נועם ירושלמי על זרעים סח

וצריך להבין דאמאי לא אמרינן בש"ס דינן הכי דאמרינן בב"מ (דף מ"ט) אמר ר"פ ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתי' והכי נמי מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו ת"מ על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' משום הכי רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אשתכח דקא אכיל טבלים הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אי הכי אימא סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עלי' אלא תרעומת כו' וא"כ משמע דהא דיכול הבן לוי לתרום היינו משום דבעה"ב אין רשאי לחזור משום דהוי מתנה מועטת

והנה כבר הבאתי בס' ע"י (ח"ב דרוש י"ד) שבשיטה מקובצת הקשו אהא דאמרינן בב"מ (שם) דאיך יכול בן לוי לעשות ת"מ על מקום אחר והא לא זכה עדיין במשיכה או בקנין אחר. ותירצו דאיירי במכירי כהונה עיי"ש. והש"מ תירץ בשם הרא"ש דהוי כאלו הוא שלוחו. והקשו ג"כ דאיך נעשה שלוחו של בעה"ב כיון דאינו של בעה"ב דהא אין לו בהם רק טובת הנאה כו' והבאתי שם הירושלמי (פ"ק דתרומות) ישראל שאמר לבן לוי כו' והוא כיון דרשאי בעה"ב לתרום ת"מ נעשה הבן לוי שלוחו

אך אעפ"כ נראה לכאור' דהש"ס דילן לא סבר להא דירושלמי דנעשה שלוחו דהא הוא לא אמר לו רק כור מעשר יש לך בידי ולא עשאו שליח כלל והטעם של הש"ס דילן הוא רק משום דאינו יכול לחזור במתנה מועטת. ע"כ נראה לי דהש"ס דילן אינו רוצה לאוקמי כאבא אלעזר ב"ג דבעה"ב יכול, לתרום ובן לוי נעשה שליח ע"ז שאמר לו כור מעשר יש לך בידי דהא לא עשהו שליח כלל וע"כ מפרש הש"ס דילן משו' דאינו יכול לחזור במתנה מועטת וע"כ יכול לעשות ת"מ וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן. אבל לשיטת הירושלמי דכל הטעם דאחר אינו יכול לתרום הוא משום שאינו יודע דעתו של בעה"ב וכל זה דווקא במה שהבעה"ב מקפיד בזה דכל הכרי אינו שוה. וע"כ אפי' בת"מ דהוא דבר הקצוב אפ"ה אינו יכול לתרום שלא ברשות בעה"ב אבל הכא שהבעה"ב אמר לו כור מעשר יש לך בידי וא"כ הבעה"ב אינו מקפיד בזה דהא המעשר אינו של בעה"ב אלא של בן לוי וע"כ נעשה שלוחו של בעה"ב לתרום ת"מ ולא בעי שליחות ממש דכיון דליכא לבע"ה קפידא בזה ע"כ יוכל הבן לוי שיהי' שליח אף דלא אמר לו שיהא שליח בהדי' ודוק

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"א דתרומות) קטן שהניחו אביו במוקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה. לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן על ידו בא אביו ואימן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולבא א"ר שימי נשמעינה מן הדא הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו א"ל לקוט לך מן היפים האלו אם היו יפים אינו חושש משום גזל ואם לאו חושש משום גזל ואם היה לוקט ונותן לו בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל אית לך מימר למפרע נעשית תרומה לא מכאן ולבא ואוף הכא מכאן ולבא

והנה המ"ל הביא ברמב"ם (פ"ד דתרומות ה"ג) וכתב ומ"ש רבינו ואם בא בעה"ב ואמר כו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע עכ"ל. ותמיהני דנראה לי משמעות הגמרא דב"מ (ד' כ"ב) דפריך וכי נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע כו' וא"כ משמע מהגמ' דהטעם הוא או משום דאמרינן אגלאי מילתא למפרע או משום דשוי' שליח [ואיפשר דכוונת המ"ל ליישב הקושי' שהקשה הכ"מ על הרמב"ם דהא הגמרא משני בדשוי' שליח אליבא דאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ כיון דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ צ"ל בדשוי' שליח ואמאי לא הביא הרמב"ם. וע"כ הביא הירושלמי שמפרש דמכאן ולהבא נעשית תרומה וע"כ לא צריך לאוקמי בדשוי' שליח. אך לי נראה דהירושלמי מחולק בזה עם הש"ס דילן דלהירושלמי כיון דלא בעיין שליחות מעליא ע"כ אעפ"י דלא אמרין אגלאי מילתא למפרע אעפ"כ מועיל מכאן ולהבא אבל לשיטת הש"ס דילן בעינן שיהא שליח מעיקרא וע"כ בעינן דשוי' שליח וכמו דאמר הגמ' שם ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הוי תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אלמא דלא מהני אפילו אי אמרינן אגלאי מילתא למפרע משום דבעינן שליחות וא"כ מה מועיל אפילו נימא שהוא כמו שליח מעיקרא ודוק]

ובזה יתבאר הירושלמי (רפ"ג דתרומות) אם הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה ופריך ולית הדא פליגא על דר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר שא"ל לך וקבע בצפון וקבע בדרום ובקדושין (ד' נ"ט) משני כגון שקדם בעה"ב ותרם את כרי' דה"ל מעשה. ולכאורה אם זה הוי קפידא א"כ אפילו בלא ביטל נמי אין תרומתו תרומה ואם דלא הוי רק כמראה לו מקום א"כ תקשה דאיך מבטל שליחותו בדברים ועיין בגיטין (ד' ס"ה) האומר לשלוחו ערב לי בתמרים וערב לי בגרוגרות כו' לא קשי' הא רבנן הא ר"א. הא רבנן דאמרי קפידא. הא ר"א שאמר מראה מקום הוא לו. ע"כ נראה לי דסברת הירושלמי דבאמת כיון דלא עשה כמו שאמר לו בטל השליחות אך מ"מ כיון שהוא אמר לו שיתרום אע"ג דאמר לו קבע בצפון והוא שינה וקבע בדרום מ"מ כיון שהוא גילה דעתו דניחא לי' שהוא מפריש א"כ יכול להפריש אח"כ מטעם זכי'. וכמו שהבאתי בס' ע"י מה שכתב הרא"ש בעירובין (ד' פ"א) דאחר שגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאינו קונה לו המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא יזכה והכי נמי אעפ"י שבטל השליחות מטעם שלא עשה כמו שצוה לו (וכמו דאמרינן בגיטין (ד' כ"ט) זימנין דגיטא נמי לא הוי דנעשה כמו שאמר אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלי' ובירושלמי (פ"ג דגיטין ה"ה) לית הדא פליגא (נ"ל שהוא מ"ס וצ"ל מסייע) לר' יוחנן דאמר שומר שמסר לשומר חייב רבא ברי' דר' חייא משום תנאי בגיטין (פי' משום תנאי גיטין) דכיון ששונה בשליחותו ע"כ השליחות בטל ואעפ"כ יכול לתרום אח"כ משום זכי' וע"כ יכול לבטל הזכי' בדברים דדוקא שליחות ס"ל לר"ל דאינו בטל משום דס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל זכי' שהוא עושה מעצמו לא משום שליחות זה ודאי יכול לבטל ולומר לא ניחא לי ועוד איפשר לומר לפי מה שביארתי בס' נ"י (סי' י"ז) על הירושלמי (רפ"ד דגיטין) דאמרין שם מתניתא פליגא על ר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים דהטעם דכיון שעשה שליח בפניו ע"כ אינו יכול לבטל שלא בפניו וכמו שכתב הר"ן בחידושיו על הא דתנן בראשונה היה עושה בד' ופליגי בה ר"נ ור"ש בשנים או בשלשה. וכתב הר"ן תמיהני דאפילו ביטלו בינו לבין עצמו אמאי לא יבטל דאי ידעינן כו' ליהוי בטל. וכתב שי"ל שהדין נוהג בשליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו דגרוע ומבטל דיבור שהיה בפניו כמו שאמרו בגיטין (ד' ל"ג) מילתא דמתעבדא בי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה וה"נ אינו מבטל שליחות בדברים אבל מכיון שנתבטל השליחות והוא תורם מטעם זכי' דהוי כשליחות א"כ לא הוי אלימא כבפניו וע"כ יכול לבטל בדברים נמי

וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל הש"ס דילן משני בקדושין (שם) כגון שקדם בעה"ב ותרם את כרי' והוא משום דאם אמר לקבוע בצפון וקבע בדרום אם הוי קפידא והוי ביטול השליחות לא יכול לתרום אח"כ בתורת זכי' ואם לא הוי קפידא א"כ לא הוי שינוי בשליחות ועיין בגיטין (ד' ס"ו) ודוק

הרי נתברר דלשיטת הירושלמי לא בעינן שליחות ממש. אך אעפ"כ יש להקשות ע"ז מהירושלמי (פ"ב דערלה) מה את עביד לה בתחילת הפרשה או בסוף הפרשה ואין תימר בתחילת הפרשה אין הקטן מעלה ואין אחר מעלה ואינו דוחה את השבת ואין תעבדוני' בסוף הפרשה קטן מעלה ואחר מעלה ודוחה את השבת כו' עכ"פ אי העלאת המדומע הוי בתחילת הפרשה אין אחר יכול להפריש אע"ג דשיעורו קצוב שנדמע וא"כ אפילו אי הוי כתחילת הפרשה אמאי אינו יכול להפריש מטעם זכי'. אלא ודאי דאפילו לשיטת הירושלמי בעינן דווקא שליחות. ואיפשר לומר דזהו דווקא אם תחילת הפרשה היה צריכה דעת בעלים ע"כ גזרו מדרבנן שהמדומע יהיה סוף הפרשה כתחילת הפרשה אבל יש דברים שאפילו בתחילת הפרשה לא בעי שיעור וכמו שאבאר

ובזה יתבאר הירושלמי דהכא (ספ"ה דדמאי) דר' זעירא כו' בשם ריב"ל ב' הן שהן מעשרים שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שלוקח מפסקי' של כותין דהטעם כיון דבשניהם נוטל דמים מן השבט א"כ ליכא נ"מ בין אם תורם בעין יפה או בעין רעה ועוד דשיעורו קצוב בנתבטל ברוב לפי מה שביארתי בספרי ע"י (סי' כ"א) דכמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ז) דאורייתא כדשמואל דרבנן בדאורייתא א' מארבעים דרבנן בדרבנן א' מששים וברמב"ם פ"ג (מה' תרומות ה"ג) כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עלי' ואלו נוטלין א' מששים כו' ותרומת ח"ל ופירות עציץ שאינו נקוב וכתב המ"ל שם כיון דכללא כייל בפרק הזרוע דתרומה דרבנן א' מששים א"כ בכל התרומות ג"כ דרבנן א' מששים עיי"ש. ועוד דבטבל לת"מ הוי שיעורו קצוב אך אעפ"י שאין כל הכרי שוין אפ"ה כיון דנוטל דמי' מן השבט באלו ב' התרומות בטבל שנתערב וכן הלוקח מפסקי' של כותים ע"כ יכול לתרום אפילו שלא ברשות וע"ז אמר ר' זעירא זאת אומרת שנוטל דמי' מן השבט אם את אומר שהוא נוטל דמים מן השבט