נועם ירושלמי על זרעים עו

מן הכיס אבל לפי גירסת הירושלמי בהברייתא הוא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה א"כ כיון דלא אמר שתעל' בידי אך שאמר מחולל על סלע שבכיס זה. א"כ אי אמרינן דאין ברירה הוא שמחולל על הסלע אלא שאין יודעים איזהו הסלע וא"כ תקשה דאיך אמר ר' יוסי לא חילל משמע שאינו מחולל כלל הא באמת מחולל אלא שאינו יודע איזהו הסלע ולא דמי לסלע שתעלה בידי מן הכיס דהתם כיון שלא הקדיש מיד אלא תלה בסלע שתעלה ע"כ איפשר לומר דכיון דס"ל דאין ברירה ע"כ לא חילל כלל (ועיין בתוספות עירובין שהאריכו בזה דאי אמרינן דאין ברירה אם לא הוי תרומה כלל או דהוי תרומה אלא שמעורב אבל שיטת הירושלמי הוא כמו שאבאר לקמן דאם תולה הפרשה ולא הובררה ע"כ לא הוי תרומה כלל משא"כ אם אומר סלע שבכיס זה דלא תלה בהפרשה כלל). וע"כ אומר הירושלמי הטעם דהא דר' יוסי אומר לא חילל הוא משום דבעינן מסויים וע"כ אינו מחולל כלל וכן בשני לוגין לא הוי תרומה כלל

[אך לכאורה צריך להבין דבשלמא בתרומה ניחא דבעינן דווקא מסויים כמו שאומר ונחשב לכם תרומתכם או משום דבעינן שירי' ניכרין כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ז) אבל בחילול מנין. ואיפשר לומר דטעמא דר' יוסי כמו דס"ל בקדושין (ד' ס"ד) דהאומר קדשתי את בתי ואיני יודע אם גדולה שבגדולות דכולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואמרינן התם דר' יוסי סובר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא וע"כ לא הוה קדושין כלל וכן איתא בנדרים (ד' י"ט) דהיכא דספיקו חמור מודאי לא מחית אינש נפשי' לספיקא והכא בתרומה אם לא נאמר ברירה א"כ תרומה המעורבת בחולין וכן בהא דסלע אם תהיה מעשר שני א"כ הוא מעורב בכל הסלעים וע"כ כיון דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ לא הוי חילול כלל משא"כ אי אמרינן דהטעם דאין ברירה א"כ הוא מחולל אלא שאינו מבורר הסלע אבל אם מטעם דבעינן מסויים ע"כ לא הוי חילול כלל וכמו שביארתי וא"כ איפשר לומר דר"ש לטעמי' דס"ל דקדשי מדומעין וס"ל דמחית אינש נפשי' לספיקא בנדרים (ד' י"ש). וכן בנזיר (ד' ח') הריני מיר על מנת שיהא בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או נאבד ר' שמעון אוסר שספק נזירות להחמיר ר' יהודא מתיר שספק נזירות להקל ובזה היה איפשר ליישב מה שקשה לכאורה על התוספות דעירובין (ד' ל"ז) שכתבו ומהר"י מפרש דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היה א' מהם תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי בכלל תרומה ויהיה כהן אסור לאוכלו כו'. ולכאורה הא אמרינן לעיל האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דאמרינן התם ר' יוסי אומר לא חילל וא"כ אי אמרינן דאי אין ברירה הוי תרומה אלא שאינו מבורר א"כ אמאי אמר ר' יוסי אומר לא חילל דאינו מחולל כלל. ולפי מה שביארתי היה איפשר לומר דזה תלוי בזה דלר' יוסי שסובר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ לא הוי חילול כלל משא"כ לר"ש דסובר דמחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ הוי תרומה אלא שאינו מבורר התרומה. וע"כ כתבו התוספות דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה ולעיל כתבו בסתם דאי טעמא דאין ברירה כו' אך הא שכתבו דאי טעמא דאין ברירה אתי שפיר דודאי היה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאוכלו היינו דווקא לר"ש דס"ל דמחית אינש נפשי' לספיקא אבל לא לר' יוסי דס"ל דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ודוק [אך שזה דוחק לומר דזה יהיה תלוי בהא דמחית אינש נפשי' לספיקא ויותר טוב לומר דמדמה תרומה דמתיר את הטבל לחילול שמתיר ההקדש דבשניהם בעינן מסויים. אך עכ"ז צריך להבין הא דאמרינן בירושלמי לא כטעמא דהדין טעמא דהדין טעמא דר' יוסי משום מסויים טעמא דר"ש שמא כו' וישתה את השאר דאע"ג דר"ש סובר דלא בעי מסויים אמאי לא קאמר דהטעם משום דסובר דאין ברירה וא"כ מעורב התרומה בחולין וא"כ אסור לשתות (ואיפשר דס"ל להירושלמי כמו הש"ס דילן בעירובין (ד' ל"ז) דר"ש סובר דיש ברירה וע"כ צריך לטעמא דשמא ישתה וכו' אך בירושלמי רפ"ג דגיטין משמע דס"ל דר"ש סובר דאין ברירה ואפ"ל דע"כ לא קאמר דהטעם משום דאין ברירה דא"כ לא היו שוין בטעמיהם דלר' יוסי דהטעם הוא משום מסויים אסור לכהן נמי לשתות ולר"ש היה מותר לכהן אבל אי מטעם שמא ישתה השאר כיון דלא יבוא לידי הפרשה הוי טבל ע"כ אפילו כהן אסור לשתות אפילו לר"ש נמי כמו לר' יוסי ודוק

תמן תנינן המניח פירות להיות מפריש עליהם כו' מעשר שני כו' (כצ"ל) הדא מתניתין דלא כר' יוסי וכר"ש תמן למפרע נתקלקלו ברם הכא מאובדן ואילך

נתקלקלו

[עיין בהמפרש מהרא"פ שפירש דהתם הי' לו חזקת תרומה אבל הכא לא הי' חזקת תרומה מעולם ושנה בזה והעיקר הוא כמו שביארתי בספרי נ"י על הא דאמרין בירושלמי (פ"ג דגיטין ה"ח) דתנן המניח פירות להיות מפריש עליהם מפריש עליהם בחזקת שהן קיימים אם אבדו ה"ז חושש מעל"ע כו' תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים תני ר' יוסי ור' שמעון אוסרין שמא תבקע הנוד כו' וה"נ צריך למיחש שמא יתקלקל אמר ר' זעירא תמן למפרע נתקלקל (פי' דהתם הקלקול למפרע דכיון שלא יבוא בסוף לידי הפרשה א"כ נתקלקל למפרע ושותה טבלים אבל הכא אף שאיפשר שימצא אח"כ שהחמיצו אעפ"כ לא חיישינן שמא יחמיץ אח"כ דאפי' אם יחמיץ אח"כ מאי איכפת לן הא מ"מ לע"ע לא החמיצה וכ"ת הא אם יחמיץ אח"כ ה"ז חושש מעל"ע א"כ גם התם למפרע נתקלקל זה אינו דהתם אם מוצא שהחמיץ ה"ז חושש מעל"ע דשמא החמיץ מקודם וע"כ מוקמינן בכל שעה אחזקה שלעבר דודאי לא החמין מקודם וממילא לא חיישינן שמא ימצא אח"כ שהחמיץ מעל"ע כיון דהשתא לא החמיץ אבל גבי בקיעת הנוד חיישינן שמא תבקע הנוד אח"כ ונמצא שותה טבלים למפרע והפ"מ והק"ע נדחקו בזה מאוד והק"ע פי' תמן למפרע נתקלקל כשתבקע הנוד הרי הכל מקולקל משא"כ כאן כשנעשה חומץ אין לחוש אלא מעל"ע ולא מקודם והוא דחוק והעיקר כמו שביארתי כיון דמוקמינן אחזקה שלא החמיץ ע"כ לא חיישינן שמא יתחמץ אח"כ בתוך מעל"ע ודוק

ומזה מוכח כמו שפיר"ת בקדושין (דף מ"ב) שנחלקו ר"ת ור' מנחם מיוני בקטנה שהלך אבי' למדינת הים והשיב ר' מנחם דאע"ג דשמא קידש לא חיישינן חיישינן לשמא יקדש והשיב ר"ת דהשתא דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת דכיון דלא חיישינן שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה יש לנו לומר דלא קידש עדיין ואפי' חיישינן שמא יקדש כו' ולא דמי לשמא ימות דהתם מיירי כו' שהגט חל שעה א' לפני מיתתו ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה ואיכא למימר שמא ימות כו' ע"ש ומהירושלמי שמחלק ר' זעירא תמן למפרע נתקלקל הכא מאובדן ואילך נתקלקל משמע כפיר"ת דהא דחיישינן שמא ימות הוא משום דהקלקול למפרע משא"כ בשמא יקדש דכל שעה מותרת ע"כ אפילו לשמא יקדש שהוא זמן דלהבא נמי לא חיישינן ודוק

שם תמן תנינן פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש תנא הראשונה מעל בספק ועל השני' מעל בודאי דברי ר"ע וחכ"א על כולן מעל בספק ועל האחרונה מעל בודאי א"ר יודן אבוי דרב מתני' הדא דתימר כשהי' עשר אבל אם הי' שתים על הראשונה מעל בספק ועל ה שני' מעל בודאי

והנה המפרש מהרא"פ גורס וחכ"א על כולן לא מעל בספק רק בשנים אבל בעשר אמרינן כל דפריש מרובא פריש והוא דחוק בפי' הירושלמי גם הא שכתב כל דפריש מרובא קא פריש הוא תמוה דכיון שהוא נוטל מן הקבוע לא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש והא שכתב הרא"ש בפ"ה דחולין לענין אותו ואת בנו שאם נשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ושנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר היינו דווקא אם מכה אותן וטורדן ואמרינן כל דפריש מרובא פריש

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שהקשו התוספות במעילה (ד' כ"א) תימא דליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטיל הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דלא בטיל אי נמי מטבע חשוב הוא ולא בטיל וכבר הקשו האחרונים על דברי התוספות האלו ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"ז מה' מעילה) דהא דמטבע הוי דבר חשוב ולא בטיל הוא רק מדרבנן. וא"כ אכתי קשי' דליבטל מדאורייתא. וא"כ אין בזה מעילה

וע"כ הי' נראה לי לבאר והוא דאמרינן בירושלמי (פי"א דתרומות) ואף בקודש כן (פי' שאינו חייב להטיף רק שלש טיפין ותו לא. אמר ר' הושעי' לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין. אבל בקדשים שאין להם מתירין אפי' כל שהוא צריך להחזיר. ונ"ל דהטעם הוא דבדבר שאין לו מתירין (פי' שאין להם היתר לכהנים. וא"כ יש בזה מעילה. וכל שיש בזה מעילה הוי כמו ממונא. וע"כ לא שייך בו ביטול. אבל אם יש בזה היתר לכהנים. א"כ ליכא אלא איסור וע"כ שייך בו ביטול. משא"כ אם אין לו מתירין הוי כמו ממונא. ובשלמא בהדיוט שייך מחילה. משא"כ לגבוה אין שייך מחילה. וע"כ אפי' כל שהוא צריך להחזיר וע"כ הקדש לא בטיל משום דממונא לא בטיל. וא"כ לא קשה קושי' התוס' דליבטל האי