נועם ירושלמי על דמאי ו:ב:יב

דף י"ב כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שיהיה המעשרות שלי המעשרות שלו מת אין לבניו במעשרות לי ולבני לי וליורשי יש לו במעשרות ולבניו במעשרות כו' שיהא כל המעשרות שלו כל זמן שהוא לפניו המעשרות שלו כל זמן שהוא לפניו מכרה לאחר אין לו במעשרות חזר ולקחה ממנו תני ר' חייא אין לו במעשרות תני ר' הושעי' יש לו במעשרות אתי אילין פלוגתא כאילין פלוגתא דתנינן תמן שהמגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה מחזירה תני ר' חנן קומי ר' לא תרין אמוראין חד אמר לכתובה אבל לא לתנאים וחרנא אמר בין לכתובה בין לתנאים מ"ד לכתובה אבל לא לתנאים יש לו במעשרות (הוא ט"ס וצ"ל אין לו במעשרות) ומ"ד בין לכתובה בין לתנאים אין לו במעשרות (והוא ט"ס וצ"ל יש לו במעשרות):

והנה בספרי נ"י (סי' י"ז) ביארתי הירושלמי הזה והוא דאמרינן בירושלמי (ספ"ט דכתובות) המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה ראשונה מחזירה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ואמרינן התם תני ר' חנן קומי ר' לא תרין אמוראין חד אמר לכתובה אבל לא לתנאים וחרנא אמר בין לכתובה בין לתנאים (פי' אם מגרש את אשתו ומחזירה חד אמר כיון שהחזירה היה כמו שהיה מעיקרא וחזרה בין לכתובה בין לתנאים וחד אמר דלא אמרינן כיון דהדרא חוזרת למעיקרא רק לכתובה אבל לא לתנאים. וכה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ב דכתובות ה' ב') הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שני' כו' הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי ואמרינן בירושלמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו החזירה מאן דאמר לכתובה אבל לא לתנאים ה"כ א ה"נ אינו מחוייב לזון את בתה דלא אמרינן דחוזרת תנאים דמעיקרא) ומ"ד בין לכתובה בין לתנאים ה"נ ש אי אמרינן דחוזרת כמו שהיה בתחילה בין לכתובה בין לתנאים ה"נ חוזרת לתנאים שהיה מעיקרא וחייב לזונה):

וע"כ אומר בירושלמי דאם אמר כל זמן שהוא לפניו ומכרה לאחר אין לו במעשרות ואם חזר ולקחה ממנו פליגי בה ר' חייא ור' אושעי' דר' חייא אמר דאין לו במעשרות ור' הושעי' סובר דיש לו במעשרות וע"ז אומר הירושלמי דפליגי בפלוגתא דלכתובה אבל לא לתנאים או דבין לכתובה בין לתנאים (פי' דאם גירש את אשתו ומחזירה אמרינן דע"מ כתובה ראשונה מחזירה ופליגי בה תרין אמוראין דחד סובר דרק הכתובה מחוייב ליתן לה אבל לא לכל התנאים שהתנה מעיקרא כגון תוספות כתובה וכה"ג ור' חייא סובר נמי כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאים דכיון שנתגרשה נתבטלוהתנאים דמעיקרא וע"כ סובר דכיון שמכרה לאחר שוב אין לו במעשרות וע"כ אפילו חזר ולקחה נמי אינו מחוייב ליתן דהחזר' אינו מחזיר לכמו שהיה מקודם וחד סובר דבין לכתובה בין לתנאים (פי' דכיון שגירשה והחזירה חוזרת לכל החיובים דמעיקרא אפילו לתנאים נמי) ור' אושעי' סובר כהאי אמורא ע"כ סובר דיש לו במעשרות ואף שמכרה אינו מחוייב ליתן אעפ"כ כיון שחזר חוזר לחיוב דמעיקרא כמו שהוא מתחילה כמ"ד בין לכתובה בין לתנאים דכיון שחזר ולקחה חוזרת לכל החיובים שבתחילה:

ובזה יתבאר הירושלמי מה שהביא הרא"ש בכתובות (ס"פ מי שהיה נשוי) דקאמר שם א"ר יוסי הדין אמרה ההוא דיזיף מן תרי בר נש אתא תנינא א"ל קום פשר א"ל לית סופך דקדמין אתא וטרף יכול לומר לו קום פשר ואי טריף טריף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטרף פשר מן הראשון אמר ר' פנחס אתא עובדא קומי דר' ירמי' אמר פשר פשר (פי' דאם נתפשר עם הראשון אין האחרון יכול לחזור ולטרוף ממנו) ופריך אמר ר' יוסי ולא אמר כל דאקני לא איתי אלא ביורש עכ"ל הרא"ש מה שהביא הירושלמי והוא בירושלמי כתובות שם אמר ר' חנינא ואפילו בבע"ח אתי בההוא דלא כתב לו דאקני או שאמר לו אל יהא לך פרעון אלא מזה וע"כ כיון שטרף הראשון הרי כבר אבד שיעבודו ומ"כ כיון שפשר עם הראשון כקונה שדה אחרת דמי כן פירש הק"ע ודלא כמו שפירש הפ"מ שכתב להראשון עיי"ש. עוד שם בירושלמי א"ר מתניא כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאים ברם כמ"ד בין לכתובה בין לתנאים הא חזירה עכ"ל:

והנה בהא דא"ר מתניא שגו מאוד הק"ע והפ"מ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בפי' הירושלמי ואין מן הצורך להאריך בדחוקיהם. אך לפי מה שביארתי יתבאר היטב דברי הירושלמי דקאמר פשר מן הראשון אמר ר' פנחס אתא עובדא קומי דר' ירמי' אמר פשר פשר פי' דכיון שנתפשר עם בע"ח ראשון שוב אין יכול הבע"ח השני לגבות) א"ר יוסי ולא כתב דאקני א"כ אפילו קנה מחדש יכול הבע"ח לגבות] וע"ז משני לא איתי אלא ביורש כו' א"ר מתניא אתי כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאים (פי' דע"כ כיון שפשר עם ב"ח ראשון לא יוכל הבע"ח השני לגבות דהא הבע"ח הראשון קדם שיעבודו וע"כ אם חזר ולקחה מהבע"ח הראשון הוי כמו שנסתלק שיעבודו דשני והוי כמו שקנה אח"כ וע"כ אינו משועבד לו אם לא כתב לי' וע"כ אמר רב מתניא אתי כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאים וע"כ אף שחזר ולקחה מהמלוה הראשון אעפ"כ שוב אינו חוזר שיהא שיעבוד המלוה השני עליו דאינה חוזרת לשיעבוד המלוה השני אלא הוי כאלו קנה מחדש וכיון דלא כתב לו דאקני אינו משועבד ברם כמ"ד בין לכתובה בין לתנאים הא חזירה [פי' למאן דסובר כיון דחוזרת אח"כ חזרה לכל החיובי' דמעיקרא וא"כ כיון שחזר ולקחה רואים כאילו היה מעיקרא והי' משועבדת להשני ג"כ וע"כ כיון שלקחה מהמלוה הראשון חזרה להשתעבד למלוה השני ולא אמרינן דהוי כאלו קנה קרקע מחדש וע"כ לא אמרינן כיון דפשר פשר] ודוק.

אך לכאורה הירושלמי לא סבר להא דאמרי' בבכורו' (דף י"א) דיוכל לומ' אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' דאמרינן בירושל' (פ"י דיבמות ה' א') כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו לאחר שלשים יום חזקה שפדאו אביו. ואם לאחרים הוא פודה לא כש"כ בנו. ופי' הפ"מ לאחר שלשים יום חזקה שפדאו אביו כלומר שזכה בפדיונו כדמסיק אם לאחרים כו' לא כש"כ בנו דזוכה ומחזיק לעצמו וכשמת הבן יורש זכותו ואינו חייב לפדות עצמו כו' ולפי"ז הוא כמו דאמרינן בבכורות (דף מ"ז) היכא דמת האב לאחר שלשים דכ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה האב בפדיונו כי פליגי היכא דמת האב בתוך שלשים יום כו'

אבל פשט הירושלמי משמע דלאחר שלשים יום חזקה שפדאו אביו והוא כמו דאמרינן בבכורות (דף מ"ט) לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. וא"כ הוא מטעם חזקה שפדאו אביו ולא מטעם דיורש אותו הזכות. וכמו דאמרינן בבכורות אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'

אך איפשר לומר דע"כ קאמר מטעם חזקה שפדאו אביו. שהוא כמו דאמרין בירושלמי (פ"ו דתרומות) לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה (פי' בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן דאמרינן התם ומשלמת קרן וחומש לעצמה. וע"כ מיבעי לי' אם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה איתא חמי אלו הי' לה כמה מעשרות שמא אינן שלה. תמן מעשרות מסויימין ותרומה אינה מסויימת ומה דמי לה פטרי חמורות. וצריך להבין דמהו החילוק דמשני תמן מעשרות מסויימין תרומה אינ' מסויימת ע"כ נראה לי שהפירוש הוא כמו דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"א) אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאי בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן כו' מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו ואמר ר"נ אמר רבה ב"א ישראל שהי' לו טבלים ממורחים בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן כו' מעשרן והן שלו וצריכא דאי אשמעינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא. ואי אשמעינן הכא דאיפשר לעשורי מיני' ובי' דהא מינה אבל הכא כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא:

וע"כ קאמר הירושלמי איתא חמי אלו הי' לה כמה מעשרות שמא אינן שלה. וא"כ אפי' לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה. אעפ"כ כיון דבשעה שאכלה היתה נפטרת ע"י שהי' משלמת לעצמה וא"כ תוכל אח"כ לעכב לעצמה דהא יכולה לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'. וע"ז משני הירושלמי תמן מעשרות מסויימין (פי' דהא כבר הופרשו וא"כ הם מסויימים ואיפשר דאפי' לא הופרשו אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי']. וע"כ יכולה לומר אתינא וזכתה לעצמה כו' משא"כ בתשלומי תרומה אם אכלה שמפרשת חולין מתוקנים והם נעשים תרומה. וא"כ אינם מסויימים. ע"כ אי איפשר לומר שזכתה לעצמה. ומה דמי לה פטרי חמורות דבפ"ח נמי אינם מסויימים וע"כ אי איפשר לומר שזכתה בעצמה וע"כ איפשר לומר דאע"ג דבפדיון הבן לא אמרינן שיורש אותו זכות מאביו שהוא כהן ולא יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית כו' זהו דווקא בפדיון הבן דאין המעות מסויימים. ואפי' הפריש מעות אמרינן בבכורות (ד' נ"א) דאכתי חייב באחריותו וע"כ קאמר הירושלמי דהטעם משום חזקה דודאי פדאו אביו. אבל בתוך שלשים לא. אבל בתרומות ומעשרו' יוכל לירש הזכות של תרומה אם נפלה מאבי אמו כהן. וכמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ב דקדושין ה' ט') מתניתא פליגא על ר' יוחנן המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ה"ז מקודשת ואפי' ישראל, פתר לה בתרומה שנפלה מאבי אמו כהן הוא הדין בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן. וכמו דאמרין בש"ס דילן בקדושין (ד' נ"ח) בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן. וכמו שפיר"שי שם והוא הדין דמצי לאוקמי בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן. אלא הא קשי' א"כ מאי קמ"ל פשיטא דמקודשת ולקמן יתבאר עוד בזה ע"ש] ועוד דאי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. א"כ בודאי יוכל לומר אתינא מכח גברא. כיון דהתרומות ומעשרות בתוכו. דהא הש"ס קאמר בבכורות (דף י"א) אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי'. וע"כ הוה אמינא דאינה יורשתן. אבל אי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"כ הוה כאלו הם מסויימים ומונחים בתוכה:

אך לכאורה משמע מהירושלמי דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין דהא אמרינן בירושלמי (פ"ד דמ"ש) הפודה מ"ש מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו ובין שנתן לו במתנה מתניתין דר"מ היא דאמר אין המתנה כמכר (פי' דהא מכירה אסור במעשר שני) אמר ר' אונה ד"ה הוא בפירות שהם טבולין למ"ש וא"כ מוכח דס"ל להירושלמי דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין. דהא אמרינן בקדושין (דף ט"ז) והתנן הפודה מ"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין משלו בין שנתן לו במתנה מני אילימא ר"מ היא מי מצי יהיב ליה במתנה והאמר מעשר ממון גבוה אלא לאו ר' יהודא כו' והכא במאי עסקינן כגון דיהיב ניהלי' בטבלי' וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ לשיטת הירושלמי ג"כ דמשני דיהיב בטבלי'. א"כ ש"מ דקסבר דכמי שלא הורמו דמיין אע"פ שהם מונחים בתוך הטבל:

אך במקום אחר ביארתי דהא דאמרינן מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין היינו לענין ליתן במתנה אבל מ"מ אם מסא ליד כהן זכה בו כהן ולענין זה אמרינן דכמי שהורמו דמיין ועיין בחולין (דף ק"ל) מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים כו' מנין שפטור כו' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. הא משעת הרמה ואילך מיהו משלם כו' הכא במאי עסקינן דאתי לידי' בטבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. וביארתי במ"א דבזה אמרינן יותר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לענין שיהא הכהן זוכה בהם. א"כ ניחא שפיר ואע"ג דאמרין בירושלמי (פ"ג דמ"ש) אהא דתנן שם פירות שנגמרה מלאכתן ושל ענבים ושל תאנים כו' יחזור מ"ש שלהם ויאכל בירושלי' ושלא נגמרה מלאכתן כו' וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום ור"ש בן יהודא אומר משום ר' יוסי לא נחלקו כו' על מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן כו' וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקוה. ואמרינן שם ר' יעקב ב"ר אידי ריב"ל הלכה כדברי תלמיד. ואם הפי' הוא הלכה כדברי תלמיד הוא ר"ש בן יהודא שאמר משמי' דר' יוסי דלא אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אף שקלטתן מחיצות א"כ דמי להא דמטא תרומות ומעשרות ליד כהן ואעפ"כ אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין. התם הוא לענין קליטת מחיצותדהוי דרבנן כמו דאמרינן במכות (דף י"ט) מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור כי איתא בעיני' כי איתא בטבלי' לא גזור ועוד דאיפשר דהא דקאמר הלכה כדברי תלמיד קאי שם אהא דסמיך לי' אהא דאמר ר' פנחס מסאב לה ופדה לה ובמ"א יתבאר]:

כהן שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שיהי' המעשרות שלי ד' או ה' שנים יכול הוא למחות בידו שלא ליטע כרם שלא לזורעה איסטית שלא לעשותה שדה קנים לעולם אינו יכול למחות בידו שלא ליטע כרם כו' אתא עובדא קומי ר' אחא בר לא וחייבי' למיתן לי' חד מן עשרה מן קני' וכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ו מה' מעשר ה"כ) ולא ידעתי אם המעשה הזה הי' דווקא באומר ד' או ה' שנים שיכול למחות בידו ואם עבר וזרעה שדה קנים חייבי' ר' אחא למיתן לי' חד מן עשרה מן קני' אבל באומר לעולם שהרשות בידו לזורעה מה שירצה אם זרעה קנים אין לחייבו כיון שאין בו חיוב מעשר ורבינו לא הזכיר דינים אלו ולא ידעתי למה עכ"ל:

ולי נראה שהירושלמי חולק בזה עם הש"ס שלנו שלשיטת הש"ס בב"ב (דף ס"ג) דפריך אמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל ומשני כגון דאמר ע"מ שיורי שיירי' למקום המעשר והקשה הרא"ש דנהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל ותירץ דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה דאי סובר דתנאה הוי ה"ל לאתנויי אם נתן מעשר ראשון בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה אלא מדקנה מעשר ראשון שלו ש"מ דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר דאיך משייר דשלב"ל וטעמא דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי כו' ע"ש. והירושלמי סובר שהוא בתורת תנאי [ואי משום דלא שקיל הלוי חלף עבודתו מחמת זה לא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דאינו מבטל רק הרשות שנתנה לו תורה וכמו שביארתי לעיל הירושלמי שמחלק בין שאומר ע"מ שיהי' המעשרות של זה ובין שאטלם אני ואתנם לזה דאם אומר ע"מ שימחול לו הרצון והרשות מותר כמו שהבאתי לעיל מה שכתב הפר"ח] ואם הוא בדרך שיור א"כ לא שייך כל כך מה שהביא הירושלמי אם חוזר בין לכתובה בין לתנאים דכיון דבתורת שיור א"כ אם מכר לאחר וחזר ולקחה ממנו מה מכר ראשון כל זכות שתבוא לידו דבשלמא אם הוא בתורת תנאי א"כ אם חזר ולקחה אין לו עליו כלום דלא שייך לומר בזה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא זה לא שייר בגוף הקרקע רק מה שהוא בעצמו צריך ליתן לו ועיין ספ"ק דפיאה מה שביארתי שם:

ובזה יתבאר מה שהבאתי הירושלמי דיבמות (פ"י ה' א') כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים הבן חייב לפדות את עצמו לאחר שלשים חזקה שפדאו אביו ולא קאמר מטעם דאתינא מכח גברא כו' משום דפדיון הבן אינו מונח על הבן אלא שמצוה וחוב הוא על גברא ובזה סובר הירושלמי דלא שייך לומר אתינא מכח גברא כו' וע"כ אינו אומר רק הטעם משום חזקה שפדאו אביו והכא נמי אם הוא בתורת שיור בודאי אינו שייך לומר דיש לו במעשרות דמה מכר ראשון כו' אלא שהוא בתורת תנאי וע"כ אומר הירושלמי דיכול למחות בידו שלא ליטע כרם דהא התנאי מונח על הגברא ואם לא יתקיים התנאי ותתבטל המכירה ע"כ איפשר שיכול למחות בידו אבל לשיטת הש"ס כיון דאמרינן שיורי שיירי' למקום המעשר א"כ איך ימחה בידו כיון דשיירי' למקום המעשר אבל האחר יכול לזרוע מה שירצה כיון דאין שום חוב על הגברא רק דשיורי שיירי' למקום המעשר א"כ איך שייך שיהא יכול למחות בידו וע"כ לא הביא הרמ"בם האי דינא דהירושלמי. ובזה איפשר ליישב ג"כ מה שתמה המ"ל שם דאמאי לא הביא הרמב"ם הא דגרסינן שם בירושלמי (פ"ו דדמאי הלכה ג') כהן שמכר שדה לישראל כו' מכרה לאחר אין במעשרות חזר ולקחה ממנו תני ר"ח א לו במעשרות כו' והתני קבל שדה מכהנת המעשרות ה נשאת לישראל חולקין במעשרות נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחילתה כאן שמכר כאן שקיבל והתני ר"ח מכרה אר"ש בר אבדימי תמן יצאת מרשות שניהם ברם הכא יצאת מרשות מוכר ולא יצאת מרשות לוקח ע"כ וה"פ דבתחילה הקשו לר"ח דאמר דכל שמכרה לאחר אף שחזר ולקח אין לו במעשרות דכיון שנתבטל התנאי שעה א' שוב אינו חוזר לאיתנו הראשון מההוא דתניא קבל שדה מכהנת המעשרות שלה וכדתנן בפרקין משנה ד' ישראל שקיבל מכהן ומלוי המעשרות לבעלים משום דאומדן דעת איכא דשיורי שייר מקום מעשר לעצמו ואם נשאת לישר' חולקין במעשרות משום דמסתמא לא שיירה לעצמה המעשרות אלא בזמן שראויים לה אבל כיון שנשאת לישר' שאינה אוכלת בתרומה לא שיירה לעצמה נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחילתה ומעשר שלה אלמא כו' ולא ראיתי לרבינו שהביא חילוקי דינים הללו דכהנת ולא ידעתי למה עכ"ל.

אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דזהו דווקא לשיטת הירושלמי דזהו בתורת תנאי ע"כ אפשר דחזרה לתחילתה משא"כ בשיור דאין נ"מ בין אם יצאת מרשות שניהם או לא דכיון שנתבטל השיור א"כ איך יחזור השיור לתחילתו וא"כ אם קבל מכהנת אי אמרינן שהאומדנא הוא בתורת שיור ע"כ אי איפשר לומר שיחזור החיוב למה שהי' מתחילה רק לשיטת הירושלמי שהוא בתורת תנאי והאומדנא הוי כמו תנאי ע"כ כיון שלא יצאת מרשות שניהם חוזרת לתחילתה ע"כ לא הביא הרמב"ם דינים אלו: