נועם ירושלמי על חלה ג:ד:ו

שם אמר ר' בון בר חייא שני כו' שני ישראלים שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להן שעת חובה ונפטרו:

והנה הרמב"ם (פ"ז מה' ביכורים ה"ט) כתב שני כו' אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל א' מהם וחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור ה"ז פטורה שכבר הי' להם שעת חובה והם הי' פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק וכתב ע"ז הראב"ד אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהם חייבין ואעפ"י שראה כן בירושלמי ואין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב עכ"ל:

והנה לבאר הירושלמי ושלא תקשה ע"ז קושי' הראב"ד על שסמך הרמב"ם על הירושלמי דהא קיי"ל בע"ג (דף מ"ז) דאין דיחוי אצל מצות ויבואר עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"ב) ומה שביארתי בספרי נ"י והנה בספרי ע"י א כ"ב) הבאתי מה שכתב הרא"ש בס"פ ואלו מגלחין וזה לשונו כתב ה"ר מאיר מי שמת אביו ואמו והי' קטן באותה שעה וקודם שעברו עליו שלשים יום נעשה בן י"ג שנה ויום א' יראה לי דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום הקבורה כו' והוי כמו ששמע שמועה קרוב' ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ול'. ואעפ"י שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא דקא גרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא הוא כלל. הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפ' כסוי הדם והכי אמרינן ביבמות פ' ד' אחין (דף ל"ד) כגון דאייתי שתי שערות בשבת ואע"ג דביה"ש דשבת קטן הי' כו' וכתב ע"ז הרא"ש דכיון שהי' דחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות היינו משום דהאדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם עכ"ל ובש"ע ס' רצ"ז פסק כהרא"ש ועיי"ש בס' ע"י מה שהארכתי בזה בענין מחוסר זמן דמחוסר זמן הוי כמו שבידו וע"כ אעפ"י דבע"ג (דף מ"ז) בעי להו אם יש דיחוי אצל מצות או לא אלמא דמספקא לן אם יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי וא"ב אית לן למיזל באבילות דרבנן לקולא ולומר דיש דיחוי אצל מצות א"כ אמאי כתב הר"מ ז"ל בפשיטות דאיןדיחוי אצל מצות אלא ודאי דזהו הוי מחוסר זמן ומחוסר זמן הוי כמו שהוא בידו וכמו שכתבו התוס' בע"ג (דף מ"ז) דמה שהוא בידו ודאי לא הוי דיחוי:

[והנה שם הבאתי ראי' מהירושלמי דאין דיחוי בגברא. וכמו שכתב הרא"ש ראי' מהא דאייתי שתי שערות בשבת ביבמות (ד' ל"ד) וכן בירושלמי (פ"ה דעירובין) ר' יונה אמר ר"ל יעקב בעא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מאחר שאלו ער הי' קונה שביתה (פי' אם קנה שביתה לריב"נ דאמר דאפילו ישן נמי קונה. וכן אמרין בירושלמי (פ"ג דמגילה ה' ג') גבי מתניתין דבן עיר שהלך לכרך כו' והוא שיצא קודם שהאיר המזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר ר"נ ב"י בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר (פי' כיון דאמרת דבהאיר המזרח תליא מילתא א"כ גר שנתגייר בזה"ב לאחר שהאיר המזרח נמי יהא פטור ממגילה כיון דבשעת ההתחלה הי' פטור ופטור נמי אח"כ בתמיה והוא דכל שאינו בתורת תשלומין אלא עצם החיוב נמשך כמו גבי שבת שאין סוף היום תליא בתחילתו לא אמרינן דנדחה בלאו ה"ט דמחוסר זמן וכמו דאמרינן בריש חגיגה (ד' ב') דאמרינן התם לר' אליעזר האי כל אזרח מאי עביד לי' לגר שנתגייר בנתיים בזה"ב וקטן שהגדיל בנתיים אלמא דאפילו גבי גר דמחוסר מעשה לא הוי כמו שבידו כמו דאמרינן בקדושין (ד' ס"ב) גר נמי לאו בידו וכן כתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב') אלא דאמרין התם הכל חייבים בראי' לאתויי מאי ומשני לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. ופריך הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה. אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון לאתויי מאי. וכתבו התוס' דלא מצי למימר חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשני' דהא פשיטא הוא דחייב עכ"ל. אלמא אע"ג שנדחה בתחילת החיוב ולא מחמת מחוסר זמן אלא מחמת שהי' חיגר. אפ"ה כיון שכל היום כולו חייב בראי' ולא בתורת תשלומין. דכמו שבשעה ראשונה חייב בראי' כן חייב כל היום כולו לא אמרינן דידחה. אע"ג דבשעה ראשונה עדיין לא חל עליו החיוב. וכן אמרינן בספ"ג דר"ה (ד' כ"ח) שלח לי' אבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. ופריך הגמ' כפאו מאן אילימא דכפאו שד הא תני' עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר ומשמע דלא יצא במה שאכל מצה בשעה הראשונה כשהי' שוטה וצריך לאכול אח"כ ולא אמרינן דנדחה מלאכול מצה כיון שהי' פטור בשעה הראשונה:

ולפ"ז קשה מה שכתב הרא"ש וזה לשונו ומה שהביא ראיה דאין דיחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה. אבל אם האדם הי' דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. ואין לה תשלומין אפילו כשנראה לעשותה וא"כ משמע דלהרא"ש גריעא יותר דיחוי של גברא מדיחוי של מצוה וזה אי איפשר לומר כן דבודאי דיחוי דמצות גריעא יותר דהא בדיחוי שגבי מצות אי אמרינן דיש דיחוי א"כ לולב של עו"ג מעיו"ט וביו"ט בטלה אינה ראוי' למצוה אי אמרינן דיש דיחוי כמו דאמרינן בע"ג (ד' מ"ט) וכן נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט נדחה מהמצוה דיש דיחוי. ואלו בגברא אלו הי' קטן כשנכנס סוכות ואח"כ הגדיל חייב בסוכה כמו שהבאתי תחילה מסוכה (ד' כ"ז) וליכא למימר דגבי לולב כיון דמצותו הוא רק בנטילה אין חיובו נמשך כל היום אלא כל היום הוא תשלומין לשעה ראשונה. וע"כ כיון דנדחה בשעה ראשונה נדחה נמי אח"כ משא"כ בסוכה שמצותה כל היום ע"כ לא תלוי סוף היום בתחילתו וכן בימים אינו תלוי היום השני בראשון כמו שכתב הרא"ש גבי שבת. דאעפ"כ תקשה מהא שהבאתי ריש חגיגה (ד' ב') לענין ראי' דאפילו הי' חיגר בשעה ראשונה ואח"כ נתפשט ודאי חייב ולא צריכא למתניתין לאשמועינן. אלמא אע"ג דמצותה היא רק שעה אחת של ראי' פנים. ואפי' אם הי' פטור בשעה ראשונה אפ"ה חייב:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דחגיגה ה' א') הכל מודים בטומטם שנקרע ונמצא זכר ביו"ט ראשון שהוא חייב ומה פליגין בשאר הימים חזקי' אמר יראה יראה את שהוא חייב בראשון חייב בשני כו' אלמא דאפילו הי' טומטם בתחילתו ונקרע אח"כ חייב ולא אמרינן כיון דאדחי אדחי וכן ממה שהבאתי מהך דכפאו ואכל מצה בר"ה (ד' כ"ח) אלמא דאפילו היכא דאין מצותה אלא שעה אחת אפ"ה לא אמרינן דנדחה]:

אך מהא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) דאמרינן גבי אבילות דאבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימת קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי משמע מזה דיש דיחוי בגברא. ודוחק לומר דזה דמי לדיחוי דמצוה דנדחה מצות האבילות לגמרי כמו גבי כיסוי הדם. וע"ש בספרי ע"י שהארכתי בזה:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ד דסוטה ה' ג') היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות. לא היה לו אשה ובנים (פי' והיא איילונית שאינה ראויה לקיימה ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ) וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דכתובות) לענין אונס שצריך לכונסה היה נשוי את אחות' כבר נפטר מתה כבר נפטר (פי' דאע"ג שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה אלמא דאמרינן דיש דיחוי בגברא). וכן אמרינן בבכורות (ד' מ"ו) גיורת בזה"ב שיצא פדחת ולדה בהיותה עו"ג ואח"כ נתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה אלמא כיון דהתחלת הלידה היה בהיותה עו"ג ע"כ נפטרה אח"כ נמי אלמא דאמרינן דיש דיחוי בגברא:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"א דנדה) והביאו המ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' איסורי ביאה) תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ נתגיירה בזה"ב כו' לא היה לה דם טוהר. א"ר יוסי ויאות אלולי דתני ר' הושעי' הות צריכה מאחר דאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים (פי' דמילתא דפשיטא היא מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים):

אך לכאורה יש להביא ראיה דלא אמרינן דיחוי בגברא דאמרינן בזבחים (דף י"ב) אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה איתמר נמי אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אכל חל והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ואדחי אדחי א"כ משמע דדווקא בהפריש קרבן ונשתטה אבל בלא הפריש קרבן לא אמרינן כיון דאדחי אדחי וכן בירושלמי (פ"ק דהוריות ה' ב') הפריש חטאתו נתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד מותר לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו כו' אלמא דווקא בהפריש קרבן אבל בלא"ה לא אמרינן כיון דנדחה נדחה:

וכן יש להביא ראי' מהא דבעי ר"י בפ"ק דזבחים (ד' י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם מי הוה דיחוי אלמא דזה נקרא דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר וכמו שכתבו התוס' דאע"ג דבטעות הוי אפ"ה הוי דיחוי. וא"כ מאי מיבעי לר' ירמיה אליבא דר' יוחנן הא אמרינן בריש הוריות (דף ב') נתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור"י אמר חייב וקא פריך התם מהא דאמרינן השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ומשני ר"פ דקא סבר ר' יוחנן כיון דכי מתידע לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו הוא וע"כ חייב קרבן. וקשה דתיפוק לי' דאם מה שהורו ב"ד הוי דיחוי הא נדחה גברא מקרבן דבשעה שאכל הורו ב"ד שחלב מותר וא"כ נדחה אלא ודאי דלא אמרינן דיחוי בגברא אלא בקרבן:

וכן בירושלמי אמרינן בפ"ק דהוריות (ד' ב') דהפריש חטאתו ונתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד שחלב מותר ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו וא"כ ס"ל לר' יוחנן דהוי דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר. ואמרינן בירושלמי פ"ק דהוריות הלך היחיד ועשה שוגג על פיהן וכי יש זדון ושגגה ליחיד אצל הוראת ב"ד ופי' הפ"מ שהוא כמו דאמרינן בריש הוריות (דף ב') ואיכא דאמרי אמר רבא שגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב משום שלא אכל עפ"י הוראת ב"ד אלא אכלו בשגגת עצמו. וא"כ ס"ל להירושלמי דחייב וא"כ לפי מה דס"ל להירושלמי דהורו ב"ד שחלב מותר דהוי דיחוי לקרבן א"כ מפני מה לא הוי דיחוי אצל גברא אלא ודאי דלא הוי דיחוי בגברא:

ע"כ נ"ל לומר דבאמת אין דיחוי בגברא אלא דאם נפטר בהתחלת המצוה ולא חלה עלי' בתחילת חיוב המצוה כבר נפטר ולא מתורת דיחוי אלא מתורת פטור. וע"כ אמרינן בירושל' (פ"ד דסוטה) לא הי' לו אשה ובנים ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ) וכן בירושלמי (פ"ד דכתובות) לענין שצריך לכונסה. היה נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר ופי' דאע"ג שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלישא אותה. כיון דנפטר בהתחלת המצוה נפטר אח"כ ולא מתורת דיחוי אלא מתורת פטור דכיון שנפטר משעת מעשה נפטר אח"כ וכן אמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתאהילכך הואיל ואדחי אדחי (פי' כין שלא חל עליו בעת התחלת אבילות החיוב ע"כ לא חל נמי לאח"כ והא דאמרינן בע"ג (דף מ"ד) דכיסוי הדם הוי דיחוי דמצוה. היינו משום דעל גברא חל עליו מתחילה התחלת החיוב והא דנדחה אח"כ אינו שייך בגברא אלא משום דיחוי דמצוה דלגבי המצוה נראה ונדחה הוי יותר דיחוי מדיחוי דמעיקרו ע"כ הוי דיחוי דמצוה אבל אם מתחילת החיוב לא חל החיוב בודאי דאין עלי' חיוב המצוה כלל וכמו שכתב הרא"ש (בסוף מוע"ק) ומה שהביא ראי' דאין דיחוי אצל מצות אין ראיה לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים. כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם האדם היה דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' כשנראה לעשותה:

והא שהבאתי ראיה תחילה מהא דהוריות (דף ב') דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב ואמאי לא אמרינן דנדחה גברא דהא זה נדחה בתחילה. זה אינו כיון שכבר ביארתי דדיחוי דגברא היינו אם בעת התחלת חיוב המצוה כבר נפטר שוב אינו חל עליו אח"כ. היינו דווקא אם הוא פטור מן הדין וע"כ כיון שנפטר בשעת חלות החיוב נפטר אח"כ נמי אבל אם הוא רק מצד טעות כגון שהורו ב"ד שחלב מותר זה לא שייך בגברא דהא אינו פטור באמת אלא מצד דלא חלה עלי' חובת המצו' וע"כ זה לא שייך אם הורו ב"ד בטעות רק בקרבן שהוא מצד שנדחה מלהביא ע"כ כיון שסוף כל סוף לא יניחו ב"ד להקריב וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דהוריות) מי מקבל' הימנו ע"כ הוי דיחוי. וכמו דאמרי' בזבחים (ד' ע"ג) אמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אי יקריב לא מרצה (פירש"י דאדחי לי' מדרבנן ושוב אינו חוזר ונראה) ואעפ"י שהכשרין שבהם ראויים להקרבה הואיל ונדחה מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולין שבהם נדחו לגמרי דהוי כפסולין משא"כ באם נפניר בשעת התחלת החיוב זהו דווקא מדאוריית' ולא מדרבנן כמו דאמרינן לקמן בירושלמי (רפ"ד דחלה) מה בין נשוך מה בין בלול א"ר יודן אבוי דר' מתניא כשחלקן והוסיף עליהם נשוכים חייבים ובלולים פטורים ומשום דבלול הוי חיבור מדאורייתא וע"כ כיון שנפטר בשעת מעשה נפטר אח"כ נמי משא"כ בנשוך דלא הוי חיבור רק מדרבנן]:

ובזה יתבאר הא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) דאבילות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הואיל ואדחי אדחי וא"כ כיון שבשעת חלות החיוב אדחי ולא חלה עליו חובת האבילות ע"כ פטור אח"כ נמי משא"כ בכיסוי הדם בעי לה בעו"ג (דף מ"ז) אם יש דיחוי אצל מצות התם בשעת מעשה חל עליו החיוב של כיסוי הדם ע"כ מיבעי לי' אם יש דיחוי אצל מצות דהא דיחוי דגברא ליכא התם דהא בשעת התחלת החיוב חל עליו החיוב ומה שנפטר אח"כ זה לא שייך בגברא רק במצות עצמם והא דאמרינן דבמצות לא אמרינן דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי כמו דאמרינן בסוכה (דף ל"ג) דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תיפשוט מינה אבל נראה ונדחה חזר ונראה לא תיפשוט. התם הוא לענין הדס. והוא דיחוי דמצוה דהא יכול לצאת בהדס אחר. ע"כ בעי לה אם יש דיחוי אצל מצות אי לא בנראה ונדחה:

ומעתה נבוא לבאר הירושלמי (דפ"ג דחלה) שני ישראלים שעשו שני קבים וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להם שעת חובה ונפטרו כו' ומה שהקשה הראב"ד וכתב אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהם חייבים כו' ובאמת אין זה דומה כמו שכתב הכ"מ דשאני התם שלא הי' להם עדיין שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע להם שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר הי' להם שעת חובה שהרי הי' כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב כו' דה"ל כמו שנפטרה בשעת התחל' החיוב ונפטרה העיסה מחיוב חלה וזהו הוי כמו פטור דגברא אצל העיסה.

ומה שהקשה הראב"ד ועוד דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות וא' זה וא' זה כיון שהשלים עליו חייב זה אינו דומה להאי בעי' דיש דיחוי אצל מצות דהכא כיון שנפטרה בשעת התחלת החיוב נפטרת לעולם וכמו שכתב הרא"ש שילהי מוע"ק שהבאתי לעיל דכיון שהי' דיחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות היינו משום דהאדם לא נדחה מלעשותה לעולם אבל אם האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ע"ש וע"כ הביא הרא"ש זה הירושלמי בהלכות קטנות במס' חלה שני ישראלים שעשו ב' קבים וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להם שעת חובה ונפטרו ולענין זה יש חילוק בין בלול לנשוך דאע"ג דשניהם חיבור להתחייב בחלה מיהו סבר האי תנא ברא דנשוך חיבור לחומרא אבל לא להקל לפטור אם הוסיף כו' [וכבר הבאתי לעיל הירושלמי (רפ"ד דחלה) מה בין נשוך מה בין בלול א"ר יודן אבוי דר' מתני' כשחלקו והוסיף עליהם נשוכי' חייבים ובלולים פטורים וזהו כהך תנא ברא עיי"ש ברא"ש:

הרי נתבאר דאין זה שייך להאי בעי' דיש דיחוי אצל מצות (כמו שכתב הרא"ש ולא כמו שכתב הראב"ד) והראי' דהא הירושלמי ס"ל דלא אמרינן יש דיחוי אצל מצות כמו דאמרינן בירושל' (פ"ק דבכורים) הכל מודים באשירה שבטלה שאינו מביא ממנו גזירים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב מצות כגבוה הן או אינו כגבוה אין תימר כגבוה הן אינו מביא אין תימר אינו כגבוה מביא פשיטא שהוא מביא שאין מצות כגבוה מהו שיביא ממנה בכורים כר' יהודא דו אמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנן דאינון אמרין הוקשו לקדשי המקדש אינו מביא. והנה משמעות המהרא"פ שמפרש דאי כגבוה הן אמרינן דמאוס אפילו לאחר הביטול אבל באמת יש לפרש לענין דיחוי דמצות דאי כגבוה הן אמרינן דיש דיחוי וכה"ג איתא בע"ג (דף מ"ז) כי אתא רב דימי אמר באשירה שבטלה קא מיבעי לי' אם יש דיחוי אצל מצות כו' ע"ש וע"כ מיבעי לי' דאם מצות כגבוה הן יש דיחוי וכמו שיש דיחוי בקדשים ואפי' אם נפרש לענין מאוס עכ"פ מוכח דאין דיחוי אצל מצות דהא קאמר פשיטא שהוא מביא וא"כ משמע דהירושל' ס"ל דאין דיחוי אצל מצות:

וכן משמע בירושלמי (פ"ק דביכורים) פשיטא הדא מילתא מכר לו פירות ושייר קרקע המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות חזר ולקחן ממנו נשמעינה מהדא נתן לה קדשים הרי אלו מותרין יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח כו' מה אנן קיימין אם בשנתן לה באתננה כך אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורים אלא כי אנן קיימין כשהיו הגפנים שלה ומכרה לו פירותיהם חזר ונתנם לה באתננה מפני שהי' אתנן הא לא הי' אתנן מביא הדא אמרה חזר ולקחן ממנה מביא (וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' ביכורים ה' י"ז). ולכאורה קשה דאי אמרינן יש דיחוי אצל מצות א"כ אמאי מביא ממנו ביכורים דהא הוי נראה ונדחה שמתחילה הי' נראה ואח"כ כשמכרם לו נדחה ממצות ביכורים שהמוכר אינו יכול להביא מפני שאין לו פירות והלוקח אינו יכול להביא מפני שאין לו קרקע וא"כ אמאי מביא ביכורים כשלקחם אח"כ הא יש דיחוי אצל מצות וכ"ת דאזלינן לחומרא וע"כ חייב להביא דלחומרא אין דיחוי אצל מצות א"כ היה צריך להיות מביא ואינו קורא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דביכורים) צריכא לר' יהודא המוכר שביל לחבירו מקום כו' מספק מביא ואינו קורא וכן תנן (פ"ק דביכורים) טומטם ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין ועוד דהוי צריך לאקדשינהו כיון דהפרשתו מספק וכמו דאמרינן בב"ב (ד' פ"א) לענין שני אילנות וא"כ משמע דס"ל להירושלמי דאין דיחוי אצל מצות (ומה שפסק הרמב"ם להלכה יתבאר במ"א):

וע"כ כיון דמוכח מהירושלמי דאין דיחוי אצל מצות א"כ מפני מה אמר (פ"ג דחלה) שני ישראלים שעשו שני קבים וחלקו כו' פטורים שכבר היה להם שעת חובה ונפטרו אלא ודאי דכיון דבעת התחלת החיוב נפטר מן החיוב ע"כפטור אח"כ נמי וזה אינו שייך לענין דיחוי דמצות (משא"כ בביכורים דשם היה להם שעת חובה תחילה בעת שהיה אצל מוכר):