נועם ירושלמי על זרעים ס

הנה המפרש מהרא"פ נדחק בזה מאוד. ולי נראה שהפי' הוא דמיבעי לי' מה טעם דר"א משום שאינו חשוד להקדים או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון משום דטעמא דרבנן ניחא דקאמר הנאמן לראשון נאמן לשני והנאמן לשני אינו נאמן לראשון. דהטעם הוא משום דהנאמן לראשון דכיון שמפריש מעשר ראשון שצריך ליתן ללוי. א"כ בודאי יפריש מעשר שני ג"כ. דהא מ"ש הוא לעצמו אלא שצריך לאוכלו בירושלים. אבל הנאמן לשני אינו נאמן לראשון. דשני הוא מפריש שהוא לעצמו. אבל ראשון לא יפריש שצריך ליתנה ללוי. וע"ז אומר מה טעם דר"א משום שאינו חשוד להקדים. דכיון שהוא מפריש מעשר שני להוליכה בירושלים מסתמא אין בזה עבירה. או שהטעם משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון (פי' דכיון שאנו רואים שהפריש שני מסתמא מפריש ראשון ג"כ. דכיון שאינו חשוד על זה אינו חשוד על זה ג"כ [אעפ"י שמ"ש הוא לעצמו והמ"ר צריך ליתנה ללוי אפ"ה נאמן]

וע"ז אומר והתנן ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי הא שני צריך. (פי' הא שני צריך בהשנה שנוהג מ"ש צריך להפריש מ"ש. אע"ג שעל מעשר עני אינו חשוד לר"א. אעפ"כ שני צריך. אלמא דלא אמרינן כיון שנאמן על מעשר זה נאמן על מעשר זה. והטעם משום דמעשר עני מפריש שהוא מותר לזרים. וע"כ מפריש ומעכב לעצמו. משא"כ מעשר שני שצריך לטרוח להביא לירושלים. אבל בגבולין אסור לאכול יכול להיות שאינו מפריש. וא"כ מוכח דר"א אינו סובר דכיון דנאמן למעשר זה נאמן על זה כיון שיש לומר דמעשר עני מפריש שהוא לעצמו מיד ומותר לאכול משא"כ במ"ש

וע"ז אומר מה אם שני שאין לרבו טובת הנאה צריך להפריש ראשון שיש לרבו טובת הנאה לא כש"כ. והפי' הוא מה אם שני שאין לרבו טובת הנאה אם לא יפריש דהא אפי' אם מפריש הוא לעצמו אעפ"כ לא מחזקינן ממעשר עני למ"ש דהא לר"א נאמן למעשר עני ואינו נאמן למ"ש. ראשון שיש לרבו טובת הנאה (פי' אם לא יפריש דהא לא יצטרך ליתן ללוי כש"כ דלא אמרינן דכיון שהוא נאמן למ"ש נאמן למעשר ראשון). אלא בודאי הטעם דכיון שהוא מפריש מעשר שני אינו חשוד להקדים. וע"כ נאמן על מ"ר ג"כ אבל מעשר עני אע"ג שהוא נאמן עלי' לר"א אעפ"כ במעשר שני בשנים שנוהג בהם מ"ש אינו נאמן כיון שאינו דומה זה לזה. וכמו דאמרינן במכות (ד' י"ד) והכא בהא קא מיפלגי מר סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש ופי' רש"י לא נחשדו דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש אפרושי מפריש לי' לאפקועי טיבלי' נהי דמעשר ראשון לה מפריש דסבר אי מפרישנא לי' בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיני' שהוא במיתה ונותנה לכהן. ומעשר שני נמי אי מפרישנא לי' בעינא לאסוקיה ומיכליה בירושלים. ובנדרים (ד' פ"ד) איתא א"ל אביי דכ"ע ספיקו טובל ור"א ורבנן בהא קא מיפלגי ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני כיון דאלו מפקר נכסי' והוי עני ושקיל לי' הא לית לי' פסידא. ורבנן סברי נכסי לא מפקר אינש דמירתת דילמא זכי בהו אינש אחרינא הילכך נחשדו. ואיפשר לומר דב' הנוסחות בהא דאביי תלוי במה שביארתי בירושלמי (ספ"ק דפיאה) אם מפקיר ואח"כ זוכה אם צריך להפריש מעשר עני כיון דאמרינן בגיטין (ד' י"ב) להזהיר עני על שלו ואי אמרינן דכיון שנטלו מן ההפקר א"כ הוי כאחר הזוכה במעשר עני דיכול לזכות והכא נמי כיון דמפקר נכסי' הוי עני והוי כעני אחר הזוכה במעשר פני ודוק

דף ח' כיני מתניתין לא יתנום בשבת דתנינן תמן בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום וב"ה מתירין הדא ילפא מההיא וההיא ילפא מהדא היא יו"ט היא שבת וההיא ילפא מן הדא בלימודין אבל בשאינו לימודין לא סלק על בר נש מיכול פיסתי' בביתי דחברי'

הנה לפי פי' הר"ש הא דאמרינן בביצה (ד' י"ג) דפליגי ב"ש וב"ה להוליכו לכהן היינו להוליך לביתו של כהן ומה דתנן בדמאי דבעינן שיאכלם הכהן בביתו של ישראל ודווקא בלימודין היינו בדברים שאסור להו להוליך אפ"ה בביתו של ישראל מותר. ולכך כתבו דלר' יוסי דאמרינן בביצה (ד' י"ג) דמותר אפילו להוליך תרומה לכהן לב"ה. א"כ אתי מתניתין כב"ש. אבל ממשמעות התוספות בביצה (ד' י"ג) משמע דהא דאמרינן בירושלמי דההיא ילפא מהדא כו' היינו הא דב"ה מתירין להוליכו לכהן היינו כמו דאמרינן במתניתין דדמאי דדווקא בביתו של ישראל עיי"ש בתוספות ובמהרש"א ובמהר"מ. וא"כ לפי"ז אתי מתניתין דדמאי אפילו לר' יוסי כב"ה נמי דאפילו ב"ה אין מתירין רק בביתו של ישראל אבל לא בביתו של כהן. ועיין בצל"ח שהביא דברי הרמב"ם דמשמע דמחלק בין שבת ליו"ט דביו"ט קיי"ל כר' יוסי דמותר להוליך תרומה לביתו של כהן אבל בשבת אינו מותר רק ליתן לו בביתו. וכתב שהש"ס דילן פליג על הירושלמי אבל לא ביאר הטעם מה שהש"ס דילן פליג על הירושלמי ע"כ נראה לי שאיפשר לומר שהטעם של ר' יוסי הוא דב"ה מתירין אף בתרומה הוא משום דגם בתרומה מצינו שזכאי בהרמתה. וכמו דאמרינן בביצה (ד' י"ב) דמוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט. איתיבי' אביי המולל מלילות מע"ש למחר מנפח על יד ע"י ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי המולל מלילות מעיו"ט למחר מנפח על יד על יד ואוכל כו' מעיו"ט אין ביו"ט לא אפי' תימא ביו"ט ואיידי דתני רישא מע"ש תני נמי סיפא מעיו"ט. ופריך א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' אלא מאי תרומה רוב תרומה. וע"כ איפשר לומר דסובר ר' יוסי כיון דבתרומה נמי מצינו שזכאי בהרמתה אם מולל מלילות ביו"ט ע"כ מותר אפי' ביו"ט. משא"כ בשבת דלא מצינו אופן שיהיה זכאי בהרמתה דהא אסור למלול מלילות. ע"כ אינו מותר רק בביתו של ישראל וע"כ חלוק בזה שבת מיו"ט. ולפ"ז איפשר לומר דב"ש וב"ה לטעמיי' אזלי דהא דאמרינן בביצה (ד' ל') כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו לשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ורמינהו משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת כו' אלא אמר ר"פ לא קשי' הא ב"ש הא ב"ה דתנן בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב כו'

ולכאורה קשי' דאי אמרינן מוללין מלילות ביו"ט אבל לא בשבת א"כ אמאי תנינן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד הא יש חילוק לענין מוללין מלילות וא"כ צריך למימר דממתניתין אין ראי' דאתי כב"ש אבל לא כב"ה ולב"ש אין נ"מ בין יו"ט לשבת בזה דביו"ט נמי אין מוללין מלילות ולב"ה מוללין מלילות ביו"ט וע"כ חולקים בהולכת תרומה אליבא דר' יוסי דלב"ש בתרומה לא מצינו שזכאי בהרמתה ע"כ אין מוליכים דהא ב"ש סברי דאסור למולל מלילות ביו"ט. אבל ב"ה סברי דמוללין מלילות ביו"ט א"כ מצינו שזכאי בהרמתה. וכל זה הוא דווקא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי משמע דאין חילוק בין יו"ט לשבת דאפילו ביו"ט נמי אין מוללין מלילות. וכן משמע בירושלמי דביצה (פ"ה ה"ב) כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אילין אינון והא אית לך חרנין סקילה בשבת ואין סקילה ביו"ט כרת בשבת ואין כרת ביו"ט מכות ביו"ט ואין מכות בשבת אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אתנון מתני' והא תנינן משחילין פירות ביום טוב אבל לא בשבת ועוד מן הדא כו' ועוד מן הדא כו' ומשמע מדלא הקשה מ"ט לא חשיב במתניתין הא דמוללין מלילות ביו"ט אבל לא בשבת וא"כ מוכח דס"ל דיו"ט שוה לשבת דאין מוללין אף ביו"ט וא"כ לפי"ז ליכא חילוק בין יו"ט לשבת. וע"כ אומר בירושלמי הדא ילפא מההיא וההיא ילפא מהדא הדא ילפא מההיא היא יו"ט היא שבת פי' דביו"ט נמי אין נותנים תרומה לכהן דלא