נועם ירושלמי על חלה א:א:יד

שם תמן תנינן איזו מין במינו החטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין. השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים ור' יוסי אמר סתם (פי' לא משום ר' יוחנן ר' יונה אמר בשם ר' יוחנן תמן בנשוך וכאן בבלול (פי' דהא דתנן ומצטרפין זע"ז מיירי בבלול. והא דתנן החטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין כו' מיירי בנשוך ואיפשר לומר דהא דאמר ר' יוסי אמר סתם ר' יונה אמר בשם ר' יוחנן משום דאיפשר לומר דהא דמחלקינן בין נשוך לבלול היינו דווקא אי אמרינן דחיבור של נשוך אינו דבר תורה אבל אי אמרינן דחיבור של נשוך הוא ד"ת אין נ"מ בין בלול לנשוך ע"כ אמר ר' יונה אמר בשם ר' יוחנן והוא כמו דאמרינן (פ"ג דחלה) אתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אמר הנשוך תורה. רשב"ל אמר אין הנשוך תורה. וע"ז אומר דאעפ"י שר' יוחנן סובר דהנשוך תורה. אעפ"כ לענין אם נתערבו חטין עם שעורים יש נ"מ בין נשוך לבלול ועיין לקמן בירושלמי (רפ"ד דחלה) אית תנא תני כל המינים מצטרפים זע"ז. על דעתי' דהך תנא מה בין נשוך מה בין בלול (פי' כיון דהך תנא ברא סובר שכל המינים מצטרפים. וא"כ מהו החילוק בין נשוך בין בלול כו' משום דאי אמרינן דאין כל המינים מצטרפים יש חילוק בין נשוך לבלול דבנשוך אין כל המינים מצטרפים. אבל בבלול מצטרפים):

שם תני ר' חייא וכולן שבללם תבואה קמחים ובצקות מצטרפין כו' מהו שילקו על חלתן ד"ת ר' יונה בשם שמואל ר' יוסי ר' אבהו בשם רשב"ל אין לוקין על חלתן דבר תורה (פי' אפי' בבלול נמי אין לוקין על חלתן ד"ת. וכמו שאומר לקמן דשני דברים רבים על דבר א' ומבטלין אותו) אמר ר"י ב"א רשב"ל כדעתי' דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטלו זא"ז ורשב"ל אמר ביטלו זא"ז (פי' דרשב"ל לטעמי' שאומר בזבחים (ד' ע"ח) דהפיגול והנותר מבטלין זא"ז. ה"נ אין לוקין על חלתן ד"ת משום דמבטלין זא"ז). ונראה לי שסובר הירושלמי כמו דס"ד תחילה בזבחים (שם) דהא דפיגול ונותר מיירי במין בשאינו מינו. וכמו שפי' רש"י בזבחים (ד' ע"ח) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז פטור א"א שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו כו' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא (ופי' רש"י דקס"ד השתא דאפי' פיגול ונותר מב' מינים שטעמו של זה ניכר בזה נמי פטור לר"ל כגון האי בשר והאי שירי מנחה עכ"ל. ולא כמו דמסיק הש"ס דילן בזבחים (שם) אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובה כו' ופירש"י וכי קאמר ר"ל בפיגול ונותר של מין במינו דליכא למיקם אטעמא:

וע"כ אומר דר"ל לטעמי' שסובר דהפיגול והנותר מבטלין זא"ז (פי' משום דס"ל דנותן טעם ברוב לאו דאוריית' וכל א' בטל בשל חבירו אע"ג דכולם הם איסור אעפ"כ מבטלין זא"ז וה"נ ס"ל בחלה דמבטלין זא"ז אם עירב מחמשה מינים (דאל"ה מהו הדמיון הא התם הוא מין במינו אלא דהאיסורים מחולקים. אבל הכא המינים מחולקים והאיסור א'. אלא ודאי דסברת הירושלמי הוא דהביטול הוא מצד שהטעמים חלוקים. אבל לא מצד האיסורים. והא דמבטלין זא"ז אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ואינו בטל ברוב ואיפשר לומר משום דהירושל' לטעמי' דס"ל דטעם כעיקר הוא רק מדרבנן דאמרינן בירושלמי (פ"ג דערלה) ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ולפי פי' רש"י בע"ג (ד' ס"ו) הוא מחמת דהוי דרבנן:

ולפי זה אי אמרינן דהירושלמי ס"ל טעם כעיקר דרבנן א"כ לכאורה קשי' מהא דתנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה כו' ואדם יוצא בה י"ח בפסח ומסקינן בזבחים (שם) דהא דאמר ר"ל הפיגול והנותר מיירי דווקא במין במינו. אבל מיןבשאינו מינו נא בטל. ולהירושלמי ביארתי דמיירי אפי' במין בשאינו מינו מצד דשני דברים רבים על א' ומבטלים אותו. והא דקאמרינן העושה עיסה מן החטים ומן האורז חייב בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח איפשר לומר כמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ג דחלה) ר' הילא בשם רשב"ל לא שנו אלא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד. וא"כ הטעם משום שנגרר אחר החיטין ובא לידי חימוץ [ולפי"ז לא היו צריכים לדוחק שנדחק הרא"ש בסוף הלכות חלה שכתב והירושלמי שפי' הטעם משום גרירה משום דהוי קשה לי' נהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולה חיטין מ"מ כיון דרובה אורז אין בא לידי חימוץ. ואיך יוצא בה משום מצה. ולכך הוצרך לפרש הטעם דהחטה גורר את האורז וגורם לבוא לידי חימוץ. דלפי מה שביארתי דהירושלמי ס"ל דטעם כעיקר דרבנן הא שפיר דע"כ צריך לטעמא דגרירה:

וע"ז אמר ר' יוסי ולא דמיין תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבים על דבר א' ומבטלין אותו וכבר ביטלו עד שלא נעשה איסור אלו א' עשה חמש עיסיות מחמשת מינים ועירבו ואמר רשב"ל אין לוקין על חלתן ד"ת יאות (פי' אם הי' חמש עיסיות שיש בכל א' שיעור חלה. ואמר רשב"ל אין לוקין על חלתן ד"ת יאות דאז הוה אמרינן דרשב"ל לטעמי' דאיסורין מבטלין זא"ז. אבל הכא מיירי שלא הי' עדיין חיוב חלה בכל א'. וע"כ כ"ע מודו דשני דברים רבים על דבר א' ומבטלין אותו):

וא"כ מוכח מהירושלמי דאפי' אם הוא איסור א' כל שחלוקים בטעמן מבטלין זא"ז דהא אומר בירושלמי דאלו א' עשה חמש עיסיות מחמשת מינים ועירבו ואמר רשב"ל לוקין על חלתן דבר תורה יאות ופי' הוי אמרינן דרשב"ל לטעמי' דס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז. ולכאורה א"כ האיך מייתי מהא דרשב"ל דאמר הפיגול והנותר כו' דהתם האיסורין חלוקין. ולכאורה הי' איפשר ליישב כמו שהקשו התוס' בזבחים (ד' ע"ח) דהא תנן במעילה (ד' י"ז) הפיגול והנותר אין מצטרפים זע"ז מפני שהם ב' שמות. ואמר בגמ' לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן. אבל לענין אכילה מצטרפין דתני' ר"א אומר לא יאכל כו' קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וי"ל דהתם בדלא מיערב אבל הכא דמיערב בטל דאיסורין מבטלין זא"ז. א"נ הכא ללקות משום פיגול ונותר קאי אבל התם מיירי לעבור עליו משום שכל שבקודש פסול בא הכתוב כו'. ועוד התם נהי דאיסורא איכא אבל מלקות ליכא עכ"ל:

וא"כ איפשר לומר דהירושלמי ס"ל דהוי איסור א' משום כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו דהטעם בטל ברוב. אך לשיטת הירושלמי אינו מוכרח כל כך דהא במעילה (ד' י"ט) תנן הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם ב' שמות ואמרינן בגמ' אמר ר"י א"ש לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתני' ר"א אומר לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וא"כ לשיטת הירושלמי מוכרחין אנו לומר דקאי על פיגול ונותר. דהא אמרינן בירושלמי (פ"ז דפסחים הי"ב) וכן (בסוף פסחים) ר' סימון בשם ריב"ל הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים כו' וא"כ כיון דס"ל להירושלמי דהפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים. א"כ הא דתנן הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם ב' שמות קאי לענין אכילה וא"כ הוי ב' איסורין והירושלמי מייתי לה לענין חלה דהוי הכל משם א' דהיינו משום טבל לחלה:

וכן משמע בירושלמי (פ"ק דחלה) האוכל מהם כזית בפסח יצא ידי חובתו כזית חמץ חייב בה כרת ואמרינן שם אמר ר' יעקב בר זבדא זאת אומרת שלוקין על חלתן ד"ת (פי' מדמצטרפין לענין חמץ ללקות ולא אמרינן שיבטלו זא"ז) ר' ירמי' בשם ר' חייא בר ווא תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה (פי' הא דתנן שהאוכל מהם חייב כרת היינו שאכל מכל א' לבדו) א"ר יוסי אפי' תימר כזית בכולן שני' הוא שכולם לשם חמץ ופי' דכיון דהוי איסור א' ע"כ לא שייך לומר מבטלין זא"ז) מחלפא שיטתי' דר' יוסי תמן הוא אומר שני דברים רבים על דבר א' ומבטלין אותו וכא הוא אמר הכין (פי' וא"כ מוכח דס"ל דאפי' באיסור א' מבטלין זא"ז) א"ר יוסי בר בון כיני מתניתין או כזית מזה וכזית מזה (פי' או כזית מזה או מזה אלמא דאפי' באיסור א' מבטלין זא"ז):

[והנה צריך לבאר דבמאי פליגי ר"י ור"ל בהא דפליגי בהפיגול והנותר ששחקן דר' יוחנן ס"ל דלא ביטלו זה את זה ור"ל אמר ביטלו זה את זה וליכא למימר דאזלי לטעמיי' (פ"ה דפסחים ה"ד) דאתפלגון שני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התרא' על הספק רשב"ל אמר אין מקבלין התרא' על הספק וע"כ אזלי לטעמיי' דר' יוחנן ס"ל דהתראת ס' שמי' התראה ע"כ ס"ל דאין מבטלין זא"ז ולוקה משום דס"ל התראת ס' שמי' התראה ור"ל ס"ל דאינו לוקה משום דס"ל התראת ספק לא שמי' התראה וכמו דאמרינן בזבחים (דף ע"ח) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו כו' וש"מ התראת ספק לא שמי' התראה:

אך אעפ"כ אי איפשר לומר כן לשיטת הירושלמי דהא אמרינן אמר ר' אבהו בשם רשב"ל אין לוקין על חלתן ד"ת אמר ר' יעקב רשב"ל כדעתי' דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטלו זא"ז רשב"ל אמר ביטלו זא"ז כו' וא"כ כיון דאמרינן דע"כ סובר ר"ל בחלה דאין לוקין על חלתן ד"ת הא גבי חלה איסור א' וא"כ מה שייך שם התראת ס' כיון דחד לאו הוא:

ע"כ נראה לי דהטעם הוא דאזלי לטעמיי' במה דפליגי (רפ"ד דתרומות ופ"ג דחלה) דאמר ר' שמעון בן לקיש בשם חזקי' טבל בטל ברוב כו' א"ר יוחנן אין הטבל בטל ברוב וכבר ביארתי שם דמוכח כל הסוגי' שם דר' יוחנן ס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא וביארתי שם עפ"י מה שכתב הר"ן בנדרים (דף נ"ב) בענין דבר שיש לו מתירין דאינו בטל דה"ט דמין במינו לא בטיל לפי שכל שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזיקו ומשום הכי ס"ל לר"י בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חילוקם באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דשניהם עולין כלומר שכשירין לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דאזיל ר' יהודא אחר דמיון העצם אזלי רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקים באיסור והיתר אפי' מין במינו בטלי דה"ל כמין בשאינו מינו ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדר' יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו כו' וע"כ ס"ל לר' יוחנן (לשיטת הירושלמי) דדשיל"מ לא בטל מדאורייתא ור"ל ס"ל דדווקא עולין אין מבטלין זא"ז אבל לא מחמת הדמיון דשניהם היתר.

וע"כ פליגי נמי ר' יוחנן ור"ל אם איסורים מבטלים זא"ז כיון דשניהם הם מין איסור וא"כ לר' יוחנן דס"ל דהטעם דלרבנן לא בטיל משום דאזלינן אחר דמיון ההיתר וע"כ ה"ל כמין במינו וכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזיקו וה"נ כיון דשניהם איסור ע"כ אין מבטלים זה את זה וכן כתב הר"ן בספ"ז דנדרים (דף נ"ט) אעפ"י שאין האיסורים כו' מ"מ איסור באיסור הוא ודברים שהן שוים זה לזה לגמרי אין א' מהם מבטל את חבירו כו' עיין שם ור"ל סובר דלא אזלינן אחר דמיון האיסור שיהא רבנן אומרים בזה דלא בטל ואע"ג דדבר שיש לו מתירין היינו דווקא במין במינו אבל לא במין בשאינו מינו והכא אמרינן דאין לוקין על חלתן ד"ת דהיינו בבלול מחמשת המינים וא"כ אפי' לר' יוחנן נמי אין לוקין דמבטלים זא"ז:

אך זה יתבאר ג"כ עפ"י מה שכתב הר"ן דאם יש לו עכשיו היתר כי ההיא דפ' משילין (דף ל"ט) שאף מים ומלח מותרים עכשיו במקום שרגלי שתיהם שוין בה הרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח שאף עכשיו שניהם מותרים וכיון שהיתרן קרוב אי איפשר לחילוק שיש בין מין לשאינו מינו שישלימנו כו' וה"נ כיון דשניהם מין איסור א"כ הם דומים לגמרי זה לזה וע"כ ס"ל לר' יוחנן דאין מבטלין זא"ז ור"ל ס"ל דלא אזלינן אחר דמיון ההיתר וכן האיסור וע"כ ס"ל דמבטלים זא"ז וע"כ ס"ל דאין לוקין על חלתן ד"ת וע"ז אומר אמר ר' יעקב בר אחא רשב"ל כדעתי' דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטלו זא"ז ורשב"ל אמר ביטלו זא"ז והוא משום דלר' יוחנן הוי כמין במינו דעולין וע"כ אין מבטלים זא"ז:

וע"ז אמר ר"י ולא דמיין תמן זה אסור וזה אסור (כצ"ל) ברם הכא שני דברים רבים על דבר א' ומבטלין אותו וכבר ביטלו עד שלא נעשה איסור אלו א' עשה כו' מחמשת המינים ועירבו ואמר רשב"ל אין לוקין על חלתן ד"ת יאות (סי' שאומר דאין זה דומה להא דפליגי ר"י ור"ל אם איסורין מבטלין זא"ז דהא דאמר ר"ל אין לוקין על חלתן ד"ת הוא משום שכבר ביטלו עד שלא נעשה איסור אלו א' עשה חמש עיסיות מחמשת מינין ועירבו וא"ר שמעון בן לקיש אין לוקין על חלתן ד"ת יאות (פי' הי' איפשר לומר דר"ל אזיל לטעמי' דס"ל דאיסוריןמבטלין זא"ז אבל הכא כבר ביטלו עד שלא נעשה איסור שלא הוטבלו עדיין לחלה וע"כ אין לוקין על חלתן ד"ת לכ"ע]:

ולכאורה היה איפשר לומר דפליגי בזה בירושלמי (פ"ג דחלה) א"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמי' דגן רב הונא אמר טעמא דגן אעפ"י שאין רובה דגן. ולכאורה פליגי בזה דר' הילא סובר דטעם כעיקר דרבנן ע"כ אמר עד שיהא רובה דגן וטעמי' דגן דאי הוי רובה אורז היה בטל ברוב משום שסובר דטעם כעיקר הוא דרבנן ורב הונא דאמר טעמי' דגן אעפ"י שאין רובה דגן משום דטעם כעיקר דאורייתא

אבל באמת לא פליגי בזה דא"כ איך אמרינן שם מתנית' פליגא על רב הונא עירב בה שאר מינים עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן פתר לה במינים אחרים וא"כ במינים אחרים מודה רב הונא דבעי רובה דגן וטעמו דגן אלמא דהפלוגתא אי הא דאמרינן דאורז מפני שנגרר אחר חיטין ע"כ אפי' רובה אורז נמי חייב בחלה ואדם יוצא בה י"ח כיון שהוא נגרר עם החיטים וא"כ בא לידי חמץ ומצה וע"כ אמר ר' הילא דאעפ"כ בעינן רובה דבין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן בעינן רובא דגן וטעמו דגן (ואיפשר דלר' הילא לא צריך לטעמא דנגרר האורז עם החיטין. והראיה דהא הירושלמי מביא אח"כ הברייתא עירב בה שאר מינים עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן וקאמר הירושלמי דרב הונא פתר לה בשאר מינים וא"כ משמע דלרבי הילא שוה אורז לשאר מיני' דבשניהם בעינן רובה דגן וטעמו דגן (דכיון דרובה דגן בודאי הוי טעמו דגן) ורב הונא סובר דבאור כיון דנגרר אחר חיטין על כן לא בעינן כלל רובה דגן וטעמו דגן:

וע"ז קאמר הירושלמי מתניתא פליגא על רבי הילא הנוטל שאור מעיסת חטים ונותנה לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה אלמא דבטעמא לחוד סגי ולא בעינן רובה דגן והא דלא פריך מריש' דמתניתין משום דהתם קאמר העושה עיסה מן החטים ומן האורז איפשר לומר דדוקא רובה דגן אבל הכא קאמר הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לעיסת האורז משמע דרובה אורז ובטעם לחוד סגי וע"ז משני בגין ניתני דבתרא א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא מין במינו ושלא במינו בנותן טעם (פי' דטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם לחוד. דאפי' אי טעם כעיקר דרבנן מ"מ אסור לאכול בנ"ט לחוד. ע"כ נקט תחילה אם יש בו טעם דגן. אבל באמת להתחייב בחלה בעינן דווקא רובה דגן וטעמו דגן ודלא כפי' המפרש שם] והא דקאמר ר' הילא (רפ"ק דחלה) הטעם משום דאורז נגרר אחר חיטים היינו למי שאומר דטעמו דגן אעפ"י שאין רובה דגן וכמו דאמרינן הכא ר' יוסי הוה מסמיך לר' הילא שמע קלי' דר' הילא יתיב מתני ר' יוחנן טעמי' דגן אעפ"י שאין רובה דגן כו':

אבל שיטת הירושלמי נראה לי דס"ל טעם כעיקר דרבנן והכי משמע בירושלמי (פ"ו דנזיר) ר' אבהו בשם ר"י כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. התיב ר' חייא בר יוסף קומי ר' יוחנן הרי בשר בחלב לא טעם טעם ממשו של איסור ואת אמר לוקה וקבלה אמר ר' בון בר חייא קומי ר' זעירא מאי וקבלה כאינש דאמר בעל דיני' קבלי' (פי' משום דיש לדחות דשאני התם דדרך בישול אסרה תורה) עכ"פ מדמקשה לי' מבשר בחלב ש"מ דקאי אשאינו מינו וכן משמע שם מהא דמקשה על ר' זעירא דקאמר מתניתא מסייע לר' בא בר ממל כו' אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו ביין כו' מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה אלמא דר' זעירא קאמר אפי' במין בשאינו מינו ואפ"ה אמר דאין לוקין אלמא דס"ל דטעם כעיקר ולא כשיטת הש"ס דילן ודוק:

והכי משמע בירושלמי (פ"ב דפסחים ה' ד') והא תני יוצאים במצה מתובל' אעפ"י שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן סברין מימר מתובלת מתובלת אגוזים אלמא דאם אין רובה דגן אעפ"י שיש בה טעם דגן אעפ"כ בטיל ברוב וא"כ אם טעם כעיקר דאורייתא א"כ איך בטיל מין בשאינו מינו ברוב. אלא ודאי דס"ל להירושלמי דטעם כעיקר הוא דרבנן ועיין במנחות (דף כ"ג) בתוס' ד"ה תיבלה בקצח לענין מצ' מתני' כדקתני מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובתוספתא דפסחים תני כה"ג יוצאין במצה מתובלת אבל ברייתא זו לא אשכחן לא במנחו' ולא בפסחים עכ"ל. ולי נרא' שזה הברייתא שמביא הירושלמי אלא שהוא בשינוי קצת וכמו דמתרץ הכא במאי עסקינן דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה והירושלמי מביא הברייתא להדי' והוא שיהא רובה דגן עכ"פ מוכח מזה דס"ל להירושלמי דטעם כעיקר הוא מדרבנן וע"ש בתוס' ד"ה אלא כו' ודוק: