נועם ירושלמי על זרעים סז

המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו. טובת הנא' מעשרותיו של מי. ר' אבהו אומר של מתקן ר' זעירא אמר של בעל הפירות כו' מתניתא פליגא על ר"ל ותורם תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו פתר לה ע"מ שלא יהא בהם טובת הנאה אלמא דס"ל להירושלמי דיכול לתרום משלו על של חבירו וכן מפרש למתניתין דמיירי בתורם משלו על של חבירו [ואפש' דע"ז סמך הרמב"ם ופסק דיכול לתרום משלו על של חבירו ולא קשה מה שהקשה המ"ל שם. דאע"ג דבש"ס דילן מיבעי ליה בנדרים (דף ל"ו) אך כיון דהירושלמי פשיטא לי' סמך על הירושלמי. ולקמן יתבאר עוד בזה

ובזה יתבאר הא דאמר בירושלמי. ב' הן שהם מעשרי' שלא ברשות כו' ואמאי לא קחשיב ג'. וכמו דאי' בירושלמי (רפ"ז דדמאי). ר' אבהו בשם ר' יוחנן עשו אותו כמוכר פירות טבולין לחבירו כהדא דתני המוכר פירות טבולין לחבירו ה"ז רץ אחריו ומתקנו לא מצאו אם ידוע שהפירות קיימין מעשר עליהם ואם לאו אינו צריך לעשר עליהם. ספק קיימין ספק אין קיימין מעשר עליה' וקורא שם למעשרותיה' א"כ התם נמי מפריש שלא ברשות ובמ"א ביארתי שהוא מטעם זכיה אך התם מיירי שמעשר משלו על של חבירו]. והכא מיירי שמעשר משל בעל הכרי על של בעל הכרי

אך עכ"ז צריך לבאר מפני מה בהני ב' דברים תורם שלא ברשות. דאע"פ שנוטל דמי' מן השבט אך אעפ"כ איך תורם שלא ברשות. וע"כ נרא' לי לבאר עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"א) על הא שכתב הרמ"א בשם תה"ד דהא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) אמר לשלוחו זיל תרום ושמע איש אחר אין תרומתו תרומה היינו טעמא דלא מהני משום דיש קפידא דרוצה דווקא בזה דיודע ומכיר בזה דיודע באיזה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה או רעה. אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בזכות אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום

וכתבתי שם. דמהתוס' דנדרים (דף ל"ו) משמע קצת דתורם משל בעל הכרי בעינן שליחות ממש וכן מהתוס' דנזיר (דף י"ב) שהקשו התוס' על שמעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי. וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן. ואיך נעשה שליח בדבר הזה. הא בשעה שעושה אותה שליחו' לא היה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח כו' ואם כן לפי דברי תה"ד דבזמן הזה דהפרשת חלה הכל שוין ליטול בכזית אין קפידא מי שיפריש וא"כ מה הקשו התוס'. ועוד קשה לי דאם לא בעינן שליחות ממש בהפרשת חלה א"כ מה הקשו התוס' דאע"פ דבשעה שאמרה לא היה יכולה להפריש אעפ"כ הא גילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש וא"כ תוכל להפריש אח"כ מטעם זכי' דהא זכות הוא לה כיון דגילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש

וכן קשה לי מזה התוס' על מה שהביא המ"ל (פ"ד דבכורו' בשם בעת"ה (ס' קפ"ח) דס"ל דמי שגילה לאחר לעשות איזה פעולה ושמע אחר ועשה דהוי שליח וההיא דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ואזיל ותרם דאין תרומתו תרומה והוא משום דשאני התם דאיפשר דדעת ב"ה דשלוחו דווקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בע"ה לתרום בעין יפה או רעה כו' עכ"ד. דהא מהתוס' דנזיר מוכח דלא מן השם הוא זה אלא משום דבעינן שליחות ממש כו'

והנה שם הארכתי בראיות דבעינן שליחות ממש אך עכ"ז לשיטת הירושלמי נראה דס"ל דכל עיקר הקפידא הוא משום דאינו יודע דעתו של בעה"ב. ואע"ג דאמרינן בירושלמי (פ"ק דתרומות) וכן (בפ"ה דגיטין) ולא שותפין והתנן השותפין שתרמו זה אחר זה אלא כאן לתרומ' גדולה כאן לתרומת מעשר. כלום למדו תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשר. אלמא דאפי בתרומת מעשר דהוי דבר קצוב אפ"ה אינו יכול לתרום כיון שאינו שלו. היינו נמי משום דהכרי אינו שוה ויש שם יפות ורעות ואינו יודע דעתו של בעה"ב. אבל בלא"ה לא בעינן שליחות ממש

והנה בספרי (שם) הקשיתי על מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) דמיבעי ליה התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים. מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא למעבדי'. ובעי למיפשט ממתני' דתורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ופריך אי לימא לדעתו דילי' מאן שוי שליח אלא לדעתו דבעל הכרי. הא קא מהני לי' דעביד שליחותי'. אלא משלו על של בעל הכרי כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה אלא לאו אין צריך דעת. ומשני לעולם משל בעל הכרי וכדאמר רבא באומר כל הרוצ' לתרום יבוא ויתרום וכתב הר"ן דכה"ג מהני לגבי תרומה דבגילוי דעת בלחוד דניח' לי' סגי. ולגבי מודר הנא' לא חשיב מהני אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא איתא בפ' המדיר (פ"ז) כל השומע קולי יזון שליחותו קא עביד ומפקינן לי' מדתנן פ' המקבל (דף ס"ז) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי אלמא דבתרומה מהני אפי' אי אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום משא"כ בגט דבעינן דווקא כל השומע קולי יזון דזהו שליחות מעלי' כמו שכתב הר"ן וכתבתי שם שקשה לי לפי"ז דא"כ איך הוי בעי ברפ"ק דקדושין (ד' י"א) למילף תרומה מגט הא בגט בעינן שליחות ממש ובתרומה לא בעינן שליחות ממש לדעת הר"ן דאפילו בתורם משל בעל הכרי ובגילוי דעת בלחוד סגי

אבל לפי שיטת הירושלמי נראה דס"ל דבתרומה לא בעינן שליחות ממש ובזה ניחא לי הא דאמרינן בירושלמי (רפ"ב דקדושין) מניין ששלוחו של אדם כמותו אמר ר' אלעזר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כולן שוחטין אותו והלא א' שהוא שוחט ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ויידא אמר דא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וכי כולם הי' לוקחין והלא אחד הוא שהוא לוקח ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו א"ר יוסי שני' היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אין תימר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו לית יכול דאמר ר' זעירא בשם ר' אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפריש שלא מדעתו

ולכאורה אמאי לא יליף הירושלמי מהא דילפינן שליחות בש"ס דילן בקדושין (דמ"א) שליחות מנלן כו' ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום כו' מנלן וכ"ת דיליף מגירושין כו' אמר קרא אתם גם אתם לרבות את השליח כו' ובירושלמי ליתא הא דשליחות דתרומה ואמאי לא עביד צריכותא וכדמסיק אתם גם אתם למה לי מיבעי לי' לכדר' ינאי מה אתם כו' וכן איתא בירושלמי (פ"ק דתרומות) ר' יוחנן בשם ר' ינאי אתם גם אתם מה אתם בני כו' אלא ודאי דהירושלמי סובר דשליחות דתרומה לא בעינן שליחות ממש אלא הטעם משום דאינו יודע דעתו של בעה"ב משא"כ לשיטת הש"ס דילן בעינן שליחות ממש

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ק דתרומות) דאמרינן התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה (פי' אם עשה הבן לוי תרומת מעשר) עד שלא נתנו זה לא. כהדא מתניתין ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וכולה מיני' (פי' איך יכול הבן לוי להפריש מכי אמר לו כור מעשר יש לך בידי) פתר לה כר' יוסי דר' יוסי אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי (פי' כמו דאמרינן בגיטין (דף ל') אבא אלעזר בן גמלא הוא כו' וכשם שיש רשות לבעה"ב לתרום ת"ג כך יש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר: