נועם ירושלמי על דמאי ה:ח:ט

עוד שם בירושלמי ר' זעירא ר' אחא ר' תנחום ב"ר חייא בשם ריב"ל ג' שהם מעשרים שלא ברשות (והוא ט"ס וצ"ל ב' שהם מעשרים שלא ברשות כן כתב המפרש) זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין. אמר ר' זעירא זאת אומרת שאינו נוטל דמים מן השבט אם את אומר שהוא נוטל דמים מן השבט הרי ברשות תרם. כבר ביארתי שצ"ל זאת אומרת שהוא נוטל דמים מן השבט ואם את אומר שהוא נוטל דמים מן השבט הרי ברשות תרם דכיון שהוא נוטל דמי' מן השבט ע"כ הוי כמו שתר' ברשו' (ודלא כפי' המפרש שם שנדחק לתת טעם דטבל שנתערב דכיון שכבר נתערב ברוב אינו חייב אלא מדרבנן וע"כ נוטל דמים מן השבט. וכן סובר דיש קנין כו' וע"כ כיון שאינו חייב אלא מדרבנן ע"כ נוטל דמים מן השבט. וכבר ביארתי דהירושלמי ס"ל דטבל אינו בטל ברוב מן התורה. וכן הא דהלוקח מן הטעם הוא דיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'.

אך שעדיין צריך לבאר דמפני מה תורמין שלא ברשות דאיך יכול לתרום שלא ברשות הא בעינן שליחות בתרומה. דאף דנוטל דמים מן השבט אעפ"כ איך יכול לתרום שלא ברשות. וזה ודאי דהא דאמרינן ב' שהם מעשרים שלא ברשות היינו מהטבל שנתערב בחולין גופא (ואיפשר דס"ל דיש בילה) דמשל התורם הא קיי"ל דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' תרומות פ"ב) דהתורם משלו על של אחרים ה"ז תרומה ותיקן פירותיהם. וכן איתא בירושלמי (פ"ד דנדריםהמתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו. טובת הנא' מעשרותיו של מי. ר' אבהו אומר של מתקן ר' זעירא אמר של בעל הפירות כו' מתניתא פליגא על ר"ל ותורם תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו פתר לה ע"מ שלא יהא בהם טובת הנאה אלמא דס"ל להירושלמי דיכול לתרום משלו על של חבירו וכן מפרש למתניתין דמיירי בתורם משלו על של חבירו [ואפש' דע"ז סמך הרמב"ם ופסק דיכול לתרום משלו על של חבירו ולא קשה מה שהקשה המ"ל שם. דאע"ג דבש"ס דילן מיבעי ליה בנדרים (דף ל"ו) אך כיון דהירושלמי פשיטא לי' סמך על הירושלמי. ולקמן יתבאר עוד בזה:

ובזה יתבאר הא דאמר בירושלמי. ב' הן שהם מעשרי' שלא ברשות כו' ואמאי לא קחשיב ג'. וכמו דאי' בירושלמי (רפ"ז דדמאי). ר' אבהו בשם ר' יוחנן עשו אותו כמוכר פירות טבולין לחבירו כהדא דתני המוכר פירות טבולין לחבירו ה"ז רץ אחריו ומתקנו לא מצאו אם ידוע שהפירות קיימין מעשר עליהם ואם לאו אינו צריך לעשר עליהם. ספק קיימין ספק אין קיימין מעשר עליה' וקורא שם למעשרותיה' א"כ התם נמי מפריש שלא ברשות ובמ"א ביארתי שהוא מטעם זכיה אך התם מיירי שמעשר משלו על של חבירו]. והכא מיירי שמעשר משל בעל הכרי על של בעל הכרי:

אך עכ"ז צריך לבאר מפני מה בהני ב' דברים תורם שלא ברשות. דאע"פ שנוטל דמי' מן השבט אך אעפ"כ איך תורם שלא ברשות. וע"כ נרא' לי לבאר עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"א) על הא שכתב הרמ"א בשם תה"ד דהא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) אמר לשלוחו זיל תרום ושמע איש אחר אין תרומתו תרומה היינו טעמא דלא מהני משום דיש קפידא דרוצה דווקא בזה דיודע ומכיר בזה דיודע באיזה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה או רעה. אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בזכות אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום:

וכתבתי שם. דמהתוס' דנדרים (דף ל"ו) משמע קצת דתורם משל בעל הכרי בעינן שליחות ממש וכן מהתוס' דנזיר (דף י"ב) שהקשו התוס' על שמעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי. וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן. ואיך נעשה שליח בדבר הזה. הא בשעה שעושה אותה שליחו' לא היה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח כו' ואם כן לפי דברי תה"ד דבזמן הזה דהפרשת חלה הכל שוין ליטול בכזית אין קפידא מי שיפריש וא"כ מה הקשו התוס'. ועוד קשה לי דאם לא בעינן שליחות ממש בהפרשת חלה א"כ מה הקשו התוס' דאע"פ דבשעה שאמרה לא היה יכולה להפריש אעפ"כ הא גילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש וא"כ תוכל להפריש אח"כ מטעם זכי' דהא זכות הוא לה כיון דגילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש:

וכן קשה לי מזה התוס' על מה שהביא המ"ל (פ"ד דבכורו' בשם בעת"ה (ס' קפ"ח) דס"ל דמי שגילה לאחר לעשות איזה פעולה ושמע אחר ועשה דהוי שליח וההיא דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ואזיל ותרם דאין תרומתו תרומה והוא משום דשאני התם דאיפשר דדעת ב"ה דשלוחו דווקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בע"ה לתרום בעין יפה או רעה כו' עכ"ד. דהא מהתוס' דנזיר מוכח דלא מן השם הוא זה אלא משום דבעינן שליחות ממש כו':

והנה שם הארכתי בראיות דבעינן שליחות ממש אך עכ"ז לשיטת הירושלמי נראה דס"ל דכל עיקר הקפידא הוא משום דאינו יודע דעתו של בעה"ב. ואע"ג דאמרינן בירושלמי (פ"ק דתרומות) וכן (בפ"ה דגיטין) ולא שותפין והתנן השותפין שתרמו זה אחר זה אלא כאן לתרומ' גדולה כאן לתרומת מעשר. כלום למדו תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשר. אלמא דאפי בתרומת מעשר דהוי דבר קצוב אפ"ה אינו יכול לתרום כיון שאינו שלו. היינו נמי משום דהכרי אינו שוה ויש שם יפות ורעות ואינו יודע דעתו של בעה"ב. אבל בלא"ה לא בעינן שליחות ממש:

והנה בספרי (שם) הקשיתי על מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) דמיבעי ליה התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים. מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא למעבדי'. ובעי למיפשט ממתני' דתורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ופריך אי לימא לדעתו דילי' מאן שוי שליח אלא לדעתו דבעל הכרי. הא קא מהני לי' דעביד שליחותי'. אלא משלו על של בעל הכרי כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה אלא לאו אין צריך דעת. ומשני לעולם משל בעל הכרי וכדאמר רבא באומר כל הרוצ' לתרום יבוא ויתרום וכתב הר"ן דכה"ג מהני לגבי תרומה דבגילוי דעת בלחוד דניח' לי' סגי. ולגבי מודר הנא' לא חשיב מהני אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא איתא בפ' המדיר (פ"ז) כל השומע קולי יזון שליחותו קא עביד ומפקינן לי' מדתנן פ' המקבל (דף ס"ז) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי אלמא דבתרומה מהני אפי' אי אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום משא"כ בגט דבעינן דווקא כל השומע קולי יזון דזהו שליחות מעלי' כמו שכתב הר"ן וכתבתי שם שקשה לי לפי"ז דא"כ איך הוי בעי ברפ"ק דקדושין (ד' י"א) למילף תרומה מגט הא בגט בעינן שליחות ממש ובתרומה לא בעינן שליחות ממש לדעת הר"ן דאפילו בתורם משל בעל הכרי ובגילוי דעת בלחוד סגי:

אבל לפי שיטת הירושלמי נראה דס"ל דבתרומה לא בעינן שליחות ממש ובזה ניחא לי הא דאמרינן בירושלמי (רפ"ב דקדושין) מניין ששלוחו של אדם כמותו אמר ר' אלעזר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כולן שוחטין אותו והלא א' שהוא שוחט ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ויידא אמר דא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וכי כולם הי' לוקחין והלא אחד הוא שהוא לוקח ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו א"ר יוסי שני' היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אין תימר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו לית יכול דאמר ר' זעירא בשם ר' אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפריש שלא מדעתו:

ולכאורה אמאי לא יליף הירושלמי מהא דילפינן שליחות בש"ס דילן בקדושין (דמ"א) שליחות מנלן כו' ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום כו' מנלן וכ"ת דיליף מגירושין כו' אמר קרא אתם גם אתם לרבות את השליח כו' ובירושלמי ליתא הא דשליחות דתרומה ואמאי לא עביד צריכותא וכדמסיק אתם גם אתם למה לי מיבעי לי' לכדר' ינאי מה אתם כו' וכן איתא בירושלמי (פ"ק דתרומות) ר' יוחנן בשם ר' ינאי אתם גם אתם מה אתם בני כו' אלא ודאי דהירושלמי סובר דשליחות דתרומה לא בעינן שליחות ממש אלא הטעם משום דאינו יודע דעתו של בעה"ב משא"כ לשיטת הש"ס דילן בעינן שליחות ממש:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ק דתרומות) דאמרינן התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה (פי' אם עשה הבן לוי תרומת מעשר) עד שלא נתנו זה לא. כהדא מתניתין ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וכולה מיני' (פי' איך יכול הבן לוי להפריש מכי אמר לו כור מעשר יש לך בידי) פתר לה כר' יוסי דר' יוסי אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי (פי' כמו דאמרינן בגיטין (דף ל') אבא אלעזר בן גמלא הוא כו' וכשם שיש רשות לבעה"ב לתרום ת"ג כך יש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר: וצריך להבין דאמאי לא אמרינן בש"ס דינן הכי דאמרינן בב"מ (דף מ"ט) אמר ר"פ ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתי' והכי נמי מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו ת"מ על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' משום הכי רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אשתכח דקא אכיל טבלים הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אי הכי אימא סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עלי' אלא תרעומת כו' וא"כ משמע דהא דיכול הבן לוי לתרום היינו משום דבעה"ב אין רשאי לחזור משום דהוי מתנה מועטת:

והנה כבר הבאתי בס' ע"י (ח"ב דרוש י"ד) שבשיטה מקובצת הקשו אהא דאמרינן בב"מ (שם) דאיך יכול בן לוי לעשות ת"מ על מקום אחר והא לא זכה עדיין במשיכה או בקנין אחר. ותירצו דאיירי במכירי כהונה עיי"ש. והש"מ תירץ בשם הרא"ש דהוי כאלו הוא שלוחו. והקשו ג"כ דאיך נעשה שלוחו של בעה"ב כיון דאינו של בעה"ב דהא אין לו בהם רק טובת הנאה כו' והבאתי שם הירושלמי (פ"ק דתרומות) ישראל שאמר לבן לוי כו' והוא כיון דרשאי בעה"ב לתרום ת"מ נעשה הבן לוי שלוחו:

אך אעפ"כ נראה לכאור' דהש"ס דילן לא סבר להא דירושלמי דנעשה שלוחו דהא הוא לא אמר לו רק כור מעשר יש לך בידי ולא עשאו שליח כלל והטעם של הש"ס דילן הוא רק משום דאינו יכול לחזור במתנה מועטת. ע"כ נראה לי דהש"ס דילן אינו רוצה לאוקמי כאבא אלעזר ב"ג דבעה"ב יכול, לתרום ובן לוי נעשה שליח ע"ז שאמר לו כור מעשר יש לך בידי דהא לא עשהו שליח כלל וע"כ מפרש הש"ס דילן משו' דאינו יכול לחזור במתנה מועטת וע"כ יכול לעשות ת"מ וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן. אבל לשיטת הירושלמי דכל הטעם דאחר אינו יכול לתרום הוא משום שאינו יודע דעתו של בעה"ב וכל זה דווקא במה שהבעה"ב מקפיד בזה דכל הכרי אינו שוה. וע"כ אפי' בת"מ דהוא דבר הקצוב אפ"ה אינו יכול לתרום שלא ברשות בעה"ב אבל הכא שהבעה"ב אמר לו כור מעשר יש לך בידי וא"כ הבעה"ב אינו מקפיד בזה דהא המעשר אינו של בעה"ב אלא של בן לוי וע"כ נעשה שלוחו של בעה"ב לתרום ת"מ ולא בעי שליחות ממש דכיון דליכא לבע"ה קפידא בזה ע"כ יוכל הבן לוי שיהי' שליח אף דלא אמר לו שיהא שליח בהדי' ודוק:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"א דתרומות) קטן שהניחו אביו במוקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה. לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן על ידו בא אביו ואימן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולבא א"ר שימי נשמעינה מן הדא הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו א"ל לקוט לך מן היפים האלו אם היו יפים אינו חושש משום גזל ואם לאו חושש משום גזל ואם היה לוקט ונותן לו בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל אית לך מימר למפרע נעשית תרומה לא מכאן ולבא ואוף הכא מכאן ולבא:

והנה המ"ל הביא ברמב"ם (פ"ד דתרומות ה"ג) וכתב ומ"ש רבינו ואם בא בעה"ב ואמר כו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע עכ"ל. ותמיהני דנראה לי משמעות הגמרא דב"מ (ד' כ"ב) דפריך וכי נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע כו' וא"כ משמע מהגמ' דהטעם הוא או משום דאמרינן אגלאי מילתא למפרע או משום דשוי' שליח [ואיפשר דכוונת המ"ל ליישב הקושי' שהקשה הכ"מ על הרמב"ם דהא הגמרא משני בדשוי' שליח אליבא דאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ כיון דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ צ"ל בדשוי' שליח ואמאי לא הביא הרמב"ם. וע"כ הביא הירושלמי שמפרש דמכאן ולהבא נעשית תרומה וע"כ לא צריך לאוקמי בדשוי' שליח. אך לי נראה דהירושלמי מחולק בזה עם הש"ס דילן דלהירושלמי כיון דלא בעיין שליחות מעליא ע"כ אעפ"י דלא אמרין אגלאי מילתא למפרע אעפ"כ מועיל מכאן ולהבא אבל לשיטת הש"ס דילן בעינן שיהא שליח מעיקרא וע"כ בעינן דשוי' שליח וכמו דאמר הגמ' שם ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הוי תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אלמא דלא מהני אפילו אי אמרינן אגלאי מילתא למפרע משום דבעינן שליחות וא"כ מה מועיל אפילו נימא שהוא כמו שליח מעיקרא ודוק]:

ובזה יתבאר הירושלמי (רפ"ג דתרומות) אם הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה ופריך ולית הדא פליגא על דר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר שא"ל לך וקבע בצפון וקבע בדרום ובקדושין (ד' נ"ט) משני כגון שקדם בעה"ב ותרם את כרי' דה"ל מעשה. ולכאורה אם זה הוי קפידא א"כ אפילו בלא ביטל נמי אין תרומתו תרומה ואם דלא הוי רק כמראה לו מקום א"כ תקשה דאיך מבטל שליחותו בדברים ועיין בגיטין (ד' ס"ה) האומר לשלוחו ערב לי בתמרים וערב לי בגרוגרות כו' לא קשי' הא רבנן הא ר"א. הא רבנן דאמרי קפידא. הא ר"א שאמר מראה מקום הוא לו. ע"כ נראה לי דסברת הירושלמי דבאמת כיון דלא עשה כמו שאמר לו בטל השליחות אך מ"מ כיון שהוא אמר לו שיתרום אע"ג דאמר לו קבע בצפון והוא שינה וקבע בדרום מ"מ כיון שהוא גילה דעתו דניחא לי' שהוא מפריש א"כ יכול להפריש אח"כ מטעם זכי'. וכמו שהבאתי בס' ע"י מה שכתב הרא"ש בעירובין (ד' פ"א) דאחר שגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאינו קונה לו המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא יזכה והכי נמי אעפ"י שבטל השליחות מטעם שלא עשה כמו שצוה לו (וכמו דאמרינן בגיטין (ד' כ"ט) זימנין דגיטא נמי לא הוי דנעשה כמו שאמר אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלי' ובירושלמי (פ"ג דגיטין ה"ה) לית הדא פליגא (נ"ל שהוא מ"ס וצ"ל מסייע) לר' יוחנן דאמר שומר שמסר לשומר חייב רבא ברי' דר' חייא משום תנאי בגיטין (פי' משום תנאי גיטין) דכיון ששונה בשליחותו ע"כ השליחות בטל ואעפ"כ יכול לתרום אח"כ משום זכי' וע"כ יכול לבטל הזכי' בדברים דדוקא שליחות ס"ל לר"ל דאינו בטל משום דס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל זכי' שהוא עושה מעצמו לא משום שליחות זה ודאי יכול לבטל ולומר לא ניחא לי ועוד איפשר לומר לפי מה שביארתי בס' נ"י (סי' י"ז) על הירושלמי (רפ"ד דגיטין) דאמרין שם מתניתא פליגא על ר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים דהטעם דכיון שעשה שליח בפניו ע"כ אינו יכול לבטל שלא בפניו וכמו שכתב הר"ן בחידושיו על הא דתנן בראשונה היה עושה בד' ופליגי בה ר"נ ור"ש בשנים או בשלשה. וכתב הר"ן תמיהני דאפילו ביטלו בינו לבין עצמו אמאי לא יבטל דאי ידעינן כו' ליהוי בטל. וכתב שי"ל שהדין נוהג בשליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו דגרוע ומבטל דיבור שהיה בפניו כמו שאמרו בגיטין (ד' ל"ג) מילתא דמתעבדא בי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה וה"נ אינו מבטל שליחות בדברים אבל מכיון שנתבטל השליחות והוא תורם מטעם זכי' דהוי כשליחות א"כ לא הוי אלימא כבפניו וע"כ יכול לבטל בדברים נמי:

וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל הש"ס דילן משני בקדושין (שם) כגון שקדם בעה"ב ותרם את כרי' והוא משום דאם אמר לקבוע בצפון וקבע בדרום אם הוי קפידא והוי ביטול השליחות לא יכול לתרום אח"כ בתורת זכי' ואם לא הוי קפידא א"כ לא הוי שינוי בשליחות ועיין בגיטין (ד' ס"ו) ודוק:

הרי נתברר דלשיטת הירושלמי לא בעינן שליחות ממש. אך אעפ"כ יש להקשות ע"ז מהירושלמי (פ"ב דערלה) מה את עביד לה בתחילת הפרשה או בסוף הפרשה ואין תימר בתחילת הפרשה אין הקטן מעלה ואין אחר מעלה ואינו דוחה את השבת ואין תעבדוני' בסוף הפרשה קטן מעלה ואחר מעלה ודוחה את השבת כו' עכ"פ אי העלאת המדומע הוי בתחילת הפרשה אין אחר יכול להפריש אע"ג דשיעורו קצוב שנדמע וא"כ אפילו אי הוי כתחילת הפרשה אמאי אינו יכול להפריש מטעם זכי'. אלא ודאי דאפילו לשיטת הירושלמי בעינן דווקא שליחות. ואיפשר לומר דזהו דווקא אם תחילת הפרשה היה צריכה דעת בעלים ע"כ גזרו מדרבנן שהמדומע יהיה סוף הפרשה כתחילת הפרשה אבל יש דברים שאפילו בתחילת הפרשה לא בעי שיעור וכמו שאבאר

ובזה יתבאר הירושלמי דהכא (ספ"ה דדמאי) דר' זעירא כו' בשם ריב"ל ב' הן שהן מעשרים שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שלוקח מפסקי' של כותין דהטעם כיון דבשניהם נוטל דמים מן השבט א"כ ליכא נ"מ בין אם תורם בעין יפה או בעין רעה ועוד דשיעורו קצוב בנתבטל ברוב לפי מה שביארתי בספרי ע"י (סי' כ"א) דכמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ז) דאורייתא כדשמואל דרבנן בדאורייתא א' מארבעים דרבנן בדרבנן א' מששים וברמב"ם פ"ג (מה' תרומות ה"ג) כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עלי' ואלו נוטלין א' מששים כו' ותרומת ח"ל ופירות עציץ שאינו נקוב וכתב המ"ל שם כיון דכללא כייל בפרק הזרוע דתרומה דרבנן א' מששים א"כ בכל התרומות ג"כ דרבנן א' מששים עיי"ש. ועוד דבטבל לת"מ הוי שיעורו קצוב אך אעפ"י שאין כל הכרי שוין אפ"ה כיון דנוטל דמי' מן השבט באלו ב' התרומות בטבל שנתערב וכן הלוקח מפסקי' של כותים ע"כ יכול לתרום אפילו שלא ברשות וע"ז אמר ר' זעירא זאת אומרת שנוטל דמי' מן השבט אם את אומר שהוא נוטל דמים מן השבטהרי ברשות תרם פי' דהוי כמו שברשות תרם (או שצ"ל אם אתה אומר שאינו נוטל דמים מן השבט הרי שלא ברשות תרם וע"כ ודאי שנוטל דמים מן השבט ודוק:

אך מהתוספות דע"ג מוכח דאפי' בנתערב טבלו בחולין אין יכול אחר להפריש שלא ברשות כמו שהקשו בע"ג (ד' ע"ג) בד"ה טבל מ"ט כהיתירו כך איסורו. והקשו התו' דל"ל האי טעמא תיפוק לי' משום דהוי דבר שיש לו מתירין ותירצו דצריכא תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוה אמינא דווקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולים להפריש אבל אי ליכא בעיר כו' וא"כ מוכח דאפילו היכא דנתערב טבל ברוב שאין אחר יכול להפריש דאל"ה הרי האחר יכול להפריש ואיפשר לומר כיון שאינו מוטל על האחר להפריש ע"כ הוי כדבר שאין לו מתירין:

[אך לכאורה איך יכול להפריש מיני' ובי' אי אמרינן אין בילה. וכמו דאמרינן לעיל בירושלמי א דדמאי) ר"י בשם ר' יונה בשם חזקי' אין בלילה אלא ליין ולשמן בלבד ר' יוחנן אמר עד כזיתין הנבללין. מתניתין פליגא על ר"י ובגרוגרות ובתמרים בולל ונוטל פתר לה עד כזיתין. ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו. משמע דלר' זעירא אמרינן דאין בילה ועיין בר"ה (ד' י"ג). והכי מוכח בירושלמי (פ"ג דחלה) דתני מעשר טבל שנתערב בחולין אוסר כל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו ר"א בן ערך אומר וקרא שם לת"מ שבו ויעלה בא' ומאה. אלמא דמיני' ובי' אינו יכול להפריש. איפשר לומר דהכא מיירי בפחות מכזיתים ועוד דיכול להפריש אם יקח מן העו"ג. דבשניהם מפריש ונוטל דמיהם מן השבט וא"כ יוכל להפריש מזה על זה. דב' דברים אלו נוטל דמיהם מן השבט ודוק]:

והנה צריך עוד לבאר על מה שהבאתי מהירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ג) המתקן פירותי' של חבירו שלא מדעתו טובת הנאת מעשרותיו של מי כו' אלמא דס"ל להירושלמי דיכול להפריש אחר פירותי' של חבירו שלא מדעתו ולענין פדיון פטר חמור אמרינן בירושלמי (פ"ב דקדושין ה"ח) פטר חמור ר' אלעזר אומר מקדשין בו את האש' ר' יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה ר' אימי בשם ר' אלעזר פטר חמור מקדשין בו את האשה מה אם הבכור שאינו מוציא מידי איסורו בחייו כו' עבר ופדאו שלא מדעת בעלים ר"א אומר אינו פדוי ר"י אומר פדוי כו' וא"כ בתרומה פשיטא ני' להירושלמי דיכול אחר להפריש שלא מדעת בעלים כמו דמשמע בירושלמי דקדושין (ומשמע דאפי' לא אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום) ואלו בפדיון פ"ח פליגי ומשמע דלא פליגי למי שייך הפ"ח אם פדיונו פדוי לפודה או לבעלים אלא דפליגי בפדיון גופא אם יכול לפדות שלא מדעת בעלים ודלא כהפ"מ שם) ובש"ס דילן הוא להיפוך דמיבעי לי' בנדרים (דף ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת כו' ובפדיון פ"ח אמרינן בבכורות (דף י"א) אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי איבעיא להו פדיונו לפודה או דילמא פדיונו לבעלים וא"כ פשיטא להו דפטר חמור יכול אחר לפדות ובתרומ' מיבעי לי' ואלו בירושלמי הוא להיפוך דבתרומ' פשיטא לי' דיכול אחר להפריש ובפדיון פ"ח מיבעי לי' וכבר הקשו התוס' דב"ק (דף י"ח) דבפ"ק דבכורות (דף י"א) משמע דהפודה פ"ח שלא מדעתו מדבעי לי' פדיונו פדוי לפודה או דילמא פדיונו פדוי לבעלים כו':

ודע דהירושלמי ס"ל דבין בתרומה ובין בת"מ אם לוקח מן עו"ג מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים. מן השבט ולא כמו שסובר הש"ס דילן בבכורות (דף י"א) דאמר ריב"ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן העו"ג שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת ב"י טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהם תרומת מעשר וכן איתא בש"ע (סי' של"א) ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמרה מלאכתן וגמרן ישראל חייבים ומפריש תרומה ומ"ר ותרומת מעשר ומשייר לעצמו מעשר ראשון כו'] והירושלמי סובר דאפי' בתרומה גדולה נמי וע"כ אומר מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט כו' מה טעם כי תקחי מאת ב"י כו' והטעם דסובר דיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' וע"כ הוא הדין בתרומה נמי ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הלכה י"א) כתב ומדברי הטי"ד (סי' של"א) משמע דאף בתרומה פטור הלוקח וכן הכריע שם מרן וכתב דמה שרבינו לא הביא דין הלוקח אלא בה' מעשר הוא משום דקרא גבי מעשר כתיב עיין שם ודוק:

והנה לכאורה קשה על הא דקאמר ריב"ל ג' הן שמעשרין שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין. והגיה המפרש מהרא"פ ב' הן שמעשרין שלא ברשות (דהא לא קא חשיב רק שני דברים), וא"כ מ"ט לא קא חשיב עוד דבר א' והוא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דמעשרות כו' לא הי' יכול כו' עושה אותה דמים ואוכלה (פי' אם מצא דבר שיש בו סימן ואם יניחנה יתקלקל ע"כ שם דמיהם ואוכלן (ועיין לקמן מה שביארתי שם) ר' יונה בעי דמים מהו שיטבלו כמקח (פי' מה ששם דמיהם אם זה חשיב כמקח ואסור לאכול אפי' עראי עד שיתרום) או מאחר שהבעלים מוציאין אותה לא נטבלה (פי' כיון שאם הבעלים מוציאים ממנו ע"כ לא הוי כמקח. ר' מנא בעי הגע עצמך שהי' נתונה בפיו לא נמאס הוא יכול הוא להחזירה (פי' וא"כ בשעה שאוכל הוא נמאס ואינו יכול להחזירה, וא"כ הוי כמקח) אם אומר את כן לא נמצא אוכל טבל למפרע (דאז הוי כמקח ממש) הדא אמרה דמים כמקח הן. (ואסור לאכול אפי' עראי עד שיעשר). ולכאורה קשה דאיך יעשר דהא באמת אינן שלו ואם הבעה"ב בא מוציא ממנו. וכבר הארכתי במ"א על הירושלמי (ריש תרומות) אתם פרט לתורם שאינו שלו. מה את עביד לה כתורם את שאינו שלו או כתורם של חבירו. נשמעינה מן הדא כו' והארכתי בזה דבחולה אעפ"י שהותר לו לאכול אעפ"כ אינו יכול לעשר ביומא (ד' פ"ג) ועיין בס' ע"י (ס' ט"ו) שהארכתי בזה. והכא הוא הטעם כמו שביארתי דהירושלמי ס"ל דעיקר הטעם משום שלא ניחא לי' משום חילוק של עין יפה או רעה. והכא שאם לא יתרום ויאכל תפסד כולו ע"כ מעשר (דהירושלמי ס"ל דלא בעינן שליחות ממש אבל מ"מ מ"ט לא קא חשיב לה.

ע"כ אלולי מסתפינא הי' נראה לי לקיים הגירסא ג' הן שהן מעשרין שלא ברשות. זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין (צ"ל מפסקי') (ושל כותין) פי' זה שהוא לוקח מפסקי' דהיינו מה שב"ד פוסקים לו הדמים או שהוא פוסק (עיין תוספות פסחים (ד' י"ג) בד"ה מאי כו' ובב"מ (ד' ל"ב). וע"ז אומר את שהוא לוקח מפסקי' שצריך לתרום אם שם דמיהם וזה הוא שמעשר שלא ברשות ושל כותים (פי' הלוקח משל עו"ג דיכול לעשר שלא ברשות). וכבר הארכתי וביארתי הטעם דכיון דאין בזה קפידא לבעה"ב יוכל לתרום שלא ברשות ודוק: