נועם ירושלמי על זרעים עד

דהוי דרבנן כמו דאמרינן במכות (דף י"ט) מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור כי איתא בעיני' כי איתא בטבלי' לא גזור ועוד דאיפשר דהא דקאמר הלכה כדברי תלמיד קאי שם אהא דסמיך לי' אהא דאמר ר' פנחס מסאב לה ופדה לה ובמ"א יתבאר]

כהן שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שיהי' המעשרות שלי ד' או ה' שנים יכול הוא למחות בידו שלא ליטע כרם שלא לזורעה איסטית שלא לעשותה שדה קנים לעולם אינו יכול למחות בידו שלא ליטע כרם כו' אתא עובדא קומי ר' אחא בר לא וחייבי' למיתן לי' חד מן עשרה מן קני' וכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ו מה' מעשר ה"כ) ולא ידעתי אם המעשה הזה הי' דווקא באומר ד' או ה' שנים שיכול למחות בידו ואם עבר וזרעה שדה קנים חייבי' ר' אחא למיתן לי' חד מן עשרה מן קני' אבל באומר לעולם שהרשות בידו לזורעה מה שירצה אם זרעה קנים אין לחייבו כיון שאין בו חיוב מעשר ורבינו לא הזכיר דינים אלו ולא ידעתי למה עכ"ל

ולי נראה שהירושלמי חולק בזה עם הש"ס שלנו שלשיטת הש"ס בב"ב (דף ס"ג) דפריך אמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל ומשני כגון דאמר ע"מ שיורי שיירי' למקום המעשר והקשה הרא"ש דנהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל ותירץ דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה דאי סובר דתנאה הוי ה"ל לאתנויי אם נתן מעשר ראשון בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה אלא מדקנה מעשר ראשון שלו ש"מ דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר דאיך משייר דשלב"ל וטעמא דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי כו' ע"ש. והירושלמי סובר שהוא בתורת תנאי [ואי משום דלא שקיל הלוי חלף עבודתו מחמת זה לא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דאינו מבטל רק הרשות שנתנה לו תורה וכמו שביארתי לעיל הירושלמי שמחלק בין שאומר ע"מ שיהי' המעשרות של זה ובין שאטלם אני ואתנם לזה דאם אומר ע"מ שימחול לו הרצון והרשות מותר כמו שהבאתי לעיל מה שכתב הפר"ח] ואם הוא בדרך שיור א"כ לא שייך כל כך מה שהביא הירושלמי אם חוזר בין לכתובה בין לתנאים דכיון דבתורת שיור א"כ אם מכר לאחר וחזר ולקחה ממנו מה מכר ראשון כל זכות שתבוא לידו דבשלמא אם הוא בתורת תנאי א"כ אם חזר ולקחה אין לו עליו כלום דלא שייך לומר בזה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא זה לא שייר בגוף הקרקע רק מה שהוא בעצמו צריך ליתן לו ועיין ספ"ק דפיאה מה שביארתי שם

ובזה יתבאר מה שהבאתי הירושלמי דיבמות (פ"י ה' א') כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים הבן חייב לפדות את עצמו לאחר שלשים חזקה שפדאו אביו ולא קאמר מטעם דאתינא מכח גברא כו' משום דפדיון הבן אינו מונח על הבן אלא שמצוה וחוב הוא על גברא ובזה סובר הירושלמי דלא שייך לומר אתינא מכח גברא כו' וע"כ אינו אומר רק הטעם משום חזקה שפדאו אביו והכא נמי אם הוא בתורת שיור בודאי אינו שייך לומר דיש לו במעשרות דמה מכר ראשון כו' אלא שהוא בתורת תנאי וע"כ אומר הירושלמי דיכול למחות בידו שלא ליטע כרם דהא התנאי מונח על הגברא ואם לא יתקיים התנאי ותתבטל המכירה ע"כ איפשר שיכול למחות בידו אבל לשיטת הש"ס כיון דאמרינן שיורי שיירי' למקום המעשר א"כ איך ימחה בידו כיון דשיירי' למקום המעשר אבל האחר יכול לזרוע מה שירצה כיון דאין שום חוב על הגברא רק דשיורי שיירי' למקום המעשר א"כ איך שייך שיהא יכול למחות בידו וע"כ לא הביא הרמ"בם האי דינא דהירושלמי. ובזה איפשר ליישב ג"כ מה שתמה המ"ל שם דאמאי לא הביא הרמב"ם הא דגרסינן שם בירושלמי (פ"ו דדמאי הלכה ג') כהן שמכר שדה לישראל כו' מכרה לאחר אין במעשרות חזר ולקחה ממנו תני ר"ח א לו במעשרות כו' והתני קבל שדה מכהנת המעשרות ה נשאת לישראל חולקין במעשרות נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחילתה כאן שמכר כאן שקיבל והתני ר"ח מכרה אר"ש בר אבדימי תמן יצאת מרשות שניהם ברם הכא יצאת מרשות מוכר ולא יצאת מרשות לוקח ע"כ וה"פ דבתחילה הקשו לר"ח דאמר דכל שמכרה לאחר אף שחזר ולקח אין לו במעשרות דכיון שנתבטל התנאי שעה א' שוב אינו חוזר לאיתנו הראשון מההוא דתניא קבל שדה מכהנת המעשרות שלה וכדתנן בפרקין משנה ד' ישראל שקיבל מכהן ומלוי המעשרות לבעלים משום דאומדן דעת איכא דשיורי שייר מקום מעשר לעצמו ואם נשאת לישר' חולקין במעשרות משום דמסתמא לא שיירה לעצמה המעשרות אלא בזמן שראויים לה אבל כיון שנשאת לישר' שאינה אוכלת בתרומה לא שיירה לעצמה נתארמלה או נתגרשה חזרה לתחילתה ומעשר שלה אלמא כו' ולא ראיתי לרבינו שהביא חילוקי דינים הללו דכהנת ולא ידעתי למה עכ"ל

אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דזהו דווקא לשיטת הירושלמי דזהו בתורת תנאי ע"כ אפשר דחזרה לתחילתה משא"כ בשיור דאין נ"מ בין אם יצאת מרשות שניהם או לא דכיון שנתבטל השיור א"כ איך יחזור השיור לתחילתו וא"כ אם קבל מכהנת אי אמרינן שהאומדנא הוא בתורת שיור ע"כ אי איפשר לומר שיחזור החיוב למה שהי' מתחילה רק לשיטת הירושלמי שהוא בתורת תנאי והאומדנא הוי כמו תנאי ע"כ כיון שלא יצאת מרשות שניהם חוזרת לתחילתה ע"כ לא הביא הרמב"ם דינים אלו

שם תני שוין שאין מוכרים גדיש של חטין ועביט של ענבים ומעטן של זתים אלא לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותו בטהרה ועביט של ענבים לא תורה היא לית הדא פליגא על דר' יוחנן דר' יוחנן אמר כשם שאמרו קטן חומרין כך אמרו מעטן של זיתים חומרין ופי' המפרש מהרא"פ כשם שאמרו קטן חומרין בטהרות תנן בבבלי סוף מס' קדושין ר"מ מטהר וחכמים מטמאין וא"ר יוחנן הא דטימאוהו לקטן זה לפי שחכמים עשאוהו כמי שיש בו דעת לשאול כו'

והנה כבר ביארתי בספרי נ"י שאין זה דומה להא דמעטן של זיתים וע"כ ביארתי שזהו הא דאמרינן בחולין (דף י"ג) דבעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשב' ואמרינן שם מ"ש מחשב' דלא קא מיבעי לי' דתנן אין להם מחשבה מעשה נמי לא תיבעי לי' דתנן יש להם מעשה ואמרינן התם כי קא מיבעי לי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו' הא נמי א"ר יוחנן חדא זימנא דתנן המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה ויורד עליהם הטל אינן בכי יותן העלום חש"ו אע"פ שנתכוין לכך אין בכי יותן מפני שיש להם מעשה ואין להם כו' ואמר ר' יוחנן ל"ש אלא שלא היפך בהם אבל היפך בהם ה"ז בכי יותן הכי קא מיבעי לי' דאורייתא או דרבנן כו' ופשיט יש להם מעשה ואפי' מדאורייתא כו' מחשבה ניכרת מתוך מעשה מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. והיינו לחומרא וע"כ קאמר כשם שאמרו קטן חומרין כך אמרו מעטן של זיתים חומרין פי' כשם שאמרו קטן חומרין. היינו משום דלא עביד מעשה. אלא דמוכח המחשבה מתוך המעשה. רק כיון דלא חזינן דעביד מעשה בידים ע"כ לא הוה מעשה ממש

וכך מעטן של זיתים חומרין. וכמו שכתבו התוספ' במעילה (ד' כ"א) בד"ה אמר ר' אלעזר על הא דאמר עשאוהו כמעטן של זיתים פי' כיון דניחא לי' לב"ה במאי דעביד חש"ו ה"ל כשליח דתנן הזיתים מאימתי מקבלים טומאה כו'. ויש לתמוה דאטו לא שמעינן מכמה דוכתין ההיא דרשא יותן דומי' דכי יתן דכיון דניחא לי' כו'. וה"ל לאתויי נמי בעודהו הטל עליו ושמא התם איכא מעשה מיהא בידי שמים להכי אייתי ההוא דזיעת הזיתים דממילא ודמי לשלח ביד חרש דכממילא דמי כו' עכ"ל. וע"כ מדמה הירושלמי מעטן של זיתים לקטן וכמו דבקטן אם היפך עליהם שירד עליהם הטל הוי מדרבנן ומשום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי דרבנן כן ה"נ כל הניחותא דמעטן של זיתים הוא נמי מדרבנן. וע"כ אומר אהא דפריך וכי עביט של ענבים לא