נועם ירושלמי על זרעים פו

דבשלמא הטלטול ניחא הואיל והותר מתחילה. אבל הוצאה אמאי הרי כשהוציא מן העזרה לא הי' כאן עיי"ש שהאריך ואחרי בקשת המחילה מכבוד הרב תמוהים לי דברי' לא ידעתי דמאי מספקא לי' והא דקשי' לי' להרב איך הוציאו מרה"י לר"ה גם זה תימא שבלי ספק שזרקו למחילות של הר הבית שהם חול וכמפורש בדברי הרמב"ם (פ"י מה' בית הבחירה המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול וא"צ לכל מה שהאריך שם הרב וזה ברור עכ"ל. ואין ראיתו מוכרחת דהא דאיתא ברמב"ם (פ"י מה' בית הבחירה ה' ט') המחילות הפתוחות לעזרה קודש ולהר הבית חול היינו לענין אכילת קדשים. אבל לענין טומאה אפי' המחילות הפתוחות לעזרה הוי מדרבנן. כמו שכתב שם הרמב"ם (פ"י ה' ח') הי' בנויות לחול ופתוחות לקודש תוכן קודש לאכילת קדשי קדשים. אבל אין שוחטים שם קדשים קלים והנכנס לשם פטור (והוא מהא דזבחים (ד' נ"ו) תני תנא קמי' דרב נחמן כו' אמר רבא לאכילה שאני ועיין בכ"מ) המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול כו' וא"כ מיירי הרמב"ם לענין אכילת קדשים. אבל לא לענין טומאה. והאי חול דקאמר היינו לא כמו העזרה שאוכלים שם קדשי קדשים. א"כ איך הביא הק"ע לענין טומאה (ואיפשר שלענין טומאה מדרבנן יש להמחילות דין של הר הבית)

ועוד דבירושלמי ש דפסחים) אמרינן תני בשם ר' יהודא מחילות שתחת ההיכל חול וגגות ההיכל קודש ר' אימי בשם ר"ל מתניתא אמרה כן מדורה הי' שם ובית הכסא כו' א"ר יוסי וכי צואה טומאה והלא אינה אלא נקיות. ויידא אמר דא יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה כו' אם קודש הוא ילך לו בקצרה. וא"כ אפי' המחילות שתחת העזרה נמי אינם קודש. ומשמע דאפי' פתוחות לעזרה. (אלא דמשמע דהירושלמי מדמה טומאה לאכילת קדשים. דלא כשיטת הש"ס דילן בזבחים (ד' נ"ו) עכ"פ לענין מחילות ס"ל להירושלמי שאפי' תחת העזרה אינם קודש לענין טומאה. וא"כ אפי' בעזרה גופא א"צ להוציא אלא שיוכל להכניסם תחת המחילות. א"כ מהו זה דווקא בהר הבית אך מהירושלמי (פ"ג דמ"ש) מוכח שתלוי במה שפתוחות לקודש או לחול גם שם מחלק בין טומאה לאכילה. דאמרינן שם תני בנוי' בקודש ובחול פתוחות לקודש תוכן קודש כו' כצ"ל) פתוחות לחול תוכן חול כו'. וגם מחלק שם ג"כ בין אכילה ובין טומאה כמו שמחלק בש"ס דילן בזבחים (ד' נ"ו) דאמרינן התם תוכן קודש אוכלים שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וטמא שנכנס לשם חייב רב יהודא בשם רב אין לוקין אלא על אורך מאה ושמונים ושבע. על רוחב מאה ושלשים וחמש. והא תני לשכה שהיא בנויה בחומת העזרה אוכלים שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וטמא שנכנס לשם פטור תיפתר כהדא דתני' כו' אלמא דהירושלמי שקיל וטרי בזה אם פתוחות לקודש דאוכלים שם קדשים ואם חייבים עליהם משום טומאה. כמו דשקיל וטרי הש"ס דילן בזה בזבחים (ד' נ"ו). ועיין במ"ל שהאריך שם מענין הלשכות)

נחזור לענינינו דהנה המ"ל כתב שאעיקרא דדינא הוא נבוך בזה לפי שלא ראה להרמב"ם שהביא דין זה דירושלמי ולא ידע הטעם. ואם נאמר דס"ל דלא הותר טלטול כי אם במקום שחייבין עלי' כרת. ניחא שלא הביא הירושלמי. אלא שכתב שלא ידעתי מנין לו דין זה מאחר שהירושלמי לא ס"ל הכי והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל אך לפי מה שביארתי דהטעם של הירושלמי הוא אי אמרינן כיון דאשתרי אשתרי וכבר ביארתי בספרי ע"י (ס' א') דהרמב"ם סוב' דלא אמרינן הואיל ואשתרי לענין כלאים בציצי' ע"ש וע"כ לא הביא הרמב"ם דין זה

וכן נראה לי מה שלא הביא הרמב"ם הדין של הירושלמי (ספ"ק דעירובין) לענין הא דתנן ארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומן הדמאי כו'. ואמרינן שם נכנס עמהם לעיר כבר נפטרו. יצא עמהם מהעיר כבר נתחייבו והרמב"ם בהלכות מלכים (פ"י) הביא דין זה (ואחר זה הביא הדין של הירושלמי שכתב שם וכשם שפטורים מכל אלו בהליכתם כך פטורים בחזירתן וכתב הכ"מ איפשר שלמדו מהא דתנן בעירובין (כ"ו) וכתב הלח"מ דאין משם ראיה ולא מקום למוציא דין זה. וכבר הרגיש בזה הק"ע שזהו מהירושלמי שילהי פרקין כשם שבהליכתן פטורים מד' דברים כך בחזירתן פטורים מד' דברים. אך לפי מה שביארתי דהרמב"ם לא סבר להאי דינא דכיון דאשתרי אשתרי. ע"כ לא הביא האי דינא של הירושלמי. דלהירושלמי הוא מכיון שכבר נפטר ע"כ אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכמו שביארתי שע"כ לא הביא הירושלמי דשילהי עירובין הוציא ממקום שחייבין עלי' כרת ונפל למקום שאין חייבין עניו כרת כבר נראית לצאת מצא אחר בצידו מוציא את שניהם

והנה כבר הבאתי בספרי ע"י (ס' ט"ו) והשגתי שם על הק"ע שכתב. על הא דאמרינן בחולין (ד' י"ז) בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ במלחמה שכתב שם דנ"מ לאיברי איסור שמביאין בני מלחמה בחזירתן אי מותרים בהם כיון דבמלחמה מותרין בהם דאי אמרינן בשר נחירה מותרין לישראל דהואיל והותרו הותרו הא נמי מותרין. ואי אמרינן דאסורין הני נמי אסורין. אך לפמ"ש הרמב"ם דאף במלחמה לא הותרו אלא בשעת הדחק כו' לכן נראה לי דנ"מ לדמאי שהביאו בני מלחמה אי מותרין בו אי לא. ואע"ג דלהירושלמי פשיטא לי' לר' ירמיה מיבעי לי'. והשגתי שם דלא דמי כלל דבעי' דר' ירמיה אינו אלא בדבר דלא היה איסור מתחילה כלל. כגון בשר נחירה דלא איתסר כלל מתחילה קודם שבאו לא"י. ומיבעי לי' אם נאסר נמי מה שנחרו תחילה או לא. וכן הא שכתב הרא"ש דנ"מ לענין אם אסר על עצמו מזמן ידוע ואילך דלא היה אסור כלל מתחילה שייך נמי הבעי' דר' ירמיה. אבל הא דאשתרי דמאי זה היה אסור אלא דאשתרי במלחמה. וזה שייך לענין מה שביארתי בתשובה (ס' א') אי אמרין כיון דאשתרי אשתרי וכמו דאמרינן בקדושין (דף נ"א) גבי יפ"ת בפלוגתא דרב ושמואל אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי

ועדיין צריך לבאר הא דאיתא בירושלמי (שילהי עירובין) הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עלי' כרת. יש לדקדק מה שאומר ונפל. ואמאי לא קאמר הירושלמי בפשיטות דאם הוציא ממקום שחייבין עליו כרת מותר להוציא אפילו ממקום שאין חייבין עליו כרת. אך אם לא נפל בודאי דמותר להוציא וכמו שתמה הק"ע על המ"ל שנסתפק אם הוציא ממקום שחייבים עליו כרת אם מותר להוציא אף ממקום שאין חייבין עלי' כרת דהרי מפורש באו"ח (סי' ש"א סעיף ג') שמותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה. וכתב המ"א דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו ביותר עיי"ש במ"א. וע"כ נקט הירושלמי ונפל. דא"כ הוה אמינא שאין לטלטלו עוד. אעפ"כ אומר דכיון דאשתרי אשתרי משא"כ אם מטלטלו לצורך מקומו לא שייך הואיל ואשתרי אשתרי דהא הוי היתר גמור ודוק. ובירושלמי (ספ"ג דסוכה) חברי' אמרין כו' ותני תמן כך הי' המנהג בירושלים אדם הולך לביהכ"נ ולולב בידו קורא את שמע כו' ונותנו לחבירו הניחו בארץ אסור לטלטלו דכיון שהניחו בארץ הוי כמוציא מחדש ולא הותר טלטול א"ר זאת אומרת שהוא אסור בהנאה. והתם לא שייך כיון דאשתרי אשתרי דהתם כיון שצריך לצאת בו לא גזרו בו איסור טלטול כלל רק לאחר שהניחו בארץ:

ובזה יתבאר הרמב"ם שלא ביאר הבעי' של הירושלמי ברמב"ם (פ"ד דכלאים ה' י"ד) שכתב גבול שהיה גבוה טפח וזרעו בו מינים הרבה כמו שביארנו ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו כשר שהיה כשר מתחילתו ולא הביא הבעי' של הירושלמי אמר ר' אימי הדא דאת אמר לזרעים שבו הא לזרוע כו' הא עבר וזרע מאחר שאלו מותרין אף אלו מותרין ר' ירמיה בעי כו' ואמאי לא הביא אך זהו מטעם דהואיל ואשתרי אשתרי. (ואיפשר דלכתחילה אסרו משום מראית העין) אבל בדיעבד מאחר שאלו מותרין ע"כ אלו מותרין. והרמב"ם לטעמי' דס"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ע"כ וכן לא הביא הירושלמי דעירובין. הא דהתירו דמאי במלחמה. שאפי' נכנסו לעיר מותרים. וכן הירושלמי דסוף עירובין [והא שאומר בירושלמי שאם היה גבול טפח ונתמעט כשר. איפשר דלהרמב"ם אע"ג דס"ל דלא אמרינן כיון דאשתרי בזרעים עצמם כיון דזרען בכשרו' ע"כ מותר אח"כ. אך לגבי זרעים אחרים תלוי בהא אי אמרינן כיון דאשתרי אשתרי. וע"כ כיון דהרמב"ם לא ס"ל כיון דאשתרי אשתרי ע"כ לא הביא הירושלמי הזה] ודוק

ובזה איפשר לומר הא דאיתא בירושלמי (פ"ג דשביעית) ני מחצב שבינו לבין חבירו ופתח בו חבירו בהיתר מותר ואם הי' ריקה אסור (ופי' המפרש מהרא"פ ופתח בו חבירו בהיתר ע"ש או שהי' חלקו מגולה כ"ז אבנים מותר אף הוא לפתוח לכתחילה ואם הי' של חבירו ריקה שכבר נטל ממנו כל מחצב אבנים אסור הוא לפותחו לכתחילה) וא"כ משמע דהטעם משום דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי וע"כ אם הי' של חבירו ריקה שכבר נטל ממנו כל מחצב אבנים אסור הוא לפותחו לכתחילה וכמו דאמרינן הכא לענין גבול שהי' גבוה טפח דאם עבר וזרע מאחר שאלו