נועם ירושלמי על ביצה א:ג:ב

שם (ה"ג) ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט. רשב"ל אמר אינו לוקה שלא הותר אלא לאכילה בלבד כו' עיין מה שביארתי בפ"ח דשבת כל הסוגיא בארוכה:

[והנה בספרי ע"י (סי' י"ד) כתבתי וזה לשוני שם ובזה נדחה מה שכתב הש"א בתשובה (סי' ס"ד) על מה שכתב הג"א בשם הא"ז דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשירות אסור לשחוט בהמה ביו"ט וכתב הש"א דנ"ל להתיר במה שהטריפות מצויות כמו הכשירות בשנים הללו והוא מחמת טריפות שבריאה מחמת חומרת האחרונים כו' א"כ מדאוריי' ראוי לאכילה ומותר לשחוט ולפי מה שביארתי ליתא להא כיון דמ"מ אסור לאכול א"כ הוי ס' שקול דילמא אינו ראוי לאכילה דאע"ג דאינו ראוי לאכילה מחמת חומרת האחרונים מ"מ אינו ראוי לאכילה והכי משמע בירושלמי פ"ז דשבת וכן בפ"ק דביצה ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד:

ולכאורה קשה דהא ר"ל ס"ל בפ"ב דיומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן וכן משמע בירושלמי (רפ"ו) דתרומות מודה רשב"ל באיסורי הנאה כו' ע"ש וא"כ אמאי לוקה לר"ל במבשל נבילה הא מדאוריי' ראוי לאכילה בחצי שיעור דאינו אסור אלא מדרבנן ולאחר שיעור כדי אכילת פרס יאכל ג"כ חצי שיעור אלא ודאי כיון דמ"מ אסור מדרבנן אפי' חצי שיעור נמי ע"כ לוקה מדאוריי' שהרי בישל דבר שאינו ראוי לאכילה ועיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה הכא נמי ע"ש.

וכעת נ"ל שתלוי בזה בהא שכתבתי בספרי נ"י (ס' ד') והבאתי שם מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"ד) מה שהקשיתי על הר"ן שכתב שהנשבע לשלם ריבית דרבנן א"צ לשלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה משום סייג והקשיתי שם מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ד) בשלמא לר"ל דמפרש בחצי שיעור משכחת לה בלאו והן אלא לר"י קשי' וא"כ כיון דר"ל ס"ל דח"ש אסור מדרבנן א"כ ליתא נמי בלאו והן דהא אם נשבע שיאכל חצי שיעור דרבנן היו אומרים לו שלא יאכל כדי שלא יעבור על איסור דרבנן וע"כ מוטב לו לעבור על השבועה בשב ואל תעשה וא"כ ליתא נמי בלאו והן עיי"ש מה שתירצתי ע"ז:

והנה ראיתי להריב"ש בתשובה (ס' שצ"ח) וז"ל דברים האסורים מדרבנן לא מקרי אוכלים שאינם ראוים ואע"פ שאין דרך לאכלם מ"מ ראוים הן ומתניתין בשבועה שלא אוכל ואכל לר"נ אליבא דר"ע פשוט הוא בסתם שלא פירש חצי שיעור לא נבילות ולא טריפות דהא כיון בח"ש מוקמי למתניתין לא קשי' כלל הך דאוכלים שאינם ראוים דח"ש לר"ל מותר מה"ת ואוכלים ראוים מקרי. וע"ש בס' אבני מלואים (סי' נ"ד) דלר"ל לא צריך לומר אפילו לרבנן במפרש ח"ש נבלות אלא במפרש שלא אוכל ח"ש סתם ואפ"ה לא קשה לר"ל דהא הוי אוכלים שאינם ראוין כיון דלר"ל ח"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואוכלים ראוים מקרי

וא"כ לפי"ז לא צריכנא למה שהארכתי בספרי ע"י (שם) לתרץ דעת הר"ן דלהר"ן ניחא לר"ל דאיתא בלאו והן דהיינו אם נשבע שלא יאכל סתם או לרבנן במפרש ח"ש א"כ חל ממילא על נבילות וטריפות דאוכלים ראוי' מקרי וישנן בלאו והו:

אבל קשה לי מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ב) בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאוריי' הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתי' אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית ת"ש שבועה שלא אוכל כו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש אליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא:. דכי חרצן לגבי נזיר דמי וטעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית ש"מ והשתא אם איתא דלר"ל מיירי במפרש שלא אוכל ח"ש סתם ואינו אומר נבילות וטריפות א"כ מה מוכיח הש"ס דילמא הא דבעינן מפרש ח"ש משום דנשבע בסתם כולל כל אכילות משא"כ אם הי' אומר שלא אוכל נבילות איפשר לומר דדעתי' אמשהו דאל"ה מושבע ועומד אלא ודאי דלר"ל מיירי דוקא במפרש ח"ש נבילות דאל"ה הוי לי' אוכלים שאינם ראוי' ואיפשר דס"ל דאע"ג דח"ש מדרבנן אעפ"כ כיון דשיעור שלם אסור מדאוריי' הוי לי' אוכלים שאינם ראוי' וע"כ ודאי מיירי דפירש שלא אוכל נבילות חצי שיעור דלא הוי מושבע ועומד ואיתא בלאו והן וכמו שביארתי בת' ע"י לדע' הר"ן שישנו בלאו והן משום דהשבועה חיילא אלא שהחכמים עקרוהו:

וא"כ נתבאר לפי מה שהוכחתי מהא דשבועו' (דף כ"ב) דבעי ר"א א"כ מוכח דלר"ל אע"ג דאסור מדרבנן אפ"ה הוי אוכלים שאינם ראוים וא"כ ניחא שפיר הא דאמר ר"ל דלוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד אע"ג דר"ל סובר דחצי שיעור אסור מדרבנן אעפ"כ לא הוי אוכל נפש דהוי אוכלים שאינם ראוים:.

והנה אף שביארתי דאפי' לר"ל שסובר דחצי שיעור אינו אסור רק מדרבנן אפ"ה אם בישל נבילה ביו"ט לוקה משום דאפי' אסור מדרבנן נמי חשיב אוכל שאינו ראוי אפ"ה לענין שחיטה שאינה ראוי' אמרינן בב"ק (ד' ע"א) בשלמא למ"ד דאוריי' אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן (פי' כיון דמעשה שבת דרבנן לא הוי שחיטה שאינה ראוי') וכן אמרינן בחולין (דף כ"ט) מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כסוי כו' אלמא אע"ג דאסור מדרבנן אפ"ה הוי שחיטה הראוי' התם שאני דלא בעינן רק שהשחיטה תתיר באכילה וע"כ כיון דמדאורייתא מותר וא"כ הועילה השחיטה לענין דאורייתא ע"כ הוי שחיטה ראוי' וע"כ אין להקשות מזה לר"ל דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן א"כ אפי' טריפה דאורייתא הוי שחיטה ראוי' דהיינו ע"י ח"ש. אך זה אינו דהתם בעינן שחיטה ראוי' שהשחיטה תתירתו וא"כ לענין ח"ש לא התירה השחיטה דהא אפי' אבר מן החי צריך שיהא כזית כמו דאמרינן בחולין א ק"ב) אבל הא דכתיב ביו"ט אך אשר יאכל לכל נפש היינו שתהי' ראוי' אכילה ממש. וע"כ לוקה על נבילה לר"ל אף דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן

ובספרי נ"י (ס' ו') תמהתי על הפמ"ג ביו"ד (ס' כ"ה ס"ק כ"א) שכתב הב"ח דס' טריפה פטור מכיסוי משום דלא קרינן בי' אשר יאכל דלא מיבעי' למ"ד דס' דאורייתא אסור מה"ת א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' להר"מ דמדרבנן הוא דאסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי ג"כ בכלל לאו דלא תסור וא"כ לא קרינן בי' אשר יאכל וע"כ אפי' אם הוא אסור מדרבנן אפ"ה פטור מכיסוי:

וכתבתי שם שהוא תמוה דהא אמרינן בחולין (ד' פ"ה) אמר ר' חייא ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ור"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואפ"ה אמרינן בפ"ב דחולין (ד' כ"ז) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו הוא שחיטתו וליבעי כיסוי אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומדרבנן הוא דאסור אפ"ה בעי כיסוי ולא אמרינן דלא קרינן בי' אשר יאכל והכי אמרינן בחולין (ד' כ"ו) לא מבעי' קאמר לא מיבעי' צא טרוף דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כיסוי קמ"ל כאשר צויתיך אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואע"ג דמדרבנן אסור לאכול אפ"ה היא שחיטה ראוי' ובעי כיסוי:

והנה כעת אוסיף לבאר והוא דלכאורה איפשר לחלק דס' טריפה דאורייתא אע"ג דס' מה"ת הוי מדרבנן אעפ"כ איפשר לומר כיון דרבנן חששו דלמא הוי טריפה ואם הוא טריפה דאורייתא א"כ לא הוי בכלל אשר יאכל משא"כ אם הוא מותר מה"ת בודאי רק רבנן אסרוהו ע"כ הוי כלל אשר יאכל כיון דמה"ת ודאי מותר וע"כ נ"ל להוכיח דאפי' ספק דאורייתא אפ"ה חייב בכיסוי דהא תנן בחולין (ד' פ"ו) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם חייב לכסות בינם לבין עצמם פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואים אותן אסור לשחוט אחריה' בינם לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרי' ואמרינן שם ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' אלא רבנן אכולה מילתא פליגי ונטרי לי' לר"מ עד דמסיק לה למילתא והדר פליגי עילוי' בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ש אמר ר' יעקב א"ר יוחנן מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבילה ומ"ש אמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים כו' וא"כ חזינן דאע"ג דשחיטת חש"ו הו' ספק שחיטה מה"תואפ"ה רבנן אוסרים לשחוט אחריהם דילמא שחטו שפיר אע"ג דמ"מ הוי ספק טריפה ואינה ראוי' לאכילה אפ"ה אסור לשחוט אחריהם וכ"ת דמ"מ בכיסוי כיון דכתיב לא יאכל וא"כ ספק טריפה דאורייתא לא הוי בכלל אשר יאכל זה אינו דהא חכמים פליגי ארישא ומחייבי בכיסוי הדם ואע"ג דהוי ספק בשחיטה ולכאורה הי' להש"ס לתרץ דבסיפא לענין אותו ואת בנו דהטעם הוא משום דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ע"כ בשחיטת חש"ו דהוי ספק אפ"ה אסור לשחוט אחריהם משום דילמא שחטו שפיר והוי שחיטה ראוי' אבל ברישא כיון דילפינן שצריך שתהא שחיטה ראוי' מדכתיב אשר יאכל וכמו דאמרינן בחולין (ד' פ"ה) ור"ש אשר יאכל כתיב וכתבו התוס' אבל אם לאו אשר יאכל מזביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לזביחה כמו שחיטה לטביחה וא"כ כיון דילפינן מהא דכתיב אשר יאכל וא"כ אפי' ספק טריפה או ספק שחיטה דהיינו של חש"ו פטור מלכסות כיון דמ"מ אינה ראוי' לאכילה וע"כ לא פליגי רבנן ברישא אלא ודאי דאע"ג דכתיב אשר יאכל אפ"ה כיון דהוי ס' אולי שחטו שפיר אע"ג שסוף כל סוף אסור לאכול והוי ספיקא דאורייתא ואפ"ה מחייבי רבנן בכיסוי וכמו דאמרינן שם רבנן אכולי מילתא נטרי לר"מ עד דמסיק ליה למילתא והדר פליגי עילוי' וא"כ מוכח דלא כמו שכתבו הפמ"ג והב"ח דספק טריפה פטור מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ודו"ק.

ובזה יתיישב מה שהקשיתי בספרי נ"י על התוס' בחולין (ד' פ"ג) בד"ה במוקדשין מ"ט לא בקדשי מזבח נמי קא מבעי' כדמוכח הסוגי' ואע"ג דהנוחר והמעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקה וגבי כיסוי הדם לא כתיבה שחיטה אלא שפיכה עכ"ל וכתבתי שם בספרי נ"י (ס' ו') דמה שכתבו התוס' דלא כתיב שחיטה אלא שפיכה משמע דאי הוי כתיב שחיטה אע"ג דמשתרי באכילה אפ"ה לא הי' חייב בכיסוי משום דנוחר ומעקר לא מקרי שחיטה וקשה לי דהא כתבו התוס' ביומא (ד' ס"ב) ובחולין (ד' פ"ה) ד"ה עגלה ערופה אינה משנה דאמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עירוף ופטור לר"ש משום דלא חזי לאכילה ולרבנן חייב משום דעריפתה זו היא שחיטתה

ובירושלמי (פ"ט דסוטה) אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפי' ערפה חייב ר' יעקב בר' אחא כו' בשם רשב"ל אפי' לדברי ר"מ ערפה פטור (פי' דאמר ר' ינאי דלדברי ר"מ דקא סבר דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ע"כ אפי' ערפה נמי חייב משום אותו ואת בנו דעריפתה זו היא שחיטתה וכן אמרינן (בפ"ג דסוטה) חד סב שאיל לרבנן דקיסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה אמרין לי' ולאו מתניתא השוחט ונמצאת טריפה א"ל מה אנן בעיין טריפה ואתון מייתינן לי' שחיטה אמרין לי' לא כן אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפי' ערפה חייב אלמא דאמרינן עריפתה זו היא שחיטתה ואפילו באותו ואת בנו דכתיב שחיטה אלא דלר"ש פטור משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' דאסור באכילה:

ומה שכתב הפ"מ שם דהרמב"ם פסק (בפי"ב מה' שחיטה) דדווקא בשוחט עגלה ערופה מיחייב משום אותו ואת בנו אבל לא בעורף עיי"ש טעה בזה דהרמב"ם נקט לישנא דמתניתין אבל לדינא מודה דאפי' ערפה חייב דעריפתה זו היא שחיטתה דהא הרמב"ם פסק בסוף ה' עבודת יוה"כ (פ"ד ה' י"ז) דאם נעשה מחוסר זמן נפסל כגון שנשחטה אמו לחולה ביוה"כ שדחייתו לעזאזל זהו שחיטתו והוא כרבא ביומא (ד' ס"ב) דדחייתו לצוק זהו שחיטתו וה"נ לענין ע"ע עריפתה זהו שחיטתה

[ וא"כ במליקת חטאת העוף דמותרת באכילה אפי' לר"ש הוי שחיטה ראוי' ואע"פ שהוא מולק אמרינן דמליקתו זו היא שחיטתו ולפי"ז מה שכתבו התוס' הטעם משום דכתיב שפיכה צ"ע:

וכעת נ"ל דהא שכתבו התוס' וגבי כיסוי הדם לא כתיבה שחיטה אלא שפיכה הוא כמו דאמרינן בחולין (ד' פ') שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר לאכילה וכתבו התוס' בד"ה דכמה כו' ואפי' שחט שני אחר שנזרק דם הראשון חשיב שחיטה ראשונה שאינה ראוי' כיון דבשעת שחיטה אכתי לא הי' ראוי' ואע"ג דלר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי היינו דווקא לאחר שנתקבל בכוס כו' וא"ת דבמרובה (דף ע"ז) משמע דשחיטת קדשים הוי שחיטה ראוי' כו' וי"ל דדווקא להחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים אית לי' לר' אושעי' דכזרוק דמי אבל לשויו שחיטה ראוי' משום דכזרוק דמי לית לי' עכ"ל. וא"כ שחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' לר' אושעי' משום דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וע"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' וא"כ בחטאת העוף דאמרינן בפ"י דזבחים (ד' ס"ד) חטאת העוף כיצד הי' נעשית עלה לכבש כו' הי' מולק את ראשו ממול ערפו ואינו מבדיל ומזה מדמה על קיר המזבח וא"כ כל כמה דלא מזה דמה לא משתרי בשר וא"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' לר"ש כמו בקדשים. וא"כ מאי פריך מוקדשים מ"ט לא:

וע"ז כתבו התוס' ואע"ג דהנוחר והמעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקה וגבי כיסוי הדם לא כתיב שחיטה ולא שפיכה (פי' והא דבעינן שיהא ראוי לאכילה הוא דכתיב אשר יאכל וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ה) דאם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לטביחה כו' וא"כ כיון דגמרינן מהא דכתיב אשר יאכל ע"כ אע"פ דהשתא לא חזי לאכילה מ"מ אתי לידי אכילה ולא דמי לשחיטה שאינה ראוי' דבעינן שתהא ראוי' בשעת שחיטה וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ' ושם) דלהחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אית לי' לר' אושעיה דכזרוק דמי אבל לשויו שחיטה ראוי' משום דכזרוק דמי לית לי'. וא"כ כיון דאמרינן דמכל האוכל אשר יאכל כיון דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"כ קרינן בי' אשר יאכל וה"נ מה דכתיב אשר יאכל לענין כיסוי הדם כיון דכל העומד להזות כהזה דמי ע"כ קרינן ביה אשר יאכל ובעוף לא כתיב שחיטה דנילף שחיטה מזביחה מדכתיב טבוח טבח והכן דלא דמי שפיכה לשחיטה כמו שכתבו התוס' אלא מדכתיב אשר יאכל וע"כ הוי בכלל אשר יאכל וע"כ פריך הש"ס במוקדשים מ"ט לא וזהו כוונת התוס' ודו"ק:

וע"כ אמרינן התם הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ולפרקינהו ולכסינהו כו' וכתבו התוס' ותימא מנלן שצריך לפדותו ולחייבו בכיסוי כו' וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו לכשיפדה הוי למפרע שחיט' ראוי' א"כ לכסינהו ואפי' קודם פדי' ועוד דאית לי' לר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי והוא כמו שביארתי כיון דילפינן מהא דכתיב אשר יאכל ע"כ כיון דעומד לפדות כפדוי דמי ואתי לידי אכילה ע"כ קרינן בי' אשר יאכל ודו"ק]: