נועם ירושלמי על זרעים נט

אם הוה ודאי או דמאי לענין ליתנם לכהן. וא"כ קשה קושי' הגמרא בבכורות (ד' י"א) דהא אפילו חלפינהו והוי טבל ברור מ"מ א"צ ליתן לכהן דהא יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'., וא"כ במאי פליגי דהא מ"מ א"צ ליתן לכהן וע"כ בעי מה טעם. וע"ז אמר כד תסתאבון אנא אימר לכון

ולכאורה הפי' כד תסתאבון והיינו תרגום של טמא מסאב וכן כתב המפרש מהרא"פ דהיינו שלא רצה לגלות להם הטעם ועוד פי' כד תסתאבון היינו שתזקינו וצ"ל כד תסבאון. ולי נראה לבאר משום שיש חילוק בטומאה בין אם נטמא באב הטומאה דאין מטבילין אותו ביו"ט ובין אם נטמא בולד הטומאה כמו דאמרינן בביצה (ד' י"ח) כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו"ט בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט וביארו האחרונים הטעם שאם נטמא באב הטומאה א"כ הטומאה מונחת על הכלי וא"כ כשטובל אותו ביו"ט הוי מתקן את הכלי אבל אם נטמא בולד הטומאה כיון שהוא מדרבנן אין הטומאה מונחת על הכלי רק על איסור הגברא שאין להשתמש באותו הכלי לטהרות או לקדשים אבל אינו מונח על הכלי וע"כ מטבילין אותו ביו"ט. וע"כ כיון דטומאה דרבנן אינו מונח על החפץ רק על הגברא. וכן כתבו האחרונים לענין איסורים דרבנן דע"כ אם מכר לאחרים איסור דרבנן והם אכלו בשוגג דחייב לשלם דכיון דאין האיסור מונח על החפץ רק על הגברא א"כ כיון שהוא שוגג ולא ידע א"כ לא עבר משא"כ אם מכר איסור דאורייתא ע"כ אפילו אכל בשוגג אינו צריך לשל משום שהוא חותה מאכילת איסור ועיין בנתיבות (ס' רל"ד]

וע"כ כיון שמאליהם קבלו המעשרות א"כ אין איסור טבל מונח על הטבל רק על הגברא שאסור לאכול בטבלו וא"כ אפילו לקח מן העו"ג חייב לעשר שאינו שייך לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' כיון שאינו מונח האיסור על התבואה והוי כמו שלא נתחייב ביד העו"ג. [ועין לעיל (ספ"א דפיאה) במה שביארתי שם החילוק שבין מעשר עני אם לוקח מהעשיר מותר העני ליקח אע"ג דאמרינן בגיטין (ד' י"ב) לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו אעפ"כ כיון שלקח מהעשיר הרי הוא נוטל זכות מהעשיר והעשיר היה יכול ליתן לו ע"כ נוטל בתורת זכות מהעשיר משא"כ בלקט שאינו טובל ורק החיוב מונח על הגברא ע"כ לא נוכל לומר שנוטל הזכות מהעשיר. וע"כ אמרינן שם מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלים מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. וכן ביארתי לקמן שע"כ סובר הירושלמי דגבי מעשר אמרינן אתינא מכח גברא כו' משום דהחיוב מונח על הטבל משא"כ בפדיון הבן אם הניח בן חלל לא אמרינן אתינא מכח גברא דהחיוב מונח על הגברא וכן ביארתי לקמן [פ"י דדמאי] על הגמרא דב"ב (דף ס"ג) עיי"ש דהחילוק בין אם אמרינן דע"מ הוי בתורת תנאי ע"כ החיוב מונח על הגברא משא"כ אם הוא בתורת שיור ע"כ החיוב מונח על החפץ עיי"ש. וע"כ כיון דאמרינן שמאליהם קבלו המעשרות ע"כ סברי להו לחכמים דהוי ודאי וצריך להפריש ולכאורה למה צריך להפריש הא יכול לומר אתינא מכח גבר כו'. ע"כ אומר כמ"ד מאליהם קבלו המעשרות לא שייך לומר אתינא מכח גברא כו'

וע"ז אמר להם כד תסתאבון אנא אימר לכון פי' שאז ידעו החילוק שבין ולד הטומאה לאב הטומאה כמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דתרומות) חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה וחרנא אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה כו' הטעם שנטמא באב הטומאה הוי כמתקן משום דהטומאה מונחת על החפץ משא"כ אם נטמא בולד הטומאה שהוא מדרבנן והאיסור מונח על הגברא שלא להשתמש בכלים שנטמאו בולד הטומאה והכא נמי החילוק דאי אמרינן מאליהם קבלו המעשרות ע"כ לא יכול לומר אתינא כו' משום שהוא מונח על הגברא משא"כ אי אמרינן דחייבת בתרומה מדאוריית'

וע"ז אומר שמואל בר אבא בעי ניחא לטהרות לא אמר להון מפני גדר טהרות (פי' שע"כ לא אמר להו החילוק שבין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה משום גדר טהרות וע"כ לא אמר להם החילוק בין נטמא באב הטומאה לנטמא בטומאה דרבנן משום שזה מונח על החפץ וע"כ אסור להטבילם. משא"כ אם נטמא בטומאה דרבנן שאין כאן מתקן משום דאינו מונח על החפץ לא רצה לומר להו משום גדר טהרות. דא"כ יקילו בטומאה דרבנן אצל טהרות וכן לענין קדשים לא רצה לומר ג"כ החילוק בין שנטמא ולד הטומאה לשנטמא באב הטומאה משום גדר קדשים אבל הכא לענין מעשרות מ"ט לא אמר להו דכיון דמאליהם קבלו המעשרות לא שייך לומר אתינא מכח גברא כו'

וכמו שאומר מה הוי בעי מימר להון גבי מעשרות מאליהם קבלו המעשרות ר' ירמיה ר' חייא בשם ר' יוחנן מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה מה ביניהון ר"ש אומר מפריש ונוטל דמים מן השבט ורבנן אמרי מפריש ואינו נוטל דמים מן השבט (ואע"ג דיכול לומר אתינא כו' א"כ אפי' ודאי חלפינהו אמאי אינו נוטל דמים מן השבט אך כיון דמאליהם קבלו המעשרות ע"כ לא שייך לומר אתינא כו' כיון דהחיוב מונח על הגברא

וע"ז פריך אפי' כתרומת ח"ל אינה אלו תרומת ח"ל שמא אינו נוטל דמים מן השבט. פי' דהא אפי' בתרומת ח"ל דהוי דרבנן ודאי ועוד דהא אמרינן בביצה (ד' ט') דבחל ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכן אמרינן בירושלמי (פ"ד דחלה) רב יהודא בשם שמואל חלת ותרומת ח"ל אוכל ואח"כ מפריש וע"כ אמרינן במנחות (ד' ס"ז) חלת עו"ג בארץ ותרומתו בח"ל מודיעין אותו שהוא פטור וכן אמרינן בירושלמי (שם פ"ד דחלה) תני חלת עו"ג בארץ ותרומתו בח"ל מודיעין אותו שאינו צריך ואוכל ואמרינן במנחות (שם) הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת. ואיפשר לומר לשיטת הירושלמי משום דתרומת ח"ל שהיא מדרבנן וע"כ אין החיוב רק על הגברא וע"כ תרומת ח"ל של עו"ג אינה כלום ונאכלת לזרים משא"כ בא"י שהאיסור מונח על הטבל ע"כ תרומת עו"ג מדמעת וא"כ תרומת ח"ל היה מן הדין דלא יכול לומר אתינא מכח גברא כיון דהחיוב מונח רק על הגברא וע"כ תרומת עו"ג אינה כלום ואעפ"כ אם לקח מן העו"ג נוטל דמים מן השבט משום דיכול לומר אתינא כו' וא"כ מוכח דלא אמרינן בתרומ' ח"ל כיון שהוא מונח על הגברא דלא יכול לומר אתינ' מכח גברא כו' א"כ ליתא לחילוק הזה ואין לחלק בכה"ג בין דרבנן לדאוריי' וע"ז אומר דילמא על עיקר טבלו של עו"ג איתאמרת אלא בגין דתני ר' יהודא ור"ש אומרים יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשר. עלי' אמר ר' חייא ב"ר אבא בשם ר' יוחנן מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה אבל לא על מתניתין והא דפליגי במתניתין איפשר לענין לפטור טבל במקום אחר דלרבנן דאמרי ודאי החליפן יכול לפטור טבל ברור במקום אחר ולר"ש אין יכול להפריש על מקום אחר משום דספק החליפן אבל ליכא למימר דלרבנן הוי ודאי צריך ליתן לכהן ולר"ש אינו צריך ליתן לכהן דהא כיון דלקח מהעו"ג יכול לומר אתינ' מכח גברא כו' ואיפשר דהירושלמי לא ס"ל החילוק שבין תרומה לת"מ כמו שמחלק בש"ס דילן בבכורות (דף י"א) ע"ש]: הלוקח פרק רביעי

תני הנאמן לשני נאמן לראשון דברי ר' אליעזר וחכ"א הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון. מה טעם דר"א משום שאינו חשוד להקדים או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון. והתנן ר' אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי הא שני צריך מה אם שני שאין לרבו טובת הנאה צריך להפריש ראשון שיש לרבו טובת הנאה לא כש"כ: