי חילול כלל וכמו שביארתי וא"כ איפשר לומר דר"ש לטעמי' דס"ל דקדשי מדומעין וס"ל דמחית אינש נפשי' לספיקא בנדרים (ד' י"ש). וכן בנזיר (ד' ח') הריני מיר על מנת שיהא בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או נאבד ר' שמעון אוסר שספק נזירות להחמיר ר' יהודא מתיר שספק נזירות להקל ובזה היה איפשר ליישב מה שקשה לכאורה על התוספות דעירובין (ד' ל"ז) שכתבו ומהר"י מפרש דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היה א' מהם תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי בכלל תרומה ויהיה כהן אסור לאוכלו כו'. ולכאורה הא אמרינן לעיל האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דאמרינן התם ר' יוסי אומר לא חילל וא"כ אי אמרינן דאי אין ברירה הוי תרומה אלא שאינו מבורר א"כ אמאי אמר ר' יוסי אומר לא חילל דאינו מחולל כלל. ולפי מה שביארתי היה איפשר לומר דזה תלוי בזה דלר' יוסי שסובר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ לא הוי חילול כלל משא"כ לר"ש דסובר דמחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ הוי תרומה אלא שאינו מבורר התרומה. וע"כ כתבו התוספות דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה ולעיל כתבו בסתם דאי טעמא דאין ברירה כו' אך הא שכתבו דאי טעמא דאין ברירה אתי שפיר דודאי היה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאוכלו היינו דווקא לר"ש דס"ל דמחית אינש נפשי' לספיקא אבל לא לר' יוסי דס"ל דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ודוק [אך שזה דוחק לומר דזה יהיה תלוי בהא דמחית אינש נפשי' לספיקא ויותר טוב לומר דמדמה תרומה דמתיר את הטבל לחילול שמתיר ההקדש דבשניהם בעינן מסויים. אך עכ"ז צריך להבין הא דאמרינן בירושלמי לא כטעמא דהדין טעמא דהדין טעמא דר' יוסי משום מסויים טעמא דר"ש שמא כו' וישתה את השאר דאע"ג דר"ש סובר דלא בעי מסויים אמאי לא קאמר דהטעם משום דסובר דאין ברירה וא"כ מעורב התרומה בחולין וא"כ אסור לשתות (ואיפשר דס"ל להירושלמי כמו הש"ס דילן בעירובין (ד' ל"ז) דר"ש סובר דיש ברירה וע"כ צריך לטעמא דשמא ישתה וכו' אך בירושלמי רפ"ג דגיטין משמע דס"ל דר"ש סובר דאין ברירה ואפ"ל דע"כ לא קאמר דהטעם משום דאין ברירה דא"כ לא היו שוין בטעמיהם דלר' יוסי דהטעם הוא משום מסויים אסור לכהן נמי לשתות ולר"ש היה מותר לכהן אבל אי מטעם שמא ישתה השאר כיון דלא יבוא לידי הפרשה הוי טבל ע"כ אפילו כהן אסור לשתות אפילו לר"ש נמי כמו לר' יוסי ודוק: