נועם ירושלמי על זרעים ז

(דף י"ח) אתיבי' רבא אכל היום אכל למחר. נהנה היום נהנה למחר כו' ואמאי הא כיפר עליו יוה"כ. והטעם דיוה"כ במקום א"ת קאי אלמא דאפי' במעילה דסברי רבנן במעילה (דף כ"ב) דאינו מביא א"ת אעפ"כ פריך דאמאי מצטרפי דהא כיפר עליו יוה"כ. ועוד דפריך על חצי שיעור דלא יצטרפו. ועיין במה דאמרינן התם. כי קא מכפר אכולי שיעורא. אפלגא דשיעורא לא מכפר. ודוק

והנה עוד יש לבאר על הא דאמרין הכא בירושלמי דשנים מביא א"ת והא אמרינן בירושלמי (ספ"ב דבכורים) מתני' דלא כרב דאמר כל שא"א לעמוד על ודאי אין חייבין על ספק אשם תלוי והכא נמי אי איפשר לעמוד על ודאי. אך התוס' כתבו בכריתות (דף י"ז) דאיפשר לברר איסור שיוכל לראות לפי ענין המלאכה שפעל בשבת לפי מה שיש כמה עבר מן הלילה. אך לכאורה בהאי ספק דביה"ש גופא אי איפשר לברר. וזהו דוחק לומר דהוי כל שאיפשר לעמוד על ודאי ע"י שיעשה בשני ביה"ש שיתחייב חטאת. ע"כ הוי איפשר לעמוד על ודאי וכה"ג כתבתי בספרי אבי הנחל]

שם בירושלמי (עמוד ב') איזהו בין השמשות משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל דברי ר' נחמי' ר' יוסי אומר ביה"ש כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים. ר' יוסי ור' אחא הוי יתבין א"ר יוסי לא מסתברא חצי מיל דר' נחמי' כהרף עין. א"ל אוף אנא סבר כן ר' חזקי' לא אמר כן אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמי' ספק הוא. א"ר מנא קשיית' קומי דר' חייא כדתנינן תמן ראה אחת ביום וא' ביה"ש א' ביה"ש וא' למחר. אם יודע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומא' ולקרבן. ואם ספק שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן. ר' חייא בר יוסף בעי קומי ר' יוחנן מאן תנא ראי' נחלקת לשנים ר' יוסי א"ל קשיתי' על דעתך דאת אמר כל הרף עין שבחצי מיל דר' נחמי' ספק הוא א"ל קשיתי' לכשיבוא אלי' ויאמר זהו ביה"ש

והנה המפרש מהרא"פ שגה בזה מאוד ולא ידע לפרשה. ויתבאר עפ"י מה שכתבתי בספרי נ"י. והוא עפ"י מה שכתבו התוס' בשבת (דף ל"ה) דהא דאמרינן ראה שני ימים ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן. ראה יום א' בין השמשות ספק לטומאה. וכתבו התוס' דאם מיירי שראה כל ביה"ש כמו העושה מלאכה שני ביה"ש כמו שמפרש הרשב"ם. א"כ בראי' אחת חייב קרבן דהא ביה"ש הוי לכל הפחות חצי מיל דהוי אלף אמה. דשיעור מיל הוי אלפים אמה כו'. ואמרינן בסנהדרין (דף ס"ג) ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמגדיון לשילה שהן שתי טבילות ושני סיפוגין ה"ז זב גמור ובתוס' בריש מסכת זבים משמע דהיינו שיעור מאה אמה. ואח"כ כתבו דמיירי שראה כל בין השמשות דר' יוסי. דר"י תני לה דאמר ביה"ש כהרף עין. וליכא בי' שיעור שלשה ראיות

וע"כ אומר הירושלמי מאן תנא ראי' נחלקת לשנים ר' יוסי. פי' הא דתנן ראה אחת ביום וא' ביה"ש כו'. אם יודע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן. א"כ מיירי שראה כל ביה"ש ועוד מעט תחילה וסוף. וא"כ הם ודאי ג' ראיות. וא"כ אי אמרינן דלא כר' יוסי אלא כרבנן. הא שיעור ביה"ש אפי' לר' נחמי' הוי חצי מיל. וא"כ הוי כשיעור ג' ראיות. דהא ק' אמה הוי כשיעור ג' ראיות כמו שכתבו התוס'. וא"כ תיפוק לי' דיש באותה ראי' גופא שלש ראיות. וא"כ הוי ודאי לטומאה ולקרבן. אלא ודאי ר' יוסי היא דאמר דביה"ש הוי כהרף עין וע"כ ניחא שראה ביה"ש ומתחילה ומסוף. וא"כ הוי ג' ראיות. וע"כ הם מצטרפים לטומאה ולקרבן ואעפ"כ לא הוי שיעור ק' אמה אך זה ניחא אי אמרינן דסוף חצי מיל דר' נחמי' הוי ביה"ש דר' יוסי שהוא כהרף עין אבל לר' חזקי' שאומר דכל הרף עין שבחצי מיל דר' אמי הוי ספק. וא"כ אם הוא ודאי לקרבן מוכרחין אנו לומר שרואה ביה"ש ומתחילה קצת ומסוף קצת. א"כ סוף כל סוף תקשה דכיון, שראה יותר מתחילה ומסוף א"כ הוי שיעור ק' אמה. וא"כ בלא"ה הוי שיעור ג' ראיות א"ל קשיתי. [פי' בתמיה שהקושי' לא כלום הוא]. לכשיבוא אלי' ויאמר זהו ביה"ש. ופי' לכשיבוא אלי' ויברר שראה בביה"ש דר' יוסי כהרף עין דהוי מקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה. וא"כ לא הוי שיעור ג' ראיות. וכה"ג כתבו התוספו' בחולין (ד' ל"ח) בתוספו' ד"ה אלא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. אין להוכיח מכאן דאפילו בידי שמים א"א לצמצם דקרא איכא למימר דאיצטריך אם יבוא אלי' ויאמר שבצמצום נעשה ושבקינן לקרא דאיהו דחוק ומוקי אנפשי'. ועכ"ל

ובזה יש לבאר הא שאומר בירושלמי. א"ל קשיתי (פי' בתמיה) והוא שלא קשה מידי] לכשיבוא אלי' ויאמר בין השמשות מאן פליג ופי' לכשיבא אלי' ויאמר זהו ביה"ש ויש מקצת הראי' מהיום ומקצת הראי' למחר וע"כ הוי ודאי לטומאה ולקרבן אך הא דקאמר מאן פליג תמוה. והמפרש פירש מאן פליג מאן יחלוק על אלי' והוא תמוה. והפ"מ פירש דקאי על הא דקאמר ר"ח חבריהן דרבנן בעי. והוא דוחק. גם כל דבריו שם דחוקים

ע"כ נראה לי לפרש מאן פליג פי' שמקשה על הא דמשני לכשיבוא אלי' ויאמר זהו ביה"ש. וע"ז אומר מאן פליג. פי' דא"כ לא היה צריך ר' חייא ב"ר יוסף לומר דמאן תנא ראי' נחלקת לשנים הוא ר' יוסי משום דלר' יהודה ולר' נחמיה לא יתיישב. דאיך תנן דאם יודע שמקצת הראיה היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן. דאיך יהי' ודאי אם לא שהראיה נמשך קודם ביה"ש עד לאחר ביה"ש וא"כ יש בה ודאי מקצת ראיה היום ומקצת למחר. וא"כ קשה (כמו שהקשו התוס' בשבת ד' ל"ד) א"כ בראי' אחת חייב קרבן דהא ביה"ש הוי לכל הפחות חצי מיל דהוי אלף אמה. וא"כ בודאי חייב קרבן דשתי טבילות ושני סיפוגין הוי שיעור ק' אמה. וע"כ מוקי לה כר' יוסי שאומר דהוי כהרף עין. אבל אם לר' יוסי נמי מספקא לי' כהרף עין וכל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמי' ספק הוא. וא"כ אם ראה כל השיעור. א"כ חייב קרבן משום שיעור הראי'. וא"כ צריך לומר דלא ראה כל ביה"ש רק מקצת ביה"ש. והא דהוי ודאי הוא אם יבוא אלי' ויאמר. א"כ מאן פליג ע"ז. פי' דא"כ למה צריך לי' לאוקמי כר' יוסי. הא לר' נחמיה נמי ניחא דמיירי דלא ראה כל ביה"ש והבירור שהיה מקצת היום ומקצת למחר הוא ע"פ אלי' שיאמר דסוף בין השמשות הוי יום וא"כ ראה מקצתה היום ומקצתה למחר. וע"כ הקשה הירושלמי דמאן פליג ע"ז דאם יבוא אלי' ויאמר דהוי מקצת היום ומקצת למחר דהוי ודאי לטומאה ולקרבן

והנה הירושלמי לא תירץ ע"ז. והוא משום דסמך דאיפשר לתרץ כדרכו בכמה מקומות וכה"ג כתב הרא"ש בברכות (דף כ"ו) ע"ש. והוא משום דאיפשר לתרץ ולומר כמו שביארתי בס' א"ה ושה"נ דבס' דדינא לא אמרינן אם יבוא אלי' ויאמר. דבספק דדינא לא שייך אם יבוא אלי' משום דלא בשמים היא וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ט מה' אישות) שכתב. ומיהו נראה דדוקא בספק דמציאות. כגון ההוא דנתערב ולדה בולד שפחתה. דמשום דבס' דמציאות שייך לומר אם יבוא אלי' ויאמר. אבל בספק דדינא לא שייך לומר אם יבוא אלי' ויאמר כו' עיי"ש. וכן הבאתי ראיה משבת (דף ק"ח) מאי אם יבוא אלי' ויאמר אילימא אי דאית לי' עור אי דלית לי' עור הא חזינן דאית לי' עור. ועוד דתנן עצמות הדג ועורו מצילין באוהל המת. ופירש"י היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא

ובזה יתבאר הירושלמי. והוא דתחילה צריך להבין במאי קא מיפלגי ר' יוסי ור' חזקיה. דר' יוסי סובר דמסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה כהרף עין. ור' חזקי' לא אמר כן אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא

ונראה לי דהטעם הוא משום דר' חזקיה סובר דאי אמרינן דלר' יוסי דביה"ש הוא כהרף עין הוא לאחר שיעורא דר' נחמי'. וא"כ תקשה כמו שהקשו התו' בשבת ד' ל"ה) דאיך תניא בתוספתא דמס' זבים בפ"ק. וכן הי' ר' יוסי אומר ראה אחד ביה"ש וא' ודאי ספק לטומאה ולקרבן.