נועם ירושלמי על זרעים פח

ר"ח בשם הגאונים כל דלא אתותב עבדינן כותי' והקושי' קשה גם על מתניתין דאמרינן שם אילן שמקצתו נטוע בארץ כאלו כולו נטוע בארץ ר"א בשם ר"י נעש' כטבל ומעשר מעורבין זה בזה עכ"ל. וצריך לבאר דהא מילתא טעמא בעי מפני מה לא חס לקושי' ר"ז והתם בש"ע הלכות כלאי הכרם וזרעים פסק כר' זירא והכא בערלה לא פסק כר"ז

ע"כ נראה לי לבאר ע"פ מה שביארתי לקמן על הא דאמרינן שם בירושלמי (פ"ק דערלה) רבי יוסי כרשב"ג (פי' ר' יוסי דאמר דאפילו הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור ולא אמרינן ששורשים חיים זה מזה סובר כרשב"ג דסובר דאילן מקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח"ל צד הנטוע בארץ חייב וצד הנטוע בח"ל פטור וסובר ג"כ דמחלקין הצדדים ולא אמרינן דשורשים חיין זה מזה ומשני אפי' סובר כרבי ערלה תלוי' לדעתו ומעשרות אינם תלוים לדעתו עכ"ל הירושלמי (פי' דמשני דהא דר' יוסי אפי' כרבי דס"ל שאילן מקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח"ל דהוי נטוע בארץ וכמו שביארתי (שם) דס"ל דלא מחלקין הצדדים והוי כטבל וחולין מעורבין זב"ז ואפ"ה מודה לר' יוסי דהפנימי למאכל והחיצון לסייג דהפנימי חייב והחיצון פטור והטעם הוא משום שערלה תלוי' לדעתו ומעשרות אינם תלוים לדעתו (פי' דהא דחיצון לסייג הוא משום דדעתו ומחשבתו שיהיה החיצון לסייג והפנימי למאכל וע"כ אע"פ דס"ל לרבי ששורשים חיין זה מזה אעפ"כ מחלקין הצדדים דאמרינן דכך היה דעתו מתחילה דאעפ"י שינקי אהדדי אפ"ה יהי' הפנימי למאכל וצד החיצון לסייג ולא יהיה מגרע זה לזה

אבל בפלוגתא דרבי ורשב"ג בהא דמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח"ל דפטור דהא דבח"ל פטור הוא מצד דח"ל פטור בעצם מדין תורה וכמו שאומר הירושלמי דמעשרות אינם תלוים לדעתו וע"כ קאמר דהוי כאלו כולו נטוע באר ולא שחייב כולו אלא דהוי כאלו מעשר וטבל מעורבים זה בזה ולא נוכל לחלק הצדדים כיון דשורשים חיין זה מזה משא"כ החיצון למאכל ופנימי לסייג עכ"ל (שם)

וא"כ הכא נמי אתי שפיר דהא דפסק הש"ע כר' זירא בכלאים ולא כתב רק הא דזרע ירק או תבואה וצמחה ואח"כ סיכך עליו את הגפן דהקשין מותרים והדגן ידלק אבל לא בהיפוך דאם התחתון הוא באיסור וכמו דא"ר זירא שאין גידולי איסור מעלין את האיסור והיינו כיון דיונק מהאיסור ע"כ הוא טפל לגבי עיקר והוי כאלו הוא איסור ג"כ וע"כ אינו מבטל משום שגדל מתוך איסור וזהו דווקא בכלאים שאינם תלוים לדעתו אבל בערלה פסק דאפי' צד התחתון למאכל והעליון לסייג אמרינן דהתחתון אסור והעליון מותר אעפ"י שגדל מתוך איסור אך כיון שתלוי לדעתו אמרינן דדעתו היה מתחיל' שצד העליון עם כל יניקותיו מהתחתון יהיה לסייג וע"כ לא אמרי' בכה"ג דגדל מתוך איסו' אסו' וכמו שמחלק שם הירושלמי בפ"ק דערלה אפי' תימא כרבי ערלה תלוי' לדעתו ומעשרות אינם תלוים לדעתו דמה שתלוי בדעתו יוכל לחלק הצדדים. ואמרינן שצד זה עם כל יניקותיו יהיה לסייג והשני למאכל משא"כ מעשרו' דמקצתן בארץ ומקצתן בח"ל שזה מעורב חיוב עם פטור מצד הדין ע"כ אמר רבי דטבל וחולין מעורבים זה בזה וכן הכא נמי כמו שביארתי דכיון שתלוי לדעתו אעפ"י שצד התחתון למאכל ומחוייב בערלה אעפ"כ צד העליון שהוא לסייג אעפ"י שיונק מן התחתון אעפ"כ כך היה דעתו מתחילה שהעליון עם כל יניקותו יהיה לסייג משא"כ בכלאים וע"כ ניחא פסקי הש"ע ודוק: מסכת שביעית עד אימתי חורשין פרק ראשון

ר' קרוספא בשם ר' יוחנן ר"ג וב"ד התירו באיסור שני פרקים הראשונים. ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ר' קרוספא בשם ר' יוחנן שאם בקש לחרוש יחרושו (והוא כמו דאמרינן במוע"ק (דף ג') א"ל ר' זירא לר' אבהו כו' ר"ג וב"ד היכי מצי מבטלי תקנתא דב"ש וב"ה. והא תנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אשתומם כשעה חדא. א"ל אימר כך התנו ביניהון כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל) ויעקרו אותו מן המשנה ר' קרוספא בשם ר' יוחנן שאם בקש לחזור יחזורו

והנה בירושלמי (פ"ק דשבת ה' ד') אמרינן שמואל אמר לא שנו אלא בתוך שמנה עשרה (פי' וע"כ אין ב"ד יכול לבטל כו' אלא א"כ גדול ממנו בחכמ' ובמנין) הא חוץ לי"ח אפי' קטן מבטל התיבון הרי שביעית הרי חוץ לי"ח דבר ור' יוחנן מקשי לה לר' קרוספא בשם ר' יוחנן ר"ג וב"ד התירו באיסור שני פרקים הראשונים ור' יונתן בעי לא כן תני שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין (פי' וא"כ מוכח דאפי' חוץ מי"ח דבר אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין). אתא ר' אבון רב יהודא אמר שמואל לא שנו אלא חוץ לי"ח הא בתוך י"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדה להם בנפשותיהם כו'

עוד אמרינן שם נחמן ברי' דרב שמואל ב"נ בשם ר"ש ב"נ חמש חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין. אמר ר"ח ב"א הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה עכ"ל. והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מאוד. דהא חמש חטאות מתות הם הלמ"מ כמו דאמרינן בב"ק (דף ק"י) ובנזיר (דף פ"ו) ובכמה מקומות וא"כ איך אמר שאם רצו ב"ד לבטל מבטלין וגם מהו הנ"מ בין שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. ובין ליקרב כיון שהלמ"מ הוא שתמות ועיין בנזיר (ד' כ"ו)

ע"כ נ"ל לבאר ותחילה אביא מה שכתבתי בספרי א"ה (דרוש כ"ד) מה שביארתי על הרמב"ם מה' ממרים (פ"ד ה"ג) שכתב שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם. וכתב על זה הראב"ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשי' עלי' שהראשונים תיקנוהו וריב"ז בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם של הראשונים. ולא הוי גדול כראשונים. ולכאורה צריך להבין מה זה שהקשה הראב"ד מהא דעיטור שוקי ירושלים. מפני מה לא הקשה מהא דאמרינן פ"ג דביצה (דף ד') משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו מקבלים עדות החודש כל היום. אלמא אע"ג דאמרינן שם דתנן בראשונה היו מקבלים עדות החודש כל היום כולו. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהיו מקבלים עדים אלא עד המנחה ואעפ"כ תיקן ריב"ז אחר החורבן שלא יהי' מקבלים אלא עד המנחה. ע"כ נראה לי שמזה לא הקשה הראב"ד דזה בודאי כיון שלאחר החורבן נתבטל הטעם א"כ למאי יעבורו ב"ד וימנו משני. דהא כתיב כזה ראה וקדש. בשלמא תחילה היו מוכרחין בכדי שלא יתקלקלו הלוים בשיר ע"כ תיקנו שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש בכדי שלא יהי' קלקול בשיר. אבל מכיון שבטל הטעם דהיינו לאחר החורבן הרי איכא חיוב לקדש עפ"י הראי' וע"כ מודה בזה הרמב"ם שאפי' קטנים ממני בחכמה ובמנין יכולים לבטל כיון שבטל הטעם. והא שכתב הרמב"ם דבעינן דווקא גדולים ממנו בחכמה ובמנין היינו במקום שלא איכפת לן אם גזירה הראשונה יהי' במקומה