נועם ירושלמי על בבא קמא א:א:ח

שם ר' בון בר חייא בשם ר' שמואל כו' אם לא נאמ' שור הייתי למד שור מן הבור מה אם הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שור שדרכו לילך ולהזיק לא כש"כ אי מה הבור משלם נזק שלם אף השור משלם נזק שלם או מה השור משלם חצי נזק אף בור משלם חצי נזק אילו לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור או אילו לא נאמר בור הייתי למד בור מן השור (פי' וא"כ כיון דחלוקים בהלכותיהן א"כ למה לי למימר הטעמים לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים) וע"ז אומר ולמה תניתה הכא דאית ליה סגין מילין [פי' הפ"מ דהיינו כמו שתירצו התוס' יגדיל תורה כו' ולי נראה דאיפשר לומר דאית לי' סגין מילין (פי' שיש לכל אב כמה תולדות) וע"כ כיון שהם חלוקים בהלכותיהם ע"כ רוצה התנא לאשמועינן הטעמים שיש בהן דהיינו שיש בהן רוח חיים וכן שדרכן לילך ולהזיק בכדי לידע התולדות מאיזה אב הוא אם מקרן או משן ורגל או מאש או מבור ועיין בב"ק (ד' ו') הצד השוה שבהן לאתויי מאי לאתויי אבנו סכינו ומשאוכו' וכתב הרא"ש ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטור מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש כיון דאתי במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם ויש שנסתפקו בדבר ולי נראה דכל דין בור יש להם כו' הילכך נראה דעיקר תלמודא הוא מבור לחודי' כו' עיי"ש וע"כ ביאר התנא החומרות שיש בהם בכדי לידע במאי מדמינן התולדות להאבות והנ"מ הוא להלכותיהן) וכן מה שאומר אח"כ לא הרי משכב כהרי מושב כו' ולא פי' התנא והכא פירש החומרות והוא משום דאית סגין מילין וע"כ צריך לידע התולדות משא"כ במשכב ומושב דידוע הוא מה שדומה למשכב ומה שדומה למושב:

שם אמר ר' לא צריך הוא שיאמר לכל אחד ואחד והשור מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה דכתיב והמת יהי' לו תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הניי' במותו. ובש"ס דילן בב"ק (ד' נ"ג) אמרינן ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם והנה התוס' הקשו בב"ק (דף י') בד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשין משא"כ בבור כו' וא"ת למה ליה שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה כו' ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בערכין (ד' ז') ה"נ שער פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות (ד' כ"ה) ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המיתה שלו:

[והנה איפשר לומר דהא דהירושלמי ממעט אדם מדכתיב והמת יהי' לו יצא אדם שאין לו הניי' במותו הוא משום דלשיטת הירושלמי השער ג"כ אסור בהנאה ודלא כשיטת הש"ס דילן בערכין (דף ז') דאמרינן שם האשה שנהרגה כו' ואמאי אסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה אמר רב בפיאה נכרית טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר והא מיבעי' לר"י ב"ח דבעי ריב"ח ושער נשים צדקניות מהו כו' קשי' ליה לרנב"י והא דומי' דבהמה קתני מה התם גופי' אף ה"נ גופי' אלא אמר ר"נ זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ופירש"י לעולם שערה ממש ודקשי' לך איסורי הנאה נינהו לא קשי' דשער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה ש נהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כו'. אבל הירושלמי סובר כתירוצא קמא דמיירי באומרת תנו שערי לבתי כמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ו דגיטין ה"ה) ר' אלעזר שאל מתנתו כמתנת ש"מ ר' נחמן בר יעקב ארמני' מה דהיא צריכה לר' שמעון פשיטא לי' לריב"ח דתנינן תמן האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אמר ריב"ח באומרת תנו כבנתי לבתי (פי' וא"כ מוכח דהיוצא ליהרג מתנתו כמתנת שכ"מ דכיון שהאשה יוצאה ליהרג א"כ אם אמרה תנו כבנתי לבתי צריך ליתן ונקנה באמירה וא"כ אינו אסור בהנאה). וא"כ איפשר לומר דשער המת אעפ"י שאינו נהרג בב"ד נמי אסור בהנאה וע"כ אומר והמת יהי' לו ולא אדם והוא משום דאפילו שערו אסור אבל לא למעוטי פסולי המוקדשין והמת יהי' לו דשור הוא לומר שהבעלים מטפלין בנבילה בהא ליכא למעוטי אדם דהא מתחייב בכופר):