נועם ירושלמי על חלה א:א:יח

שם ואסורין בחדש מלפני הפסח אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר. מ"ד לפני הפסח מסייע לר"י מ"ד לפני העומר מסייע לחזקי' דאמר ר' יונה בשם חזקי' בשעת הקרבן קרבן מתיר שלא בשעת הקרבן היום מתיר ור' יוחנן אמר בין בשעת קרבן בין שלא בשעת קרבן היום מתיר כו' מודה ר' יוחנן באיסור שהוא אסור איסורו מהו ר' ירמיה אמר איסורו דבר תורה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין איסורו מדבריהם אמר ר' יוסי מיליהון דרבנן מסייעין לי' דתנינן תמן אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה (פי' מנחת נסכים של בהמה (כמו שפי' רש"י במנחות (דף ס"ח) קודם לעומר ואם הביא פסול) ר' הושעי' דרומא כו' בשם ר' יוחנן לא שני' אלא שלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר הא ששה עשר עבר והביא כשר. אין תימר איסורו ד"ת לא שני' היא שלשה עשר היא ארבעה עשר היא חמשה עשר היא ששה עשר עבר והביא פסול ועוד מן הדא דא"ר זעירא עלי' דרב בר דעתון דבנוי דר' חייא רבה הוא סבר כותהון אין תימר איסורו ד"ת רב בר דעתיה דר' יוחנן הוא עכ"ל:

ופירש המפרש מהרא"פ דרב ס"ל דבשעת המקדש אסור עד הבאת העומר וש"מ הא דמודה ר' יוחנן דאסור ע"כ מדבריהן קאמר דאי מד"ת כר' יוחנן נמי קאמר עכ"ל. ותמיהני דאם זהו רב דאמרינן במנחות (דף ס"ח) רב ושמואל דאמרי תרוייהו בזמן שביהמ"ק קיים עומר מתיר בזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר כו' ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו אפי' בזמן שאין ביה"מ קיים האיר המזרח מתיר. והא כתיב עד הביאכם למצוה כו' אם זהו רב דאמר עלי' ר' זירא דסבר דבנוי דר' חייא. א"כ מוכח דפליג עם ר' יוחנן להדי' ואפי' אם ר' יוחנן סובר דאסור ד"ת אעפ"כ רב סובר דעובר בלאו כמו דפליג חזקיה עם ר"י אפי' אם נאמר דס"ל דמדאורייתא הוא ואם הירושלמי לא סבר להאי פלוגתא דרב א"כ על איזה רב קאי.

ע"כ נראה לי דקאי על הא דאמרינן במנחות (דף ד') אמר רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאת להתיר ולא התירה. וכן אתה באשם נזיר ובאשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולין הואיל ובא להכשיר ולא הכשירו כו' מיתיבי אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו ע"ג בהונות ה"ז עולה לגבי מזבח וטעון נסכי' וצריך אשם אחר להכשירו תיובתא דרב ורשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירים ושירי' אין נאכלים עד שתביא מנחת העומר ותתירנה. מקרב היכי קרבי ממשקה ישראל מן המותר לישראל. אמר רב אדא בר אהבה קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום וע"כ איפשר לומר דהירושלמי סובר דלא אמר רב רק גבי מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסול ואין הטעם משום דבא להכשיר ולא הכשירו (דא"כ הוא הדין גבי אשם נזיר ואשם מצורע. וא"כ קשי' עלי' דרב מהך ברייתא דאשם מצורע שנשחט שלא לשמו. אלא הטעם של רב דכיון דקמצה שלא לשמה א"כ לא התירה החדש. וא"כ אינו יכול להקריבה משום משקה ישראל מן המותר לישראל ויש דיחוי אצל קדשים ע"כ אינו יכול להקריבה אפי' לאח"כ ורב סובר דיש מחוסר זמן לבו ביום [וכן הבאתי במ"א ראי'דהירושלמי ס"ל דיש מחוסר זמן לבו ביום דאמרינן בירושלמי (פ"ק דר"ה ה' א') תמן תנינן ביום השמיני היה מביא שלש בהמות חטאת ואשם הדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל האשם. אמר ר' לעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן (פי' דגבי מצורע התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן א"כ אי אמרינן דאין מחוסר זמן לבו ביום מאי פריך (וכן מקשה במנחות שם) הקדים חטאתו לאשמו כו' ואי אין מחוסר זמן לבו ביום הא אחר ממרס בדמה ולהקריב אשם והדר ליקרב חטאת וא"כ משמע דהירושלמי ס"ל דיש מחוסר זמן לבו ביום ועיין תוס' שם בד"ה שכתבו דלענין הפרשה קיל טפי וא"כ משמע דס"ל דיש מחוסר זמן לבו ביום (ויש לדחות) והכי מוכח נמי מדפריך הירושלמי אין תימר איסורו ד"ת לא שני' היא שלשה עשר היא ארבעה עשר היא חמשה עשר היא ששה עשר עבר והביא פסול ואי אמרינן דאין מחוסר זמן לבו ביום א"כ דילמא בששה עשר מותר משום דאין מחוסר זמן לבו ביום ודוק:

וע"כ אמר ר' זעירא דזהו הטעם של רב שסובר כבנוי דר' חייא דבשעת העומר דווקא הקרבן מתיר ולא האיר המזרח וע"כ מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסול משום דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמו דמקשה הש"ס במנחות (שם) והא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל [וכן בירושלמי (פרק ב' דערלה) ושה אחד מן הצאן כו' ממשקה ישראל מדבר המותר לישראל וע"כ פסול מנחת העומר שקמצה שלא לשמה בשלמא מנחת העומר שקמצה לשמה התירה התורה. וכמו דאמרינן במנחות (דף ה') דבר שאינו ראוי לעבודה ועיין בתוס' שם ועוד דבשעת הקרבה היא מתרת. וע"כ קאמר רב דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה (וסובר הירושלמי דלא אמר רק במנחת העומר שקמצה שלא לשמה ולא באשם וע"כ לא קשי' עליה מברייתא. דכיון שאין הטעם משום דבא להכשיר ולא הכשירו):

וע"כ קאמר ר' זירא דס"ל כבנוי דר' חייא דבשעת הקרבן הקרבן מתיר. וע"כ בעינן ממשקה ישראל. וע"כ פשיט הירושלמי ועוד דא"ר זעירא עלי' דרב בר דעתון דבנוי ר' חייא רבה הוא סבר כותהון וע"כ סובר דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסול. וע"ז אומר אין תימר איסורו ד"ת בר דעתי' דר' יוחנן הוא (פי' דא"כ א"צ לומר דסובר כבנוי ר' חייא רבה דהיינו כחזקי' דבשעת הקרבן הקרבן מתיר דהא אפי' לר' יוחנן דסובר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן האיר המזרח מתיר אעפ"כ סובר ר' יוחנן דאיסור ד"ת. א"כ הוא בר דעתי' דר' יוחנן נמי פי' דאתי אפי' ר' יוחנן. וכמו דאמרינן במנחות (ד"ה) אלא אמר ר"פ היינו טעמי' דר"ל דקסבר האיר המזרח מתיר כו' והקשו התוס' נהי דמתיר הלאו העשה מיהא איכא כו' לכך נראה דאינו אלא מצוה מן המובחר בעלמא ואפי' עשה ליכא. וע"ז אומר דאי איסורו ד"ת א"כ ניחא הא דאמר רב דקמצה שלא לשמה אפי' אי סובר כר' יוחנן דהא בעינן ממשקה ישראל. אלא ודאי דסובר ר' יוחנן דאין איסורו אלא מדרבנן ועיין במה שהארכתי בביאורי הירושלמי (פ' י"ט דשבת ה' ה') ודוק:

מעשר ראשון שנטלה תרומתו ומכיון שנטלה תרומתו לאו כחולין הוא תיפתר שהקדימו בשבלין דאמר ר' אבהו בשם ר"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה אמר רבי יוסי את כל חלבו את מקדשו ממנו לא חלבו וחלב חבירו כו' בשמירח ואח"כ הפריש תרומת מעשר שבו אבל אם הפריש תרומת מעשר ואח"כ מירחו לא בדא כו'.

והנה המ"ל ברמב"ם (פ"ג מה' תרומות ה' י"ג) כתב המ"ל שפירש הרב שדה יהושע דווקא כשמירח ואחר המירוח הוציא תרומת מעשר שבו דכי חל עלה חיובא דמעשר דהיינו בתר מירוח רחמנא פטרי' מת"ג ומש"ה שייך בי' ממנו תרומת מעשר ולא ת"ג אבל אם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח כי הדר מירחו דחל עלה חיובא דמעשר כיון דתו לא מפריש מפריש ממנו תרומת מעשר דהא מופרשת כבר לא מצינא קרינא כו' ולא תרומת מעשר ותרומה גדולה ולא חלבו כו' דהא אזלה מיניה תרומת מעשר ומשום הכי חייב בתרומה גדולה:

ולי נראה לפרש באופן אחר קצת דזה ודאי כיון דהפריש מעשר חל עלה שם מעשר ולא עוד אלא ששמו טובלו לתרומת מעשר כמו דאמרינן בביצה (ד' י"ג) וכמו דאמרינן בירושלמי (בפ"ב דתרומות) מעשר ראשון שהקדימו בשבלים אסור לאכול ממנו עראי כו' אלא דקודם מירוח לא הוקבע לת"ג וכמו שהאריך בזה המ"ל שם (פ"ג דתרומות) לענין אם הוקבע לת"מ אם הוקבע לת"ג לענין שאם הקדימו בכרי והוציא הלוי ת"מ יכול הלוי לאכול קודם שיפריש ת"ג משום דעדיין לא הוקבע לת"ג וגדולה מזו כתב רבינו (פ"א מה' מעשר דין י"ג) שאין הראשון קובע לשני והוא מהירושלמי (פ"ב דמעשרות) ראשון מהו שיטבול כו' וא"כ כיון שקודם מירוח לא הוקבע רק לת"מ אבל לא הוקבע לענין ת"ג ע"כ אם הפריש תחילה תרומת מעשר לא פטרה מת"ג מטעם תרומת מעשר ולא ת"ג ותרומת מעשר מן המעשר כיון עדיין לא חל החיוב של ת"ג וע"כ כשנתמרח אח"כ חייב בת"ג כיון שלא נפטר מתחילה בעת שהפריש תרומת מעשר אבל אם מירח תחילה שכבר יש בו חיוב תרומה הפרשת ת"מ שבו פוטרת מן התרומה כיון שכבר יש עליו חיוב תרומה:

ובזה נראה לי לבאר כשהפריש ממנו עליו אבל כשהפריש ממקום אחר לא בדא והוא דעיקר הפטור תלוי בהא דתרומת מעשר דהתורה אמרה שאם הפריש בשבלים וצריך להפריש תרומת מעשר ליתן לכהן שא"צ להפריש רק תרומת מעשר ולא מעשר ותרומת מעשר וע"כ כיון שהותר לכהן לאכול התרומת מעשר אזי ממילא נפטר כל המעשר שביד לוי וע"ז אומר דדווקא אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה וע"כ כיון שנפטר מתרומה מחמת שא"צ ליתן לכהן רק תרומת מעשר ולא תרומה ות"מ ממילא נפטר המעשר ראשון מתרומה אבל אם היה קודם מירוח שאכתי לא נתחייבה בתרומה ע"כ לא נפטר בשעת הפרשת הת"מ מתרומה כיון שלא נתחייבה בתרומה ע"כ חייב וכמו שביארתי:

וע"כ אומר בשמירח ואח"כ הפריש תרומת מעשר שבו אבל אם הפריש תרומת מעשר ואח"כ מירחו לא בדא וע"ז אומר כשהפריש ממנו עליו אבל אם הפריש ממקום אחר לא בדא (פי' דווקא כשהפריש מזה גופא וע"כ כיון שהותר הכהן לאכול משום דתרומת מעשר אמרתי לך ולא ת"ג ותרומת מעשר מן המעשר ע"כ הותר כל המעשר ראשון אבל אם הפריש ממקום אחר דהיינו ממקום שנתרמה תרומה גדולה ואח"כ הפריש תרומת מעשר על זה א"כ אוכל הכהן התרומת מעשר שנתרמה תרומה גדולה וא"כ לא נפטר המעשר ראשון נמי מת"ג דהא הכהן אכל תרומת מעשר שנתרמה תרומה כיון שהפריש ממקום אחר על זה ואינו פטור רק אם נותנם מזה המעשר שהקדימו בשבלים וע"כ כיון שהכהן מותר לאכול מצד שתרומת מעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ות"מ מן המעשר ע"כ הותר כל המעשר ראשון וזהו דווקא אם אוכל הת"מ שהפריש מזה גופא ולא אם אוכל ת"מ ממקום אחר שהופרש כהלכתו תרומה תחילה וע"כ שאר המעשר חייב בת"ג ודוק: