נועם ירושלמי על בבא מציעא ה:א:ב

מתני' איזהו נשך ואיזהו תרבית איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרים וסאתים חיטים בג' מפני שהו' נושך ואיזהו הרבות המרבה בפירות כו' ובגמ' א"ר ינאי זהו רבית שיוצא בדייני' בעו קומי ר' יוחנן ריבית מהו שיצא בדיינים אמר לי' אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ופי' הפ"מ אם אנחנו נוהגין כזאת אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ולהגזים הדבר אמר כן דס"ל לר' יוחנן אפי' ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"נ יש לפרש דבדרך המי' ודחי' השיב להן אם מזו אתם שואלין ומסתפקים ואם אשיב אני לכם אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום מה שיענו בדבר זה וכלומר דמה אתם מסתפקין בדבר ודאי יוצאה בדיינין:

ולי נראה דר' יוחנן סובר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכמו שאבאר והוא דאמרינן בתמורה (ד' ו') א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי והשתא דשנינו כל הני שינויי דאביי ורבא במאי פליגי בריבית קצוצה קמיפלגי וכדר"א דאמר ר"א ריבית קצוצה יוצאה בדיינים אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ר' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"ל התם בסברא פליגי בקראי פליגי ולשיטת הירושלמי הוא דתלי בהא דאם כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני והירושלמי סובר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דתרומות) ר' חמא בר עוקבא בשם ריב"ח מן מה שעובר בל"ת. וכן משמע בירושלמי (רפ"ה דנזיר) תמן תנינן ריב"י עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים חזקי' אמר לשוגג בל"ת ולמזיד בל"ת (כצ"ל) כו' ופריך אח"כ דאיך לוקה ומי קדשי כו' הקדיש בכור עולה לגבי מזבח אפי' לדמים לא קדוש הקדיש בעל מום למזבח אפי' בתמורה לא קדשה ועיין בספרי נ"י (ס' כ"ז) שתמהתי ע"ז דהא בעל מום קדוש בתמורה ועיי"ש שהגהתי הקדיש בעל מום למזבח אפי' לדמים לא קדשה. ועיין בספרי עצת יהושע שהגהתי שם אפילו לתמורה לא קדשה (פי' שאם הקדיש בעל מום למזבח אפי' לתמורה לא קדיש ומלבד שאינו קדוש ליקרב אלא אפי' לתמורה לא קדיש מחמת שאינו קדוש קדושת הגוף) וא"כ אינו עושה תמורה אלא במקדיש בעל מום עובר ופריך ומחוור הוא למכות (פי' הא אין לוקין) ומשני תיפתר במקדיש תמימי' לבדק הבי' ריב"י בשיטת אביו הקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה בל"ה מניין כו' (פי' וע"כ ניחא דאיפשר שיהי' מלקות בקדשים כגון שהקדיש תמימים לבדק הבית ועובר בל"ת) ובזה יש חילוק בין תמורה לקדשים דבתמורה לוקה אפי' בשוגג משא"כ בקדשים והקשה הק"ע דמאי פריך דבמקדיש בכור לא קדיש הא אמרינן בערכין (ד' כ"ט) דאיכא לאו וא"כ איפשר שיהיו מלקות אפי' לא קדיש וכן הקשה בהא דמקדים בעל מום עיין שם אך דזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דתמורה (ד' ה') לענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומה שתירצתי שם דהטעם הוא משום דלא קדוש א"כ הוי לאו שאין בו מעשה ולא לקי משום דאין בו מעשה. והא דלקי על תמורה הוא כמו דאמרינן בתמורה (ד' ב') אמר ר' יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור כו' לא תיתני מימר משו' דבדיבורו עביד מעשה וא"כ אם קדוש עשה מעשה אבל אם לא קדוש לא עשה מעשה וא"כ אינו לוקה אך א"כ לישני דסבר כר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כמו דאמרינן במכות (ד' ט"ז) ואמאי קאמר לענין המקדיש תמימים לבדק הבי' וריב"י בשיטת אביו דעובר בל"ת דלאמר לאו אמור ואמאי לא משני דריב"י בשיטת אביו דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אלא ודאי דכיון דלא מהני אי עביד לא לקי וכיון דלקי א"כ מהני:

וכן משמע בירושלמי (פ"ט דב"מ ה' י"ב) מישכנו שלא ברשות עובר על כל שם ושם שיש לו אמר ר' לא הוא גרם לעצמו על כל שם ושם שיש לו ופי' הפ"מ הוא גרם לעצמו כלומר דר' אילא מפרש ומדייק לפי שהוא גרם לעצמו זה שנכנס למשכנו שלא ברשות ב"ד ולפיכך אם לא מחזיר עובר על כל שם ושם שיש לו שאילו לא נכנס בעצמו אלא ע"י שליח ב"ד אעפ"י שאם לא החזיר עדיין הי' עובר השב תשי' וכו' מ"מ לא עבר על לא תבוא לביתו והוא גרם לעצמו כשלא יחזיר לעבור בשמות האלו.

ולי נראה דהא דקאמר הוא גרם לעצמו לעבור על כל שם ושם שיש לו הוא כמו דאמרי' בתמור' (ד' ו') והרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום שאני התם דאמר קרא השב תשיב וכתבו התוס' דפריך לרבא דלא מהני א"כ אם משכנו שלא ברשות מניין דחוזר ונוטלה דמהני תפיסתו ת"ל השב תשיב. ולאביי הכי פי' אין לי אלא דצריך להחזיר כלל אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשותמניין דצריך להחזיר לו כלל כיון דאי עביד מהני ולא מחזיר ת"ל השב תשיב. וע"ז קאמר דעוב' בכל הלאוין ע"ז אמר אמאי עובר נימא דלא מהני ולא תועיל לו תפיסתו ע"כ אומר והוא גרם לעצמו (פי' מחמת שרוצה לעבור על מה דאמר רחמנא וע"כ מועיל מה שמשכנו שלא ברשות וכמו דאמרינן בירושלמי ואם מחזיר הוא לו לאיזה דבר ממשכנו כו' פירש רבי שמא הבוא שמיטה וישמיט או שמא ימות הלה ונמצאו מטלטלין ביד היורשין):

ולפי מה שביארתי הא שאומר אמר ר' לא הוא גרם לעצמו בזה יתבאר הא שהבאתי הירושלמי בספרי נחלת יהושע (ס' ז') ובספרי נועם ירושלמי (פי"ג דשבת) בעון קומי ר' בא האיך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אוף הכא לא יצא ידי קרעו אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר אמר לו תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו א"ר יוסי ואפי' תמן את גרמת לו שאילו לא שאמרת לו שיבוא האיך הי' מתכפר לו כו' חברי' בעון קומי רבי יוסי לא כן אמר ר"י בשם רשב"י מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר המוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח עכ"ל:

והנה הירושלמי הזה צריך ביאור ובספרי נ"י (דרוש ז') הארכתי בזה ותמהתי שם על פי' הק"ע. וביארתי שם הירושלמי וכן ביארתי בספרי א"ה ובס' שפת הנחל (דרוש ז') על אופן זה:

והנה שם ביארתי בעון קומי ר' בא האיך מה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אוף הכא לא יצא ידי קרעו שהגירסא צ"ל כן האיך מה דאת אמר השוחט חטאתו בשבת כיפר (כמו דאיתא בירושלמי ואין צריך להגיה) ומביא אחרת ואמר אוף הכא לא יצא ידי קרעו (צ"ל) יצא ידי קרעו:

והוא דהירושלמי סובר דהא דצריך להביא אחרת היינו על שבת ששחט חטאתו בשבת דעל חטאו שחטא בתחילה כבר נתכפר אך שצריך להביא אחרת על ששחט חטאתו בשבת. וזהו דווקא אם כיפר והיינו שכיפר וזורק את הדם אבל אם לא יכפר דהיינו שלא יזרוק את הדם א"כ לא תיקן וכמו דאמרי' בפסחי' (ד' ע"ג) א"ל ר"ה ב"ח לברי' כי אזלית לקמי' דר' זריקא בעא מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו מה תיקן אם עלו לא ירדו שחטו ונמצא בעל מום חייב מה תיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו וא"כ אי אמרינן דלא כיפר ולא יניחו לו לזרוק את הדם אם שחטו בשבת א"כ נמצא שלא תיקן והוי מקלקל בחבורה ופטור וכמו דאמרינן בירושלמי בעירובין (פ"י ה"ב) דתני כל המקלקלין פטורין חוץ ממבעיר והעושה חבורה. בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אינו צריך לאפר. אמר ר' יוחנן והוא שיהא צריך לדם או לאפר וא"כ אם לא כיפר א"כ לא תיקן. ואם לא יזרוק את הדם אם עלו ירדו וכמו דאמרינן בזבחים (ד' פ"ד) ר' יהודה אומר שנשחט בלילה ונשפך דמה ויוצא חוץ לקלעים אם עלתה תרד וא"כ אם לא כיפר א"כ לא יזרוק את הדם וא"כ אם עלו ירדו דהוי כמו נשפך הדם (וכן פסק הרמב"ם כר' יהודה) וא"כ לא יתחייב ע"ז חטאת והירושלמי לא סבר כשיטת הש"ס דילן דמסיק בפסחים שתיקן להוציא מידי נבילה או מידי אבר מן החי דזה לא הוי תיקון לשיטת הירושלמי. ולא סבר לה כהך ברייתא דתני' השוחט בשבת בחוץ כו' חייב שלש חטאות:

והנה שם ביארתי דהירושלמי סובר דאי אמרינן לא כיפר א"כ לא תיקן ואינו חייב ע"ז חטאת. והירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דמסיק בפסחים (ד' ע"ג) דתיקן להוציא מידי בילה או מידי אבר מן החי דזה לא הוי תיקון לשיטת הירושלמי ולא סבר לה כהך ברייתא דתני' השוחט בשבת בחוץ חייב שלש חטאות כו':

וכעת נראה לי דהא דקאמר בירושלמי על הא דתנן השוחט ונמצא טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב אמר ר' יוחנן דר"ש היא עיין שם מה שביארתי שם דלר"ש חזי לפדותו ולהאכילו לכלבים דכיון דלא נחתא לי' קדושת הגוף סובר ר"ש בתמורה (ד' י"ז) דלא נחתא ליה קדושת דמים וגם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

וכעת נראה לי לבאר בקצרה דהא דאמר הא בגלוי חייב ר"ש היא (פי' דר"ש סובר דמקלקל בחבורה חייב כמו דאמרי' בשבת (ד' ק"ו) הא ר' יהודה הא ר"ש וכמו דאמרינן בפסחים ד' ע"ג) א"ל ר' חנינא כו' כי אזלת לקמיה דר' זריקא בעא מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכלי חייב מה תיקן (פי' דהקושי' הוא לר' יהודא ועיין בתוס' שם דהקושי' הוא אליבא דר' יוחנן דפטר מקלקל בחבורה אפי' לר' שמעון ואיפשר דהירושלמי סובר דאליבא דר' שמעון חייב) וע"ז אומר הא מני ר"ש היא (פי' שאומר דמקלקל בחבורה חייב) וא"כ הא דתני' דחייב שלש חטאות הא נמי ר"ש היא לשיטת הירושלמי אבל אליבא דר' יהודה בעי תיקון:

וא"כ לר"י אי אמרי' דלא כיפר לא עבר עביר' שיהא חיי' עלי' חטאת ואעפ"כ אמרינן דכיפר ומביא אחרת אוף הכא יצא ידי קרעו משום דהי' סובר דהטעם דהקורע על מתו פטור הוא משום דאמרו חכמים שלא יצא ידי קרעו דאם יצא ידי קרעו יהא מתקן ויהי' חייב חטאת וע"כ אמרי דלא יצא ידי קרעו וע"ז בעי קומי ר' בא כמה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ע"ז ששחט בשבת ולא חששו לזה שא"כ יחלל שבת במה ששחט בשבת דהוי מתקן דהא יזרק הדם וראוי הבשר לאכילת כהנים ג"כ ואמאי נימא דלא כיפר ולא יזרק הדם וא"כ לא יהי' ראוי לאכילה אלא דלא חששו לזה ואעפ"כ כיפר וא"כ אמאי חששו בקריעה ואמרו שלא יצא ידי קרעו כדי שלא יחלל שבת דהוי כמקלקל:

וע"ז אומר אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וא"כ אפי' יצא ידי קריעה נמי אינו חייב דמה שיצא ידי קריעה אעפ"כ לא הוי צורך בגופו של דבר (ומזה סיוע לפי' התוס' שם עיין שם):

וכעת נראה לי דאיפשר לומר דקאמר אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר היינו דההיא ברייתא דהשוחט בשבת כיפר ומביא אחרת אתי כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר ומזה סובר ר"ש דמקלקל בחבורה חייב דאפי' אמרינן חובל הוא בצריך לכלבו אכתי אין לו צורך בגופו של דבר כמו שפירש"י בשבת (ד' ק"ו) וע"כ סובר ר"ש דמקלקל בחבורה חייב וא"כ אפי' אי אמרינן דלא כיפר ולא יזרק הדם אפ"ה חייב. וע"כ אמרינן דכיפר ומביא אחרת ומתניתין דהכא אי אמרינן דיצא ידי קריעה חייב דהוי מתקן ע"כ אמרו דלא יצא ידי קריעה בכדי שיפטור מחטאת (והא דקאמר ר"ש היא עד שיהא לו צורך בגופו של דבר הוא דמזה למד ר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב):

וע"ז אמר לו תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו ופירשתי בספרי נועם ירושלמי (שם) דתמן הוא גרם לעצמו (פי' דתמן הוא גרם לעצמו במה ששחט בשבת וא"כ נא חכמים גרמו לו אלא שהוא גרם לעצמו וע"כ לא חששו רבנן לזה אם יזרוק אבל הכא את גרמת לו (פי' שמחמת מצות קריעה שהוא מדרבנן יתחייב חטאת וע"כ לא רצו חכמים שמחמת מצית קריעה שהוא מדרבנן יתחייב חטאת וע"כ אמרו שלא יצא ידי קריעה כדי שלא יגרמו לו לחלל שבת ובנחלת יהושע פרשתי באופן אחר עיי"ש)

אבל עדיין אינו מבואר דקאמר תמן הוא גרם לעצמו דכיון דאין חכמים גרמו לו ע"כ לא יחושו לתקנתו ע"כ נראה דהא דקאמר תמן הוא גרם לעצמו הוא כמו דאמרינן לקמן אמר ר' לא הוא גרם לעצמו על כל שם ושם שיש לו (וכמו שביארתי דהממשכן שלא ברשות חייב הואיל והוא גרם לעצמו לעבור על דברי תורה ע"כ הוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי וע"כ אהני מעשיו שיהא קונה למשכון שמחזיר הכר בלילה כו' וכן לענין שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ושלא תשמטנו שביעית:

וע"ז אומר הכא המן הוא גרם לעצמו (פי' לעבור על מה דאמר רחמנא ואף שחטא בשוגג אעפ"כ אהני מעשיו כמו במזיד לענין מלקות כן בשוגג לענין חטאת וע"כ אמרינן דכיפר ומביא אחרת עלי' וכמו בשחיטה דהשוחט בשבת הוי שחיטתו כשירה והא דאסור לאכול בו ביום היינו מדרבנן ואמאי נימא דלא הוי שחיטה כלל וא"כ יהי' מקלקל לפי מה שביארתי דהירושלמי סובר דזה לא הוי מתקן להוציא מידי נבילה או מידי אבר מן החי וא"כ לא תהא שחיטתו כשירה (ומה שתירץ הש"ך בחוה"מ (ס' ק"ח) דזה לא הוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מחמת שהוא רק מחמת שהוא שבת אבל אם הי' עושה כן ביום אחר הי' מועיל ע"כ לא הוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כבר הקשה ע"ז הקצה"ח דא"כ מאי פריך הש"ס בתמורה (שם) מהא דמקדיש תרומה לביכורים דהא אם לא הי' מקדיש הי' תרומתו תרומה) וא"כ בשחיטה נמי נימא דלא הוי שחיטתו כשירה והוי מקלקל אלא ודאי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וע"כ הוי שחיטתו כשירה וחייב חטאת אם שגג בשוגג וה"נ אם שחט חטאתו בשבת אמרינן ג"כ דכיפר ומביא אחרת והוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וע"כ אהני מעשיו וכיפר ומביא אחרת וע"ז אומר תמן הוא גרם לעצמו (והוא כמו דאמרינן גבי משכון הואיל והוא גרם לעצמו עובר על כל שם ושם שיש לו) אבל הכא את גרמת לו (פי' בקריעה א"כ מדאורייתא דליכא מצות קריעה לא עבר עבירה כלל דהא הוי מקלקל וא"כ כל העבירה הוא רק מחמת החכמים שתיקנו מצות קריעה בהא לא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דהא אדרבא חכמים צריכין לתקן שלא יהא קריעה בכדי שלאיבוא לידי חיוב חטאת וע"ז א"ר יוסי ואפי' תמן את גרמת לו שאלולי אמרת לו שכיפר (כצ"ל) האיך הי' מתכפר לו (פי' שאמר לו שאעפ"י שהוא גרם לעצמו ובדאורייתא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני היינו מדינא דאורייתא אמר רחמנא דאעפ"כ אי עביד מהני אעפ"כ כל מה דאיפשר למיעבד דהיינו שלא יזרוק הדם צריך למיעבד וכמו בקריעה שאמרו דלא יצא ידי קריעה בכדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת אלא ודאי צריך לומר כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר והוא כמו שביארתי בספרי נועם ירושל' דמתניתין אתי כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וע"כ פטור בקריעה לא מחמת דלא יצא ידי קריעה אלא דאפי' יצא ידי קריעה לא הוי צורך בגופו של דבר (או כמו שביארתי כעת דהברייתא דתני' כיפר ומביא אחרת אתי כר"ש דאמר עד שיהא לצורך בגופו של דבר ומזה מוכח דמקלקל בחבורה חייב וכמו שפירש"י בשבת (ד' ק"ו) וע"כ אפי' לא יזרוק הדם ויהי' מקלקל אעפ"כ יהי' חייב חטאת וא"כ אמאי יאמרו רבנן דלא כיפר (פי' שלא יזרוק הדם כיון דבין כך ובין כך יתחייב חטאת ע"כ אמרו רבנן דכיפר ומביא אחרת):

וכעת נ"ל דאם הא דהקשה דנימא דלא כיפר היינו לא יזרוק הדם א"כ קשה דזה בודאי אי מיירי קודם זריקה הא אמרינן בשבת (ד' כ') ואם הי' שבת לא יזרק וא"כ בע"כ צריך לומ' דמיירי שכב' זרק ע"כ נראה לי דהקושי' הוא דיאמרו חכמים לא כיפר וכמו דאמרי' לא יזרוק ואם זרק לא הורצה גבי נטמא הדם אע"ג דטומאת משקין דרבנן אלמא דחכמים יכולים לבטל המצות זריקה וצריך להביא אחרת וה"נ אמרו שלא כיפר דהיינו דלא הורצה זריקת הדם):

א"כ נתבאר מכל זה דשיטת הירושלמי הוא כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני:

ועוד לפי מה שביארתי בב"ק (פ' מרובה) דלשיטת הירושלמי שסובר דיאוש קונה וא"כ צריך לומר דהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר מיירי קודם יאוש דאי לאחר יאוש אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר כמו דפריך בב"ק (ד' ס"ח) וביארתי שם שקנאו ע"י שינוי השם ואע"ג דשינוי השם אינו קונה אלא לאחר יאוש ביארתי שם דכיון שנתייאש אח"כ מהני שינוי השם למפרע כמו שכתב הקצה"ח.

[והנה בס' נתיבות המשפט כתב דהא דאמרינן בתמורה (ד' ו') אלא במאי קמיפלגי אביי ורבא בשינוי קונה וא"כ אי מיירי בשינוי מעשה הא רבא הוא דאמר בב"ק (ד' ס"ח) אמר רבא כו' ומי איכא למ"ד שינוי מעשה אינו קונה והנתיבות כתב שהוא לענין שינוי השם דלאביי קונה ולרבא אינו קינה עיין בנתיבות (בחוה"מ הלכות גזילה) וא"כ כיון דפליגי אביי ורבא בשינוי השם אי קני או לא דלאביי קני ולרבא לא קני וא"כ מוכח דהירושלמי סובר דשינוי השם קונה וא"כ מוכח דשיטת הירושלמי הוא כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי:

וכן מוכח מהא שביארתי בספרי נועם ירושלמי בב"ק דהירושלמי סובר כרב בב"ק (ד' ק"ז) אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה חומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון וכן איתא בירושלמי (רפ"ז דשבועו') הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים ולא היתה עומדת באבוס (כצ"ל) (פי' דאל"ה הוי בעיני' ולא קני ליה שבועה) והוא שסובר כמו דאמר רבא בב"ק (שם אמר רבא מסתברא מילתי' דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותי' דמרי' קאים פי' שם לא קנאתו שביעה) כבר גזלתו שבועה וא"כ מוכח מזה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ואע"ג שהתוס' כתבו בתמורה (ד' ו') לענין אם נשבע שלא לגרש ואח"כ עבר וגירשה דלא פליגי אביי ורבא בזה שכיון שהוא בדה את האיסור ע"כ לא הוי בכלל כל מילתא לא תעביד אי עביד לא מהני התם הוא שנשבע שלא לגרש על להבא ועבר וגירשה לא הוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כיון שהוא בדה את האיסור. אבל לענין לקנות בשבועת שקר ועבר אמימרא דרחמנא ואפ"ה קונה וא"כ מוכח מזה ששיטת הירושלמי הוא כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולהש"ס דילן לית הילכתא כותי' דרב בזה וכמו דאמרינן בב"ק (שם) א"ל רמי בר חמא לר"נ מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך כו':

וא"כ כיון שנתבאר שהירושלמי סובר כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ע"ז אומר בעי קומי ר' יוחנן רבית מהו שיוצא בדיינין אמר לו אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום (פי' דאם נאמר שיצא בדיינין א"כ הוי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום והוא משום דלשיטת הירושלמי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני כמו שביארתי:

והא שביארתי שבמשכנו שלא ברשות איכא מלקו' היינו להרמב"ם שכתב דאם חבל שלא ברשו' אם לא קיים המעשה כגון שנשרף לוקה עיין בקצה"ח בחוה"מ (ס' צ"ז) ועוד דהא דאמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי מוכח מזה דאפי' בלאו שאין בו מלקו' נמי אי עביד מהני דאל"ה אינו עובר ועי' בר"פ הגוזל ומאכיל שביארתי נמי שיטת הירושלמי דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין ומבואר מה שאמר אם מזה אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ועוד יש בזה לקמן (פ"ג דב"ב ה"ג) אם בזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ושם יתבאר):

עוד שם בירושלמי מודה ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים מגבין לי' והנה הפ"מ פירש מודה ר"י אע"ג דס"ל דיוצאה בדיינין מודה הוא שאין זוקק לחבירו ולגבות בו הקרן קאמר דלא מחמיר אלא בריבית שאפי' נתן מוציאין מידו ומ"מ הקרן גובה אלא דאין לשטר של ריבית כח השטר דלא הוי אלא כמלוה כו' וכל דבריו דחוקים ועוד שביארתי שר' יוחנן סובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין:

ע"כ נראה לי לבאר דהא דקאמר ומודה ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו והוא משום דשיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן בבבא מציעא (ד' ס"ז) דאמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיני' אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן כו' מאי טעמא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא הוי אבק ריבית ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין וא"כ לשיטת הירושלמי לר"י דסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין (וכן הוא שיטת הש"ס דילן לר' יוחנן כמו דאמרינן בב"מ (ד' ס"א) אמר ר' אלעזר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ר' יוחנן אמר אפי' ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כו' וא"כ אם הי' למלוה שני שטרות ונתן על א' ריבית ופרע את השטר וא"כ אי אמרינן דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא וא"כ הוי אמינא דגובה בשטר השני: וע"ז קאמר מודה ר' יוחנן שאין שטר א' זוקק לחבירו (פי' דלא אמרינן דכיון שפרע את הריבית אם כן השטר השני הוא בשלימות וצריך לפרוע) ע"ז קאמר דאין זוקק להשני לפרוע (או איפשר שצריך להיות שהשטר זוקק לחבירו) פי' שיכול לזכות בהשטר השני הריבית שנתן לו בעד השטר הראשון וכמו דאיתא לקמן בירושלמי (ה"א) חד בר נש אשאל לחברי' דינרין אשרוני' גו ביתי' א"ל הב לי אגר ביתי א"ל הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' בא בר מינא א"ל וקים לי' מה דהוי חמי מישרי [והרא"פ מביא הגירסא ויפה לו מה דהוי חזי למישרא וכתב הרמב"ן ע"ז הביא הפ"מ שם דר' אבא בר מינא ס"ל כמאן דאמר לקמן דסלוקי בלא זוזי לא אפוקי מיני' הוא ואנן כרב אשי קייל"ן דהוי אפוקי מיני' וע"ז קאמר דמודה ר' יוחנן דשטר א' זוקק לחבירו דאע"ג דסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין אעפ"כ יכיל לזכות בהשטר השני הריבית שנתן לו בהשטר הראשון והא דקאמר ששטר א' זוקק לחבירו הוא כמו שכתב הר' אפרים דהא דהוי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני דהיינו דווקא במשכנת' שהיא מוחזקת בידו אבל בלאו"ה סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' וע"ז קאמר דשטר א' זוקק לחבירו דאע"ג דהשני הוא שטר והוי כמו מוחזק בידו א"כ הוי אמינא דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא וע"ז קאמר דשטר א' זקוק לחבירו ובזה מודה ר' יוחנן לר' ינאי דיכול להוציא מידו מחמת השטר השני דינכה לו להרבית שנתן לו בעד השטר הראשון]:

ולפי מה שביארתי סובר ר"י דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין הוא כשיטת הש"ס דילן אליבא דר' יוחנן בב"מ (ד' סא) דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין (וזהו דלא כמו שכתב הפ"מ שהי' נראה לפרש דר' יוחנן סובר דריבית קצוצה יוצאה בדיינין) וכן הוא בבבלי (ד' סא) אלא דא"כ לא שייכא הא דלקמן מודה ר' יוחנן ונדחק שם שהירושלמי פליג על שיטת הש"ס דילן ולפי מה שביארתי סובר ר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כשיטת הש"ס דילן:

עוד שם מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין לי' ונראה לי לבאר דקאמר אליבא דר' יוחנן דריבית קצוצ' אינה יוצאה בדיינים א"כ לא הוי לאו הניתק לעשה דהא אינה יוצאה בדיינים: וא"כ איך כשר השטר לגבות בו הא העדים פסולין דבשלמא אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים א"כ הוי לגבי מלוה לאו הניתק לעשה להחזיר הריבית ואעפ"י שזהו רק לגבי המלו' אבל לא להעדי' אעפ"כ איפשר לומר כיון דהוי לאו הניתק לעשה לגבי לוה ע"כ אפי' העדים נמי אינם לוקי' וכמו שכתבו התו' בחולין (ד' פג) בד"ה הזורע כלאי' לוקה תימא דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תסיג גבול רעך דלענין כלאים כו' ויש לומר כיון דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול אין לוקין על השגת גבול רעך דניתן להישבון ועיין בט"ז בחוה"מ (ס' צז) על הא שהקשו במשכון דבעני איכא עשה אבל בעשיר דליכא עשה א"כ אמאי נא לקי וכ' הט"ז כיון דהלאו כולל בין עני בין עשיר וגבי עני ניתק לעשה גם בעשיר ליכאמלקות (ועיין ע"ז בהקצה"ח ס' צ"ז מה שכתב שם) וא"כ אי ריבית קצוצה יוצאה בדייני' א"כ הוי לאו הניתק לעשה וכמו דאמרי' בב"מ (ד' סב) תנאי היא דתני' ר' נחמי' ור' אלעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עש' (ופירש"י וה"ל לאו הניתק נעשה) מאי קום עשה לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו וע"כ אי אמרינן דריבית קצוצה יוצאה בדיינין ע"כ כיון דהוי לאו הניתק לעשה ע"כ העדים נמי לא לקי וע"כ העדים כשירים אבל לר' יוחנן שסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ לא הוי לאו הניתק לעשה וא"כ אם השטר קיים לא יגבה וכמו שהקשו התוס' בב"ק (ד' ל') בד"ה וחכמים אומרים גובה את הקרן משמע שגובה ע"י השטר אפילו ממשעבדי וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדי' עוברי' על לא תשימון אע"ג דאינם עידי חמס דאין מרויחין כלום הא קייל"ן כאביי בסנהדרין (ד' כז) דהאוכל נבילות להכעיס פסול כו' ותירצו דלא תשימון עליו נשך כו' במלוה ולוה וערב משמע להו ולהכי לא מפסלי:

וע"ז אומר מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין לי' (פי' דמגבין לי' אפי' ממשעבדי אע"ג שהעדים פסולים דהא עברו על לאו דלא תשימון) ואע"ג דסובר ר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ולא הוי ניתק לעשה אעפ"כ השטר כשר אפי' לגבות ממשועבדין משום דלא תשימון משמע להו במלוה ולוה וערב כמו שכתבו התוס'

וע"ז מייתי הברייתא הני ישראל שהלוה בריבית לישראל אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ולא את הריבית וכמו שכתבו התוס' דגובין את הקרן ואפי' ממשעבדי וכמו שביארתי:

והנה ראיתי להקצה"ח בחוה"מ (ס' נב) שכתב דיש חילוק בין רשע דחמס ובין רשע דאינו חמס והוא דרשע דאינו חמס צריך להיות דווקא מחייבי מלקיות להרמב"ם ורשע דחמס אפי' אין בו מלקות פסול משום דחשיד למשקר בשביל הנאת ממון ויש חילוק והפרש גדול בין רשע דחמס לרשע שאינו של חמס וע"כ רשע של חמס כיון שהוא פסול מחמת שהוא חשוד למשקר ע"כ פסול אפי' בשעה שהעיד אבל רשע שאינו של חמס שאינו פסול רק מצד גזירת הכתוב דאל תשת רשע עד אין נפסל אלא מחמת שהעיד אחר שנעשה רשע אבל מה שהעיד בשעת רשעתו כשר כיון דאינו משקר וכמו שכתב הר"ן גבי שחיטת כו' אבל עד זומם או רשע דחמס דהוא פסול משום משקר א"כ השתא דחשדינן אותו למשקר מה שהעיד אח"כ מכש"כ מה שהעיד בשעה שמשקר עיי"ש שהאריך בזה וא"כ העדים שחתמו אינם פסולים אלא לאחר שחתמו אבל לא בשעה שחתמו וע"כ סברי רבנן דגובה את הקרן משום דבשע' שחתמו כשרים היו:

[וע"כ אומר מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין בי' והא שאומר אם הי' השטר קיים דאם אינו קיים רק שהערים ראו את השטר איפשר דאינם יכולים להעיד דהטעם דהעדים אחרים מעידין על השטר הא דלא הוי מפי כתבם כתבו התוס' בב"ק (ד' צ"ח) בד"ה נכתוב לי' שטרא דלא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ולא בההיא דתנן בב"ב (ד' קס"ח) מי שנמחק שט"ח דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בכ"ד והוי כאילו אמרו הני עדים ראינום שנחקרה עדותן בב"ד כו' אבל הכא שנעשו רשעים שחתמו על שטר שיש בו ריבית איפשר דלא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד וע"כ אומר אם הי' השטר קיים דמגבין לי':

ועוד איפשר לומר דקאמר אם הי' השטר קיים משום דהא צריך לקרוע את השטר וכמו דאמרינן בב"מ (ד' ס"ב) לא מאי קום עשה לקרועי שטרא וע"ז אמר מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין לי']:

אך לפי מה שכתב הקצה"ח הי' איפשר לפרש דהא דפליגי אח"כ ר"מ ורבנן דר"מ סובר דאינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית אזיל לטעמי' שסובר דהחשוד לדבר א' חשוד לכל התורה כולה וא"כ כיון שבשעה שחתמו נעשו רשעים וא"כ פסולים לעדות מחמת שהחשוד לד"א חשוד לכל התורה כולה לדברי ר' מאיר וכמו שכתבו התוס' בבכורות (ד' ל"ו) בד"ה אימר דאמר ר"מ לחששא ואע"ג דאמר בסנהדרין (ד' כ"ו) אמר אביי אוכל נבילות להכעיס כו' ומוקים לה כר"מ וקיימא לן כוותי' היינו דווקא לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד אבל בשאר מילי לא חשוד ומיהו ר"מ דקאמר התם דעד זומם פסול לכל התורה כולה ה"נ הוי מצי למינקט אחד משאר דברים ולא נקט עד זומם אלא לאפוקי מדר' יוסי דאפי' בעד זומם נמי מכשר כו' וא"כ לר"מ דפסול משום שהוא חשוד נפסל למפרע וא"כ איפשר לומר דהא דאמר ר"מ שטר שכתוב בו ריבית קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא אה הריבית הוא משום דאזיל לטעמי' דנפסל לעדות למפרע וע"כ השטר פסול אך ממה דקאמר ר"מ קונסין אותו ואינו גובה לא את הקר ולא את הריבית משמע דמטעם קנס הוא כמו שכתבו התוספות וא הירושלמי דקאמר הני ישראל שהלוה בריבית לישראל אינו גובה ל את הקרן ולא את הריבית דברי ר"מ וחכמים אומרים גובה א הקרן ולא את הריבית הכא נמי הוא מטעם קנס וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דפסחים):

[ועוד הי' איפשר לגרוס מודה ר' ינאי שאם הי' השטר קיים דגובין לי' משום דהי' איפשר לומר דכיון דסובר ר' ינאי דריבית קצוצה יוצאה בדיינים וא"כ לא יוכל ע"י השטר לגבות ממשעבדי גם הקרן דהא ריבית קצוצה יוצאה בדיינים. וא"כ אפי' אי אמרינן דהעדים אינם פסולים אלא לאחר שחתמו ולא בשעה שחתמו מ"מ כיון שנתבטל לענין הריבית נתבטל נמי לענין הקרן דהא כבר ביארתי בב"ק (פ' מרובה) דהירושלמי סובר דאפי' נתבטל לא מחמת קרוב או פסול אעפ"כ כיון שנתבטל במקצת נתבטל בכולו וא"כ בשלמא לר' יוחנן שסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ מועיל לענין הריבית ג"כ אם גבה אבל לר' ינאי שסובר דריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ צריך לומר דכיון דנתבטל במקצתו נתבטל כולו ואיפשר לומר דר' ינאי יסבור כשיטת הש"ס דילן דנתבטל במקצתו נתבטל כולו לא הוי אלא אם נפסל מחמת קרוב או פסול וע"כ ניחא אבל לשיטת הירושלמי איך יתיישב הא דחכמים אומרים דגובה את הקרן ואינו גובה את הריבית]:

ובזה יתבאר נמי הא דאמרינן בירושלמי דבעון קומי ר' יוחנן ריבית מהו שיצא בדיינין אמר לו אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום והוא שאם נאמר דריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ לענין ריבית נתבטל לגמרי שאפי' אם נתן לו הריבית ריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ אמאי אומרים חכמים דגובה את הקרן ואינו גובה את הריבית ומשמע דאת הקרן גובה ממשעבדי וא"כ אמאי כיון שנתבטל מקצתו נתבטל כולו אלא ודאי דלשיטת הירושלמי ריבי' קצוצה אינה יוצאה בדיינין וע"ז אומר ר' יוחנן אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום והוא דלגדולי א"י דהיינו לשיטת הירושל' צריך לומר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין: