נועם ירושלמי על זרעים צ

ימותו א"כ יכולים להקריב ג"כ. וכמו דאמרינן בב"ק (דף קט"ו) אלא מעתה חטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעת' דהכי לא אפרשה. אמרי חטאת שמתו בעלי' הלכתא גמירי לה. וא"כ כיון דחכמים ביטלו לצורך שעה שלא תמות. א"כ יכולים נמי לעשות להקריב אותה. (או דלא נימא דהא דפקע ממנה הקדושה. וכמו דאמרינן בריש מעילה (דף ב') דחמש חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. היינו טעמא משום דהולכים לאיבוד ולא הוי קדשי ה' וא"כ כיון דחכמים יכולים לבטל לצורך שעה שלא ימותו. א"כ ממילא יכולים להקריב. ע"ז אומר דיכולים לבטל רק בשב ואל תעשה דהיינו שלא ימותו. אבל לא שיקרבו שזהו בקום ועשה. וע"כ אין ביכולת חכמים לבטל

ואיפשר שזהו תירוץ על ר"ג וב"ד שהתירו בשני פרקים הראשונים דאין ב"ד יכולים לבשל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין [ועוד דבשביעית (פ"ק) אמרינן דהוה הלכה למשה מסיני דאמרינן התם ר' חייא בר אבא בעי קומי ר' יוחנן ועכשיו למה הן חורשין בזקינות א"ל בשעה שניתנה הלכה ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו. (פי' כיון דעשר נטיעות הוא הלמ"מ שחורשין עד ר"ה. א"כ מוכח דבזקינות אין חורשין עד ר"ה. וכה"ג אמרינן במוע"ק (ד' ג') דידהו הוא הלכה למשה מסיני כו' וכיון דהלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקינה אסורה

וע"ז אומר דחמש חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטל מבטלין. משום דבשוא"ת יכולים לבטל. וה"נ לענין חרישה שאפי' חרישה דאורייתא הוא לר' יוחנן בעשה כמו דאיתא (רפ"ח דכלאים) דר"א אמר אין לוקין על החרישה בשביעית. ועיין במוע"ק (ד' ג') החורש בשביעית רבי יוחנן ור"א חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה. ועוד שהרי תוספות שביעית הוא רק בעשה. וכמו דאמרינן (שם) רבי יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ר"ה והכי קאמר יכול ילקה על תוס' שביעית. וא"כ איפשר לומר כיון שעיקרו הוא. עשה דהיינו שביתה. ע"כ אעפ"י שעושה מלאכה הרי הוא כמו שב ואל תעשה שמבטל ממילא לעשה דשביעית. ועיין בספרי ע"י (ס"ב) על מה שהקשו התוס' ביבמות (ד' צ') דאמרינן התם בעי לאותובך ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית כו' השתא דשנית לן שב ואל תעשה שאני הכא נמי שב ואל תעשה. והקשו התוס' דמ"ט הוי סדין בציצית שב ואל תעשה. וכלאים הוי קום ועשה. וביארתי שם שכיון שלא אסרה התורה ללבוש בגד בלא ציצית. ע"כ אם אינו מטיל ציצית בבגד הרי הוא עובר בשב ואל תעשה. וה"נ איפשר לומר שהוא מבטל מ"ע דשביתה. ויש לחלק)

ובזה איפשר לבאר מה שהבאתי בנ"י (ס' ב') הירושלמי (פ"ד דגיטין) (ה' ב') עבר וביטלו נשמעינה מהדא אם ביטלו ה"ז מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. יאות אמר רשב"ג מ"ט דרבי ד"ת הוא שיבטל והם אמרו שלא ביטל ודבריהם עוקרין ד"ת וכי שמן על זיתים וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום. והם אמרו שלא יתרום. ולא עוד אלא שאם עבר ותרם אין תרומתו תרומה. ר' אושעי' אמר לר' יודן נשי' באגדה דסבך מאן דייק לן פי' באגדה דסבך היינו רבי שהי' זקינו של ר' יודן נשי' מאן דייק לן מי הוא שיפרש אותם. ולכאורה אינו מבואר הכונה וכי בשביל שהקשה על דברי רבי א"ל באגדה דסבך מאן דייק לן. וביארתי שם עפ"י מאי דאמרי' בגיטין (ד' ל"ג) אמר רב שמואל ב"י שמעית מיני' דרבי אבא תרתי חדא כרבי וחדא כרשב"ג. ולא ידענא הי כרבי והי כרשב"ג. אמר רב יוסף נחזי אנן דכי אתא ר"ד אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים אמר לפניו רבי פרטא כו' א"כ מה כח ב"ד יפה. וחזר רבי ועשה כרשב"ג. וכתבו התוס' שם משום דלא מפלגי רבי ורשב"ג אלא בהני תרי מילי במה כח ב"ד יפה בשום הדיינים ובביטול הגט. ולכך מדמה להו אהדדי. ומסתמא כשחזר בו מזה חזר בו מזה. ובירושלמי דכתובות (פ' י"א ה"ו) אתא קומי רבי בעא מיעבד כרבנן אמר לי' לא כך כו' וע"ז א"ל באגדה דסבך מאן דייק לן דהא סובר רבי בשום הדיינים כרשב"ג דמה כח ב"ד יפה. וא"כ הכא הי' נמי לו לומר דביטלו אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה

אך לפי מה שביארתי איפשר לומר דא"ל באגדה דסבך היינו שאמר לו לר' יודן נשי' דאגדה דסבך דהיינו זקינך. והיינו רבי דאמר ביטלו ה"ז מבוטל. א"כ סובר דרבנן אינם יכולים לעקור בקום ועשה. דהא מדאורייתא לא הוי גט וא"כ אינם יכולים רבנן לעקור בקום ועשה וכמו דאמרינן מאי טעמא דרבי דין תורה הוא שיבטל ודבריהם עוקרין ד"ת. אבל רשב"ג אביו של רבי אמר שאין יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. היינו שרבנן יכולים לעקור ד"ת ור"ג שהוא אביו של רשב"ג התיר שני פרקים הראשונים אעפ"י דהוי דאורייתא דהא כיון דהלכתא למשרי ילדה זקינה ממילא אסורה וא"כ משמע דיכולים לעקור וס"ל דזה הוי כמו בקום ועשה שזהו דוחק לומר דהוי כמו שב וא"ת כמו שביארתי וע"ז אמר לר' יודן נשי' באגדה דסבך דהיינו זקינך דהיינו רבי אומר ביטלו מבוטל הרי הוא חולק על אביו ועל זקינו ר"ג ע"ז אמר באגדה דסבך מאן דייק לן (אך באמת לא קשי' על רבי דהא רבי דאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן כמו דאמרינן במוע"ק (דף ב') ועי' תוס' יבמות (ד' פ"ח) ודוק: שלש ארצות פרק ששי

ריב"ח אמר מד"ת נתחייבו הדא הוא דכתיב והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך כו' אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב ואמר ר' אליעזר מאליהן קבלו המעשרות מ"ט בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים כו' מה מקיים ר"א מאבותיך פתר לה לעתיד לבא כו'

והנה מדברי הר"ש ועיין בשנות אלי' נראה דהא דאמרינן מאליהן קבלו המעשרו' וכן בכמה מקומות בירושלמי כמו שהביא כולם הר"ש עיין שם היינו דווקא לאחר שחרב הבית אבל בזמן הבית לכ"ע דאורייתא אלא דנ"מ דלר"י דקדושה במצות הקב"ה קיימת אפי' בזמן הזה אעפ"י שחרב הבית אבל לר"א דאמר מאליהן קבלו המעשרות בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמן לא הי' בלבן אלא בזמן שביהמ"ק קיים כן פיר' הר"ש א"כ משמע דבזמן ביהמ"ק הוי לכ"ע מדאורייתא

ולכאורה הוא תמו' מהא דאית' בירושלמי (פ"ד דקדושין) אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים הא בקדשי הגבול יאכלו אמר ר' יוסי גדולה היא החזקה מכיון שהוחזקו שם להיות אוכלין אף כאן אוכלין וניחא תמן דכתיב הציבי לך ציונים הכא מה אית לך כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות וא"כ משמע דאפי' בימי עזרא אמרינן דתרומה לא הוי רק מדרבנן וא"כ מוכח דלא כהר"ש אלא דכיון דמאליהן קבלו המעשרות הוי דרבנן אפי' בימי עזרא גופא אך איפשר לומר דהא דקאמר בירושלמי דמאליהן קבלו המעשרות וע"כ הוי דרבנן אפי' בימי עזרא גופא היינו אף דמאליהן קיבלו הוי כמו דאורייתא בזמן ביהמ"ק היינו לענין שארי דברים כגון לענין דברים התלויים בקרקע כגון חלה וערלה וכלאי הכרם אבל לענין תרומה הוי בלא"ה דרבנן כמו דאמרינן בכתובות (דף כ"ד) דאמר ר"ה ברי' דר"י אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפי' למ"ד דתרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בתרומה ואמינא להו אנא אדרבה אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתני' בבואכם אל הארץ כו'. והנה הירושלמי ס"ל כרבנן דבי רב דאפי' למ"ד דתרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא והוא כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דחלה) ר' יהושעי' שאל לכהנא מניין שהם חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות כו' חזר ואמר מארבע עשר מה ארבע עשר חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות אף אלו חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות אלמ' די"ד שכיבשו ושחילקו נתחייבו בחל' ולא נתחייבו במעשרו' וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דערלה) נטעו אעפ"י שלא כיבשו חייב וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות האמורות בתורה לאחר ארבעה עשר שנה נאמרו ושבע שכיבשו ושבע שחילקו ר' הילא בשם ר' לעזר מודה ר' ישמעאל בחלה ובערלה ותני כן בבואכם לפי ששינה משמעו שינו חכמים חיובו פי' דבחלה נתחייב מיד מדכתיב בבואכם וגם בערלה מדכתיב ונטעתם